בין הסופים

כשמתחילים לראות את סוף החופש 

א. זו הייתה ארוחת צהריים אנגלית טיפוסית. היא התקיימה בביתו של ראש עיריית לונדון, ויש לנו אפילו תאריך מדויק: 10 בנובמבר 1942. בשבילנו: ראש חודש כסלו שנת תש"ג.

אם אתם בעניין של חזרה בזמן, בתאריך הזה מאוד לא מומלץ להסתובב באירופה. בעצם, ברוב חלקי העולם אתם לא בטוחים. המלחמה הכי מטורפת שהייתה אי פעם על הכדור, גועשת במלוא העוז.

אבל בלונדון, האצולה מתכנסת לארוחת צהריים. אין ברירה, המצב כל כך מזעזע, שחייבים לטעום משהו. ולארוחה יש כללים: חיוכים מנומסים, חליפות אלגנטיות, עניבות וכמובן כוסות תה של אחר צהריים.

במרכז השולחן יושב מישהו שמנמן עם מבט חריף. סיגר גדול תחוב בין אצבעותיו ועשן נצחי מרחף על פניו. קוראים לו וינסטון צ'רצ'יל, וברגע שהוא מתחיל לדבר, אסור לכם לפספס מילה. יש לו קול מאנפף, הוא גם לא מתאמץ לדבר ברור, אבל כל משפט שלו נחרט בהיסטוריה.

הוא מוציא את המטפחת, מנקה את הפה משיירים ונעמד. יש לו בשורה טובה לספר לכם וליקום כולו: לפני שלושה ימים, "הבחורים הטובים" של צבא בריטניה, ניצחו בקרב קשה ליד עיירה מצרית קטנה בשם אל-עלמיין. יותר משבעת אלפים מהם, נשארו שם ונקברו בין החולות הלוהטים. אבל במותם, הם ציוו את החיים למיליוני אנשים בעולם.

האם מדובר בניצחון? ממש לא. תקשיבו טוב למשפט המרהיב שיוצא לווינסטון מהפה. "זהו לא הסוף. זהו אפילו לא ההתחלה של הסוף; זה אולי, סוף ההתחלה". איזה משפט. עכשיו, תמשיכו ללגום תה.

שמונים שנה לאחר אותה ארוחה – אני הקטן מבקש לכנס סביבי את כל ההורים שבסביבתי. אני רוצה להצביע על לוח השנה ולספר להם בהתרגשות: השבוע ראיתי את הגל הראשון של הבחורים (מחסידות ידועה וגדולה בארץ…) חוזרים לישיבות ומתחילים את שנת הלימודים תשפ"ד.

נכון רבותיי, עבור רובנו זה עוד לא סוף החופש, אבל אפשר בהחלט כבר לראות את ההתחלה של הסוף.

ב. לא רוצה לנקוב בפרטים יותר מדי מזהים, אבל באחת השעות הקטנות מאוד של אחד מלילות בין הזמנים, נראה לי שהבנתי משהו בקונספט של החופש.

חזרתי אז מאיזה קעמפ ישיבתי נחמד (אם פעם מזמינים אתכם, קבלו טיפ: תדרשו תוספת שכר על כל שעת איחור. תהיה לכם לפחות שעה תוספת. ככה זה עם בחורים), ושם, באמצע הכביש אני רואה מחזה סוריאליסטי מרגש. ברגע הראשון הייתי בטוח שזו העייפות שגורמת לדברים במרחב להשתנות. אבל ככל שהתקרבתי, הלב הלך והתרחב.

קבוצה של יהודים חשובים מאנ"ש. לפי צבע השיער והזקן, הם לא ממש צעירים. מרחוק היה קצת קשה להבחין אם מדובר במגידי-שיעורים או בסתם 'בעלי בתים חשובים'. לפי הכיפוף של הגב והנכבדות של הצעדים, אפשר להתרשם שהם צוברים שעות ארוכות מול סטנדרים.

אבל עכשיו, באישון לילה ואפלה, כשהבריות העצלות נמות את שנתן – הם חובשים קסדות בשלל צבעים, שוכרים קורקינטים חשמליים ועושים טורניר של תחרות עם כל הגישמאק. אוי טאטע, כמה מרגש היה המחזה הזה. כמעט עצרתי להתבונן בהם, אלא שאז נזכרתי שאותם בעלי-כריסין עשו כל כך הרבה מאמץ כדי למצוא זמן ומקום 'נקי מחשש אנ"ש' והחלטתי לוותר.

