בין הצוררים

לכמה שעות בלילה שבין שלישי לרביעי, בסייעתא דשמיא ישראל כולה חזרה לאווירת הביחד של ה-8 באוקטובר האופפת את העם רק בימי דיכאון, אך הפעם לשם שינוי, באווירת שמחה. היוזמה הישראלית, הראש היצירתי, המודיעין המדויק – ולמעשה, כל היכולות האגדיות שנשחטו ונמחקו בשמחת תורה האחרון – אפשרו את הפגיעה בשתי מטרות העל בביירות ובטהרן. הסתלקותם של הצוררים בימי בין המצרים, הפכה את העולם למקום טוב יותר ואת ישראל, לפחות ללילה אחד, למקום קצת יותר שמח.
בפרספקטיבה לאחור של יותר מתשעה חודשים, ישראל נחלה הישגים לא מעטים. ארבעה מחמשת בכירי חמאס חוסלו, במסע נקם שהתנהל בכל מדינות הציר. עזה מבותרת, פילדלפי בידיים צה"ליות, ובתגובה לחיסול שהיה מרעיד בעבר את כל ערי ישראל, החמאס שנוטרל מיכולותיו אינו מצליח להגיב אפילו בירי רקטה אחת למרכז הארץ, בתקווה שכך רק יימשך.
אפשר לשמוח במידה, ווקאלית בלבד באווירת התקופה. הצהלה לעומת זאת – מיותרת. עוד נכונו לנו ימים קשים, ואולי כבר בימים הקרובים. אירועי השבוע החולף מבטאים היטב את הטלטלה שעוברת על כולנו בחודשים האחרונים, מנסיקה לנפילה וחוזר חלילה, לעיתים בתוך יממה אחת.
נתניהו עצמו, חווה ביבי-מאניה דיפרסיה בעצימות גבוהה. ממחיאות הכפיים בגבעת הקפיטול היישר למחאות הדרוזים בביקורו במג'דל שמס, הנחיתה הראשונה בכנף ציון הייתה מהקשות שידע נתניהו בטיסותיו אל מעבר לים.
את פערי היחס שבין עזה הכתושה ללבנון הבנויה, אפשר היה לזהות גם בנאומו של נתניהו בפני שני בתי הקונגרס. על עזה דיבר נתניהו במונחים של "ניצחון מוחלט", על לבנון – במושגים של הסדרה מדינית. אם בדרום נתניהו נתפס כמי שמסרב ללכת לעסקה שתגרום להפסקת הלחימה, הרי שבצפון, במשך תשעה חודשים, הצטייר נתניהו כמי שמונע הידרדרות – מלוחמה למלחמה.
ביבי בסיוע איזנקוט, גנץ וגם דרעי, בלם ב-8 באוקטובר את הניסיון של גלנט בתמיכת הרמטכ"ל להנחית מכת מנע בלבנון. גם אחרי שאיזנקוט וגנץ גלשו מהקואליציה לאופוזיציה, והידרדרו בהתאם גם במורד הסקרים, המדיניות לא השתנתה. אפילו אחרי התקיפה בדאחיה השבוע, העבירה ישראל את המסר כי מבחינתה הסבב הזה נסגר ואין לה עניין בהסלמה.

איזנקוט וגנץ אינם, דרעי נעדר, וגלנט מפנה עורף. נתניהו במטה המבצעים (הבור) של חיל האוויר בקריה צילום: קובי גדעון, לע"מ

סדרן הממשלה
בסבב הנוכחי, מוצא עצמו ביבי בדד. ללא גנץ ואיזנקוט, עם שר ביטחון שמפנה עורף במשחקי אגו, כשאפילו דרעי לא נכח לצידו בדיונים הסגורים המוקדמים. מי שתולה את לקיחת הצעד לאחור של דרעי רק בעימותים עם בן גביר ובהימנעותו של ביבי "ללכת עד הסוף" ולהעלות את הצעת חוק הרבנים להצבעה לפני כחודש ימים, מוזמן לקרוא את מה שהתפרסם פה בשעתו עם פרישת איזנקוט וגנץ. דרעי שראה בנתניהו את מי שדחק את גנץ ואיזנקוט מהממשלה הבהיר כבר אז כי אינו מתכוון יותר לשבת בפורומים ביטחוניים: לא בקבינט המדיני-ביטחוני, ולא בכל פורום ביטחוני אחר.
