בין הזמנים

מחשבות על מקום וזמן ודיוק

זה קרה באחד הימים הכי עצובים בשנה. יממות לפני תשעה באב. לא היה שום 'סיום' לפני כן. ופתאום נזכרתי בבדיחה עתיקה משנות הילדות.

מעשה בשני יהודים טובים שנתקעו בדרך, בלי מזון ובלי מחיה. השניים הבינו שחייבים לעשות מעשה זריז, כדי להשיג כמה רובלים ולחזור הביתה. הרבה ברירות לא נותרו, והם נאלצו להשתמש בתרגיל הונאה.

כמו בכל סיפור קומי, גם הצמד הזה הורכב מאחד חכם ומאחד שאינו יודע. החכם הערמומי מצא עצה. הוא הביט בזקנו העבות של האידיוט ולחש לו: "אין ברירה, אתה הולך להיות רבי פועל ישועות. אני אהיה הגבאי שלך. אתה תברך אנשים שזקוקים לישועה, אני כבר אשיג מהם את דמי הפדיונות".

ההצגה החלה. ההמונים כבר צבאו על בית האכסניה של הצדיק שבא לעיר. רגע לפני שהדלת נפתחת, 'הצדיק' נתקף בפחד. "מה אני אומר להם? אנשים ישאלו שאלות, ואני לא יודע מה עונים".

הגבאי מיהר לתדרך. "זה פשוט וקל. אתה לא צריך לדבר יותר מדי. רק תברך. נכנסת אליך אמא עם ילד ואתה שם יד על ראשו ולוחש 'שתגדל ותצמח עד שתהפוך לאילנא רברבא'. משהו כזה".

הדלת נפתחת, ואל החדר נכנס יהודי שפניו מכוסות בצעיף. הוא מסיר אותו ומראה לרבי גידול יבלתי ענק שהתיישב בדיוק במרכז הפנים. הוא פורץ בבכי ומבקש "רבי הושיעני". הרבי שם את ידיו על החטוטרת ומכריז: "שתגדל ותצמח עד שתהפוך לאילנא רברבא". והיהודי מתעלף.

כשהגבאי נכנס פנימה, הוא כמעט מת מתסכול. "מטומטם שכמותך", הוא צועק, "על כזו יבלת מברכים, שתקטן ותקטן עד שתיעלם כליל". קיצר, אתם קולטים כבר את ההמשך. הדלת נפתחה, והפעם נכנסת אמא עם ילד והרבי מאחל לו שיקטן ויקטן עד שיעלם כליל.

אי שם בגיל תשע הסיפור הזה שעשע אותי מאוד. מאז הוא הפך למשל כואב. משל לאנשים מסוימים שיש להם כשל בתזמון. הדברים שלהם לפעמים דווקא נכונים, אבל לא בזמן הנכון וגם לא במקום הנכון.

לפחות בערב תשעה באב תשפ"ג, הבדיחה העצובה הזו באה על חשבון היהדות החרדית. בוקר אחרי שמדינה שלמה נחרכת מרוב זעם, בדיוק ברגע שבו היהדות החרדית מקיימת בפיקחות את הצו "לך עמי בא בחדרך", מגיע מישהו מלא כוונות טובות, מניח על שולחן הכנסת את 'חוק יסוד לימוד התורה' ומעביר את כל האש היישר מקרחתו של רוטמן לגבחתו של הרב רוט.

צריך לומר: הטיפול בבעיית גיוס בחורי הישיבות, הוא אחת המשימות הכי חשובות שיש לנציגים החרדים. גם ההזדמנות שנקרתה לפנינו בקואליציה הזו, היסטורית ואולי גם חד-פעמית. אבל העיתוי, כמה אומלל.

ואולי, דווקא הימים העצובים הללו, גרמו.

כשאני כותב את הטור הזה, אני מרגיש קצת כמו אותו אידיוט מתחזה. אין לי מושג מתי המילים הללו יפגשו אתכם. יש כאלו שינסו להפיג את השעות האחרונות של הצום באמצעותן, ויש כאלה שינסו להתרווח איתן אחרי הצ'ולנט של שבת 'בין הזמנים'.

בעוד הראשונים מעדיפים מילים נוקבות ועצובות, עם נגיעות שואה ואפלה, השניים כבר מצויים במצב אחר, חולמים על רכסי הרים כחלחלים באוסטריה ועל אגמי הטורקיז שזורמים ביניהם.

עכשיו לך תכתוב מילים שכל הצדדים יוכלו לחיות עימן בשלום.