ככל שחושבים על זה, מתברר שהאטרקציה הכי גדולה שהנפש שלנו מבקשת – בלי שאף אחד מספר לנו – היא לפרוק את התדמית המיוחדת שאנו עוטים על עצמנו כל השנה.

מי שצריך נואשות את בין הזמנים הזה, הוא ילד החיידר ונער הישיבה שהיינו. נכון, עברו עליו הרבה הרפתקאות. הוא הצמיח זקן שכבר האפיר במשך השנים; נולדו לו ילדים וגם הם גדלו; פה שם טיפח גם כרס מנהלים נחמדה – אבל הנפש רוצה קצת אוויר.

והנה בא בין הזמנים. בשפה הפסיכולוגית קוראים לזה 'רגרסיה'. נסיגה וחזרה בזמן. כמה שבועות בשנה, שבהם הילד שבנו פותח לנו את הכפתור העליון, נועל קרוקסים, עוקף תורים בדרך לקייקים ואפילו – שאף אחד לא ישמע – עף על קורקינט באמצע הלילה וצורח כמו מפגין מטורף באמצע רחוב בלפור.

נכון שזה מפחיד. קוראים לזה 'נפש'. יש לה צרכים, ולפעמים כדאי להכיר אותם.

ג. לא כל הנפשות שוות. אם יהודים יקרים נותנים פורקן לילד הקטן שבהם – באמצעות קסדה וקפיצה על מתנפחים עם הילדים (אוח, כמה מתוק היה לראות את ראש עיריית אלעד שרוליק פרוש, מזנק עם כל השמונה-בגדים אל תוך בריכה חדשה שנחנכה בעירו. תגידו אלעדים, אתם מוכנים לוותר על זה?), יש כאלו שהנפש הילדית שלהם דורשת אטרקציות הרבה יותר גדולות.

קחו למשל את איתמר בן גביר (כן-כן, זה שרק לפני שנה היה חלומם הוורוד של לא מעט בחורי ישיבות, שחשבו שהוא הולך "להראות לערבים מה זה". אלא שבינתיים נראה שהמצב קצת הפוך). השבוע התברר שבתוך השר לביטחון לאומי, מסתתר נער גבעות שגם הוא רוצה קצת 'בין הזמנים'.

במקרה של בן גביר ועוזריו, יש קצת בעיה. אם במשך כל השנה יש אטרקציות רגילות – לעצבן חצי מתושבי המדינה; לפתוח בר סלטים ולתת לטחינה להישפך ברחובות – מה כבר נשאר לעשות בבין הזמנים? לנסוע אולי לחברון?

והנה נמצא הפתרון. אל תקנאו, כי זו אטרקציה שניתנת רק לשרי ביטחון מסוימים. השבוע ביקר השר ועוזרו בבסיס האימונים של משמר הגבול – אלא שאז, לפני הכניסה למקום, החליטו המג"בניקים להגשים לשר חלום. ובחלומו, מדים ירוקים בצבע זית. מדים אמיתיים של חיילים. את כל מה שהחמיץ השר בגיל הגיוס, הוא זכה לקבל בבין הזמנים. וכמובן, גם תמונה.

נכון, אין שום סיבה לצחוק על בן-גביר. האמת שהיו זמנים, שמשהו מאותה הערצה בחורית לדמותו, זחל למחוזות מסוימים בלב. הנה, חשבנו לעצמנו, סוף-סוף מגיע מישהו נחוש ונחרץ. מישהו שמכיר משטרה ויודע מה צריך לעשות איתה. מישהו מספיק נחוש שאולי יעשה פה סדר.

כמו תמיד, הבעיה הכי גדולה עם חלומות, שהם מתגשמים. הנה, בן-גביר קיבל את הביטחון. חוץ מקצת בואש על מפגיני איילון, שום דבר לא השתנה. הפרוטקשן ממשיך לחגוג, הנגב מופקר מאי פעם, הביטחון האישי לא השתפר, ורק ברבורי רהב הולכים וגוברים. נראה שהשר לביטחון לאומי ממש משתוקק לאיזו מלחמת אזרחים בוערת שתעשה פה קצת מעניין.

בעיה נוספת שיש עם חלומות, שהם מדבקים. לא בחינם בן-גביר מדבר כל כך אל השוליים התוססים של הציבור שלנו. מי שקצת מבין 'לאומנות', יודע שבהרבה מהמקרים – היא מתחזית ל'יהדות'.