לו היה הדבר תלוי רק בו וללא השפעה על דעת הקהל הימנית, נתניהו היה מעדיף להאזין בשלושת השבועות לזמירות שנשמעו מכיוון הצבא על כך שחיזבאללה פספס את המוצב הצה"לי בחרמון ופגע בטעות בילדי מג'דל שמס. על אריק שרון שהכיר את הצבא יותר מכל רמטכ"ל, נאמר בשעתו כי לא סמך על הצהרות מפקדי צה"ל עד שווידא אישית כי הצבא מגיע ל'חומת מגן' עם הכנות מדוקדקות למבצע. על ביבי כיום אפשר לומר, שהאיש למוד האכזבות, מעדיף שלא לגרור את צה"ל למלחמה בשתי חזיתות. צה"ל הגיב בלבנון בדרך ממוקדת, נקודתית ומתוחכמת. ככל שהדבר תלוי בנתניהו, ייעשה ניסיון שלא לגלוש למלחמה עצימה בדרום ובצפון.
עשרים וארבע שעות לפני כן, במה שנראה בחלוף יממה כחדשות מלפני שנה, נפלו האירועים בשדה תימן על נתניהו בעיתוי הגרוע ביותר. אחרי שגינה בחצי פה וללא התלהבות יתרה את הפריצה למחנות הצבא, ניהל נתניהו את ישיבת הממשלה – ונראה יותר כסדרן המנסה להרגיע את הניצים מאשר כראש ממשלה.
בהיעדרו של דרעי, נראה השר ארבל כמי שתופס את המקום כדמות הדומיננטית מטעם שס בישיבות, למורת רוחו של ראש הממשלה. בפעם הקודמת הסתכל ארבל לביבי בלבן של העיניים והסביר: "לומר 'אתה הראש, אתה אחראי' זו אינה הסתה". ראש הממשלה נעץ בו מבט מצמית, מה שלא מנע משר הפנים לשוב ולהסביר השבוע לנתניהו: "אדוני ראש הממשלה, אין סימטריה ואסור שתהיה סימטריה בין הפגנות השמאל לבין פריצה לבסיסי צה"ל עם חמושים רעולי פנים".
נתניהו מצא עצמו במצב בלתי אפשרי. לכוד בין הבייס הימני שתומך במפגינים, לבין המחויבות מתוקף תפקידו להגן על החלטות הפצ"רית יפעת תומר-ירושלמי. אמריקה שאותה עזב בעיצומה של השבת, אינה ארה"ב שעל אדמתה נחת כשבוע לפני. בין לבין, צברה קמלה האריס תאוצה וגייסה יותר ממאתיים מיליון דולר, כשהיא נותנת פייט של ממש לטראמפ בסקרים. התבטאויותיה של הגברת בנוגע לסכסוך, גורמות לכולנו להתגעגע לביידן, "עוד בחייו".
גם בחזית הפנימית, אירועי השבוע הדרמטי הרחיקו את אופציית צירוף סער לקואליציה והנחתתו בקומה ה-14 בקריה על חשבון יואב גלנט. בעודו בוושינגטון, הרושם שנוצר הוא שאם ביבי יגמור אומר ויגיש לסער הצעה, היא תתקבל מהצד השני וסער יצטרף כשר ביטחון בממשלה.
חלון ההזדמנויות מהשבוע שעבר הוחמץ בשלב זה. כשהאש בצפון מתלקחת וח"כים מהקואליציה מתרוצצים ורצים אחרי מתפרעים שפורצים לבסיסים צה"ליים, אי אפשר להעמיס אירוע נפיץ נוסף של החלפת שר ביטחון מכהן, שהליך פיטוריו הקודם כבר הוציא המונים לרחובות. בפרפרזה להמנון בית"ר: כדי להטיל בגלנט רפש, צריך כמה ימים של שקט.