בכל הזדמנות אחרת – זה בדיוק הזמן לברוח לסיפורי היסטוריה. האמת שעוד לא ניתחתי את התופעה הזו עד הסוף, אבל מניסיון העבר, מתברר שדווקא אנשים שנמצאים בחופשה אוהבים לדבר על סערות מן העבר. תשאלו את בחורי הישיבות היקרים שלנו, מה האטרקציה הכי חביבה על מארגני הקעמפים. ובכן, ויכוח כמה שיותר נוקב וסוער, בשאלות הכי מסוכסכות שיש בעם ישראל. ("תראה", מסביר לי השבוע 'קעמפיינר' צעיר, "אני צריך שתיכנס בזה שמולך, אבל בלי רחמים".)

העניין הוא שדווקא בימים אלו, מלחיץ מאוד לקרוא היסטוריה. הנה למשל, אזהרה חשובה: למרות הפיתוי הגדול, בתשעה באב הקרוב – תעשו טובה לעצמכם ואל תקראו בספרו של יוספוס פלביוס על 'מלחמות היהודים'. זה עלול ממש להכניס לחרדות.

אתה קורא על ירושלים הקטנה והנצורה, המוקפת אויבים אכזריים מכל צד, ועל קרבות כולם-נגד-כולם שמתחוללים בתוך החומות. אתה קורא על אספסיינוס שאומר לבנו טיטוס: "אל תמהר להיכנס אל העיר, תן ליהודים לטבוח זה בזה". אתה מנסה להבין על מה בדיוק מתקוטטים שם, ולא מצליח. ובדרך, בית המקדש נחרב, המונים נשחטים, עוללים וזקנים כושלים ברחובות, והיהודים לא מפסיקים לריב.

וכמו שקורה בחלום רע, פתאום השמות מתערבבים. במקום חיל הרומאים אתה רואה את החיזבללה פורץ גדרות; ליד המחסנים השרופים אתה רואה מחיה שמתייקרת בטירוף; בצד הכביש, ממש באותו מקום שבו התמקם חיל האויב, נחסמים כבישים, נשפך סירחון, נדרסים אנשים, מתנפצים חלונות ונורות יריות.

יש היום אנשים שמתקשים לשרוד חודש – אבל הם שוכחים הכל ומאושרים מפני איזו עילת סבירות שרובם לא מבינים אותה. ומה שהכי מכעיס, שבאותה מדינה שכבר חרבה פעם מרוב שנאה, משוטטים מנהיגים כושלים וסוררים שבמקום לקחת פיקוד ואחריות – מסיתים, מפלגים ופותחים בר סלטים.

ושוב, מה שהכי מחריד, הוא התזמון. גם אנשים כמוני, שמתקשים עם עניינים מיסטיים – לא יכולים שלא להשתומם מול העובדה שבכל הדורות – הזוועות הכי גדולות מגיעות איכשהו דווקא לתשעה באב.

שני חורבנות, גירוש ספרד, פרעות בת"ח ות"ט, מלחמת העולם הראשונה – הכל מתעצם ביום המר הזה. ואפילו שני הקרעים של מדינת ישראל המתחדשת – ההתנתקות והרפורמה – עניינים שלכאורה היה אפשר לדחות ולהסדיר בתזמון אחר, מתגלגלים דווקא לתשעה באב.

מגלגלים חובה ליום חייב.

וכשההיסטוריה הרחוקה והאקטואליה הקרובה מפחידות – בואו נעבור לרגע קצת יותר אופטימי. 'קצת' כמובן, כי אופטימי מדי, לא באמת מעניין. גם לא בבין הזמנים.

גם בלונדון שלפני כארבעים שנה, הגיעו מנהיגים מהימין והחליטו שחייבים לעשות 'רפורמה'. אלא שהם, בריטים שכמותם, היו מצוידים במצרך שהמזרח התיכון לא מכיר – סבלנות.

באותן שנים, בריטניה נשלטה על ידי שתי נשים: המלכה אליזבת וראש הממשלה מרגרט תאצ'ר. בניגוד למלכה שגדלה עם כפיות של זהב ויהלומים כצעצועי ילדות, תאצ'ר הייתה תמונת המראה המושלמת. "התחלתי עם שני יתרונות נהדרים: בלי כסף, ועם הורים טובים", נהגה לומר.

עד היום, אין כלכלן או מנהיג ימני שלא מדבר על המהפכה או ה'רפורמה' שתאצ'ר הצליחה לחולל בכלכלה הבריטית. מדינה שהייתה שמאלנית, הפכה בימיה לקפיטליסטית משגשגת.