ועל כך בקטע הבא

ד. את הקטע הבא אני כותב בשליחותו של רב חשוב המתגורר ופועל באחת המדינות הקתוליות בעולם. אותו יהודי ממש התחנן: "תשמיעו צעקה! תעוררו את המודעות".

בתקופה האחרונה יש יותר ויותר תמונות ותיעודים של צעירים חרדים, שמתנכלים לסמלי דת נוצריים. במשך שנים זה קורה בעיקר בעיר העתיקה. לאחרונה, הסיפור הזה מגיע גם לחיפה ולא רק. נכון, כשיהודי עם קצת מודעות היסטורית רואה צלמים ונזירים צועדים מולו – קשה שלא להיזכר במרתפי האינקוויזיציה ובמדורות האוטו-דה-פה. היריקה והפסוק "שקץ תשקצנו", עולים בגרון.

אבל זה בדיוק הרגע להיזכר – אנחנו בגלות! הושבענו – בשבועה חמורה – שלא להתגרות באומות.

ויש כאן גם 'פיקוח נפש' מובהק. כשיהודי בירושלים או בחיפה מרשה לעצמו לפרוץ, לירוק, לפגוע או להשחית בית תיפלה או קבר נוצרי – הוא פשוט מסכן יהודים ובתי כנסיות שמצויים בארצות העמים. כל תמונה של יהודי חרדי מתנכל לאיש-דת נוצרי, מתפרסמת בעולם ומעוררת זעם אדיר בקרב מיליוני מאמינים.

"תראו מה קורה בשוודיה", אומר לי אותו רב, "קבוצה של מתנגדי האסלאם החלה לשרוף ספרי קוראן, והתגובה שכנגד כמעט הביאה לשרפת ספרי תורה רח"ל. המשוואה פשוטה: כל פגיעה בדת אחת, מובילה בהכרח לפגיעה בדת נוספת.

"את היריקות", הוא מתחנן, "תשמרו לשעת 'עלינו לשבח'".

ה. רגע לפני שנפרדים, בואו נחזור לחופש.

כמו תמיד אנחנו פה כדי לתת לכם את המחקרים הכי עדכניים שאמורים לעניין אתכם. מסתבר שהשבוע-שבועיים הקרובים יכריעו אם החופש היה כיף או לא.

מי שבדק את העניין, הוא הפרופסור חתן פרס-נובל דניאל כהנמן (כן, גם הוא מליטא. אחיין של…). הוא ערך ניסוי קצת לא סימפתי: הוא בדק כמה מאות חולים, שעברו בדיקה פולשנית לא נעימה. אלא שהוא חילק אותם לשתי קבוצות: קבוצה אחת עברה בדיקה רגילה; והקבוצה השנייה עברה בדיקה ארוכה יותר, אך עם טריק קטן: בחמש הדקות הנוספות של הבדיקה, הרופאים השתדלו שזה פחות יכאב.

אחרי הבדיקה, הנבדקים התבקשו לדרג עד כמה החוויה הייתה לא נעימה. והתוצאות היו מפתיעות – דווקא אלו שעברו את הבדיקה הארוכה, סבלו פחות. אתם יודעים למה? ובכן, בגלל שחמש הדקות האחרונות היו קלות יותר.

בעקבות הניסוי הזה ועוד שורה של ניסויים דומים, כהנמן ניסח את העיקרון הפסיכולוגי שמכונה 'כלל השיא־סוף', שמשמעותו – אנשים זוכרים חוויה בעיקר לפי הסוף שלה. (עכשיו אתם מבינים למה הקטע האחרון בטור הכי חשוב…)

וכאן מגיע העוקץ הגדול. החוקרים מזהים, שרוב היוצאים לחופשה מתכננים את השיא לימים הראשונים. לקראת סוף החופש, יש תחושה של מיצוי. היום האחרון במלון, הוא כבר יום של אריזות ותסכולים. המחשבות כבר נתונות על העבודה שמתקרבת, על הלימודים התובעניים ועל כל מה שזנחנו מאחור. עוד רגע המבוגר האחראי משתלט שוב על העסק וצועק: 'אלול'.

בקיצור, אם אתם רוצים לזכור את חוויות החופש כמו שצריך, תנו בראש בשבוע הקרוב. ואם לא, אל תדאגו, אנחנו נהיה פה בעזר השם גם בשבוע הבא, עם עצות חילופיות ומחקרים הפוכים…