הוסרה הרעלה
זוכרים את הטפות המוסר של לפיד על יציאת הכנסת לפגרה בעיצומה של מלחמה? באופן מפתיע למדי, ובניגוד לפגרות עבר, בצהרי יום שני השבוע, פחות מיממה אחרי היציאה לפגרת קיץ לוהטת וארוכה, משכן הכנסת שקק חיים והיה גדוש מפה לפה. המדד הטוב ביותר לבחינת נוכחות הח"כים ותפקוד הוועדות בבניין, אינו לוח הנוכחות המוכר שבו מסומנים הח"כים הנוכחים במשכן בגוונים צבעוניים, אלא מבחן החניה.
בהחלטת חיסכון אווילית המזכירה את הרכישה החסכונית של בואינג מיושן כמטוס רה"מ, בוטל בשעתו, בתקופת השיפוץ הגדול, התכנון המקורי לבצע חפירת עומק שתעמיד לרשות אורחי הכנסת כמה קומות חניה. בימים שהכנסת מקיימת דיונים בשגרה, הבאים בשעריה עדים לפטרולים של עשרות רכבים בשביל הביטחון הסובב את הבניין, בניסיון נואש למצוא חניה, הקשה להשגה כמעט כמו פיסת חניה ברחובות תל אביב.
וכל ההקדמה הזאת לא באה אלא כדי לספר על מה שהתרחש השבוע, כשבניגוד לצפוי, חניון הכנסת, כמו המזנונים החלבי והבשרי – המו מרכבים ומסועדים. הכל נראה נפלא עד לרגע שבו נצפתה שיירה של ח"כים, עוזריהם ומוזמנים לוועדות מהימין כשהם שועטים מהבניין לכיוון רכביהם, בואכה שדה תימן.
מקבלת הידיעה על פשיטת חוקרי מצ"ח בפנים רעולות ומעצר סוהרי הנוח'בות ועד להגעת הח"כים מהימין חלף זמן קצר בהרבה, מזה שנדרש ב-7 באוקטובר לקציני צה"ל לקלוט את גודל המאורע ולהגיע לקריה.
המראות הלא מלבבים גרמו אי נעימות לכל מי שמעוניין לחיות במדינת שבה שולטים החוק והסדר. על החבר'ה שפרצו לבסיסים בשדה תימן ובבית ליד אפשר לומר כפי שהתבטאה בשעתו ראשת הממשלה החביבה על ביידן גולדה מאיר על הפנתרים, "הם לא נחמדים". ובכל זאת, למראה מגלגלי העיניים ומצקצקי הלשון משמאל שעשו צחוק משלטון החוק ונקטו איפה ואיפה כלפי מפגינים משמאל ומימין, אי אפשר היה שלא לחוש הזדהות, יחד עם תחושת הבחילה.
גם מי שנותר מאחור בבניין הכנסת ולא הסתער על החניון כדי להגיע לשטח, הביע הזדהות מלאה עם המחאה, ובכללם שרים וח"כים מהימין שאינם נמנים עם האגף הקיצון. ישבתי באותם רגעים עם השר מרגי, ח"כ בועז ביסמוט וח"כים נוספים הזהירים במילותיהם, אך אפילו הם כיוונו את החיצים ישירות לעבר היועמ"שית, הפצ"רית, וגם שופטי בג"ץ – כמטרה אחת שלא ניתנת להפרדה.
המראות של חוקרים רעולי פנים שמתייחסים אל הסוהרים כמחבלים, מסגרו את כל אירועי התקופה האחרונה שבוחרי הימין אינם יכולים עוד להכיל. הדיונים המנותקים בבג"ץ על איכות הסיוע ההומניטרי לעזה, מראה השופטים הנמלטים מהאולם כשהורים שכולים נעמדים ומדברים מדם ליבם, הכלת ההפגנות, חסימות הצירים וההסתה לאורך תקופה, אל מול הצדקנות התקשורתית והמשפטית מול מפגיני הימין. הרגע שבו חוקרי מצ"ח כיסו את פניהם, היה גם זה שבו בוחרי הימין חשו שהוסרה המסכה.

ראש במצח. העימותים בשדה תימן צילום: פלאש 90

רוח השוטר
את אבישי (אבשי) פלד, סגן המפכ"ל שבן גביר ייעד למפכ"ל והיועמ"שית בלמה את מינויו, תפסו מאורעות שדה תימן שעה קלה אחרי שהודיע על הסרת מועמדותו לפקיד המפכ"ל.