וכמו שאפשר לשער, התהליך ממש לא היה קל. כל רפורמה בעולם, ודאי רפורמה שעוסקת בכלכלה, פוגעת בקבוצות שהתרגלו אחרת. ובכל פעם שקבוצה נפגעת, היא יוצאת לרחובות. כן, תתפלאו, השמאל או הקנאים החרדים – לא המציאו שום דבר. כשכואב מוחים.

ובכן, בניגוד לחברה'מנים מהקואליציה, שפתחו את הקדנציה הנוכחית במסיבת עיתונאים מתריסה – שבבת אחת הוציאה אלפים לרחובות – תאצ'ר החליטה לבדוק את השטח, ובעיקר להתארגן ולהתכונן לתרחישים הגרועים.

מי שמעיד על הסיפור הזה, הוא רבי יונתן זקס המנוח, רבה של בריטניה שקצת הכיר את הנעשה בארצו. כך הוא כותב בספרו הנהדר, בפרשת פנחס: "כשמרגרט תאצ'ר נבחרה לראש ממשלת בריטניה, היא ידעה שצפוי לה עימות קשה וממושך עם איגוד עובדי המכרות. בשנת 1981 פתחו הכורים בשביתה, בדרישה להעלות את שכרם".

לפני כל תגובה, מספר הרב, קראה תאצ'ר ליועציה וערכה בדקה מהירה כמה פחם זמין יש בבריטניה, כדי לדעת כמה זמן תוכל המדינה להחזיק מעמד בלי אספקה חדשה. התשובה לא הייתה טובה. התברר שהמלאי מדולדל. ותאצ'ר עם כל הכאב, נכנעה לדרישות הכורים.

"אך אז, בחשאי, היא הורתה להתחיל לאגור מצבורי פחם".

כעבור שנתיים, שוב הכריזו הכורים על שביתה. הפעם תאצ'ר כבר הייתה מצוידת במספיק עתודות. היא הרשתה לעצמה להתנגד לדרישות הכורים. השביתה הייתה ארוכה, אך הפעם הכורים הם שנאלצו להרים ידיים. "תאצ'ר", מסיים הרב, "ניצחה ב־1983 בקרב שלא יכלה לנצח בו ב־1981".

תסמכו על הרב זקס, שהסיפור הזה הופך אצלו לפירוש על הפסוק "יפקוד השם איש על העדה… אשר יוציאם ואשר יביאם". מנהיג טוב, מסביר הרב, הוא אחד שיש לו חוש תזמון, מתי ללחום ומתי 'לצאת'.

כמה כואב שמכל מובילי הרפורמה – המוצדקת והנחוצה לעניות דעתי – אין אפילו תאצ'ר אחת. תקראו לי 'סמולני' ו'מה יפיתניק', אבל בשלב זה – אין לצד הימני מספיק עתודות. לא בצבא, לא במערך הרפואה ואפילו לא במערך הכלכלה. אני יודע שבשטיבלאך מקובל לחשוב הפוך, ומקובל עוד יותר לכנות 'אנטישמי' את כל מי שמביא נתונים שלא מסתדרים.

אז נכון, אין מנוס, חייבים לצאת לרפורמה משפטית. אבל הרבה לפני שיוצאים למערכה גורלית שכזו, חייבים להיערך. לדאוג שבטייסי ישראל תהיה גם מסה של אנשים שחושבים ימנית; לוודא שיש גם רופאים ומנתחים שלא יפקירו את הזירה ל'חסדי עמרם'; בקיצור, להיערך.

רק בתזמון טוב אפשר לנצח.

הבעייתיות של התזמון מושלת בעוד ועוד שטחים. וכן, גם בבית פנימה. הבחירות המוניציפליות כבר כאן. הנציגים עוד רגע יוצאים לאלפים והדולומיטים. בדרך למלון, הם יצניחו מועמדים ויפריחו ספינים – כדי שיהיה לנו במה לעסוק עד שהם יחזרו.

אלא שגם הכתיבה בימים אלו חייבת להיות זהירה יותר.

אם אתם באמת מחפשים משהו טוב ומדויק לבין הזמנים, תרשו לי להמליץ לכם על עוד גיליון 'קולמוס' מיוחד שהוצאנו במיוחד לקראת 'בין הזמנים'. הנושא שבחרנו הוא 'המקום'. בתקווה שאכן זה יהיה המקום והזמן הנכון.

ואם בתזמון עסקינן, אי אפשר שלא לסיים בתפילה – ריבונו של עולם, הבט על בניך. כבר הגיע הזמן לגאולתנו. תקום, תרחם ציון, כי עת לחננה, כי בא מועד.