אצל בן גביר שמתייחס לפוליטיקה כאל משחק שש-בש, שבו צריך להזיז את החיילים על הלוח בטקטיקה הנכונה גם כשהקובייה מאירה לך פנים, לעולם אין לדעת מיהו המועמד המועדף ומיהו איש הקש. בשעה שהתנהל הדיון בנוגע לבחירתו של פלד, נצפה מפקד מחוז חוף ניצב דני לוי מסתנן ללשכת השר בכנסת, והיועמ"שית תפסה את ראשה בניסיון להבין מי מהשניים הוא 'מועמד הספין'.
נתניהו בוודאי לא הצטער למשמע ההצרחה. משפחתו תומכת במועמדותו של לוי, שבפיקודו נמנעה פעם אחר פעם פריצת המפגינים לבית רה"מ בקיסריה, ולא כי הבריזה מהים קיררה את המפגינים והפכה אותם למעט יותר נחמדים. האמביציה הייתה זהה, אך היד שנקטה המשטרה, הייתה יותר קשה.

אם הרמטכ"ל הרצי הלוי, ודוברו האישי המתפקד גם כדובר צה"ל דניאל הגרי, מבטאים בהצהרותיהם – מ"חמאס הוא רעיון" ועד "איש לא ציפה שהחיזבאללה יתקוף ילדים" – את תמצית הניתוק מתחושות הציבור, הרי שהשוטרים מהצד השני, מבטאים בימים אלה את 'רוח בן גביר'.
פלד נמנע מלהגיע למוקדי הפריצה, בעוד הרמטכ"ל עצמו מיהר להגיע לזירה. מאוחר יותר, הסבירו במשטרה כי היחידות ששלח הצבא, הגיעו בכלל אחרי שההפגנה התפזרה. "ביקשנו מהצבא תיעוד של המפגינים ולא קיבלנו עד לרגע זה", מסבירים במשטרה, אך לא מכחישים את העובדות שאינן ניתנות לסתירה. חלפה עברה התקופה שבה ניצבים כמו עמי אשד ביטאו את רוח הליברליזם משורות המשטרה והביאו זאת לידי ביטוי הפגנה אחר הפגנה.
ההשוואה בולטת במיוחד כשמקבילים אל המשרד לביטחון לאומי את משרד המשפטים, שם השר העומד בראש מתפקד במעמד של עציץ, כפי שהוא עצמו התבטא בתסכול באחד העימותים עם היועמ"שית. קו ההגנה של יריב לוין זהו החומר האנושי השונה בשני המשרדים. אם תוצב קלפי בפרקליטויות המחוז השונות, פתקי ההצבעה למפלגות הימין שיישלפו יהיו בטווח הטעות הסטטיסטית. במשטרה לעומת זאת, השוטרים בשטח מזדהים עם רוח המפקד שיושב בלשכת השר על מדים אזרחיים. זוהי אינה רוח השר, אלא רוח השוטר.

את הלך הרוח השבוע אפשר לכנות כקרב ראש במצח. בין הראש הימני משורות הכנסת והממשלה לבין המצ"ח הליברלי משורות הצבא. "המדורות בוערות בכל החזיתות", אמר לי השר מרגי, "ויש רק מקום אחד שמתנהל נינוח כאילו אין מלחמה. הפרקליטות, בתי משפט, רשויות האכיפה. החטא הקדמון הוא שהמחבלים היו צריכים לעמוד למשפט בבית דין צבאי ולא בבית משפט אזרחי".
האשמת היועמ"שית והפצ"רית בכל התחלואות – אמרתי למרגי – מבטאת אולי יותר מכל דבר אחר את אופי הממשלה המכהנת בכל המישורים. כמו בגיוס, שם הממשלה היא שנמנעה מלהעביר חוק, כך להבדיל בנוגע לנוח'בות, הרי יכולתם להעביר במשך תשעה חודשים חקיקה ספציפית לעשיית דין בנוח'בות במודל החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם.
"אין לי אלא להלין עם כך שאנחנו במשך שנה וחצי מתנהלים עם ייעוץ משפטי לעומתי לממשלה", השיב. "כל מוסד הייעוץ המשפטי לא עומד לימיננו ולעזרתנו בתקופה מאוד מאתגרת. אנחנו מניחים דברים דחופים על שולחן, אבל לצערי הרב נתקלים בטיעוני סרק שכאלה".
יו"ר 'ישראל ביתנו' איווט ליברמן, בסוג של בדיקת עובדות לדוברים מימין, סיפר השבוע שהצעת חוק ייעודית לעשיית דין במחבלי הנוח'בה הונחה גם הונחה על שולחן הכנסת, ומי שמנע את קידומה היה לא אחר מבנימין נתניהו.
הראשון שהשווה בין מחבלי הנוח'בה לקלגסים הנאצים היה אחד בשם אביחי מנדלבליט, הפצ"ר והיועמ"ש לשעבר שנחשב לגדול המומחים הישראלים בדיני המלחמה. "מה שעשה חמאס", אמר לי, "זוהי הכחשת האנושיות של העם היהודי. זוהי תפיסה שמשמעותה, היהודים אינם בני אדם וזה שונה מכל אידיאולוגיה אחרת ורצח אחר נוראי ככל שיהיה. הדה-הומניזציה של העם היהודי משותף באופן בסיסי לנאציזם ולאידאולוגיית החמאס".
מנדלבליט דיבר על הרג מחבלי הנוח'בה בדם חם – כמטרה לגיטימית בהתאם לדיני המלחמה: "צריך להבין שהם לא לוחמים אלא פושעי מלחמה שעשו מעשים מזוויעים. אנחנו לעומתם הורגים את האויב שלנו. זה מותר ולגיטימי לפי דיני המלחמה, ואנחנו לא צריכים לעצור אלא להמשיך במלאכה. מותר להרוג כל חייל של האויב וכל לוחם של האויב כמוצא ראשון. זו אינה משימה משטרתית של מעצר גנבים, אנחנו מתכוונים לנצח, מתכוונים להרוג את כל מי ששייך לחמאס, והמשימה הזאת לגיטימית ונכללת בתוך כללי הלחימה. כך נלחמים, אתה פשוט הורג את האויב שלך".
האם יש אפשרות לגזור על חיות האדם האלה עונש מוות לפי הדין הקיים כיום? שאלתי את היועמ"ש והפצ"ר לשעבר.
"בהחלט כן", השיב והרחיב. "צריך להבין שזהו לא אירוע פלילי. יש פה אירוע ברמה הכי מזעזעת של פשע נגד האנושות ורצח עם. אפשר להציג כמה פורמטים שניתן יהיה להטיל לפיהם עונש מוות, אם בבית המשפט המחוזי, ואם בהקמה מחדש של בית המשפט הצבאי בלוד שפעילותו הוקפאה. אבל פה צריך להבין שהסוגיה היא לא בהכרח משפטית. הרי אם התביעה תבקש עונש מוות גם יוטל עונש מוות. צריך לעשות דיון רציני, להביע את הצדדים בעד ונגד, לקבל החלטה בדרג המדיני ולהנחות את הדרג המשפטי מהו הדבר הנכון לעשות".
סיבות אובייקטיביות לעצירת החקיקה לעשיית דין בנוח'בות, כמו גם להימנעות מקביעת מדיניות להטלת גזר דין מוות על בני הבליעל, לא חסרות. בראשן, החשש מתגובה בלתי מידתית של חמאס נגד החטופים המוחזקים בידיהם. כל עוד אחרון החטופים לא שב לישראל, אי אפשר להסתכן בנקמת חמאס, שתוגש לישראל על חשבונם.
השיקול הזה, רק מגדיל את התסכול לנוכח התנהלות המשטרה הצבאית החוקרת שלא הביאה בחשבון את ההשפעה שתהיה לפרסום, לא על מיצובה הבין-לאומי של ישראל ולא על החטופים המוחזקים בידי הנוח'בות ושולחיהם. אם היה רגע שבו הסנטימנט הציבורי חזר להתלכד סביב הצורך ברפורמה משפטית, הוא התרחש השבוע למראה התנהלות הפצ"רית, בעזות מצח.