בין נתיבות למירון

למארגני המתווה במירון היה די זמן ללמוד מהתקדים בנתיבות. חבל שהם לא עשו זאת

בכל אירוע גדול נהוג לערוך מה שנקרא חזרה גנרלית. במהלך החזרה נערך 'אירוע דמה' ואם צצות תקלות, הרי שהן מתוקנות לקראת האירוע האמיתי.

לא רבים יודעים, אבל למתווה שיושם בהילולת רשב"י במירון נערכה חזרה גנרלית. אולי לא באופן רשמי – מאחר והיה זה בלתי אפשרי – אך את תוצאות המתווה ידעו גם ידעו מקבלי ההחלטות.

החזרה התקיימה 133 ימים קודם לכן, בעיר נתיבות, בהילולת הבבא סאלי זיע"א – אירוע הנחשב לשני בגודלו במדינת ישראל באורכו ובמספר האנשים המבקרים בו: כמאה אלף בשנות השיא. במקום הראשון נמצאת כמובן הילולת רשב"י במירון עם כחצי מיליון איש בשנות השיא.

במהלך ההילולא בנתיבות ביקרו במקום עשרות אלפי איש שהתפללו בשטח הציון במתווה דומה למתווה שיושם בהילולת רשב"י: הם הוסטו למסלול אחד שבו הוצבו מספר מחסומים כדי לווסת את מספר האנשים הנמצאים בשטח הציון.

במסגרת המתווה, נקבע רף לפיו כאשר שטח הציון יכיל למעלה מ-X אנשים, התנועה לציון תיפסק ורק לאחר פינוי שטח הציון, יוכנס מספר דומה של אנשים למתחם. וכך כאשר התמלא שטח הציון ברף שנקבע, חסמו השוטרים את דרכם של אלו שהמתינו באחד המחסומים. בכל מחסום תוזמנה המתנה של כרבע עד חצי שעה והיו כמה מחסומים כאלה.

הייתי שם, בין המחסומים והסדרנים. כמו במירון, גם שם הרגשתי את מה שהרגישו רבים בהילולת רשב"י עד קריסת המתווה. המבטים הזועמים של השוטרים והסדרנים, ההתנהלות האגרסיבית ובעיקר ההמתנה המעיקה במזג אוויר חורפי.

לאחר כחצי שעה של המתנה ובמחסום השני מתוך ארבעה, חזרתי לאחור והסתפקתי בקריאת כמה פרקי תהילים ממרחק רב. אולי זו האופציה המועדפת מלכתחילה, אך בחרתי להתרחק מוויסות תנועת האנשים שנעשה ברגל גסה וללא התחשבות מינימלית במתפללים.

המתווה בנתיבות נכשל. לא רק מהסיבות שפורטו לעיל, אלא מהעובדה שהוא אמנם השיג את מטרתו – שליטה במספר המתפללים – אך הדרך שבה זה נעשה, הועידה אותו לכישלון.

כישלון הוא דבר אינדיבידואלי. עבור הגורמים האחראים, ייתכן שנרשמה הצלחה כי "לפחות לא היו הרוגים" כלשונו של אחד הקצינים, אך זהו בדיוק העניין: הצלחה אינה עמידה בכך שלא נגרם נזק בלבד; הצלחה מושגת אם האירוע התקיים כסדרו לצד עמידה ביעדי הבטיחות. גם בנתיבות וגם במירון לא התקיים האירוע כסדרו.

אז נכון, בהילולת הבבא סאלי, התפשטות זן האומיקרון היא שהטרידה את מקבלי ההחלטות. מהסיבה הזו גם נעשתה הפרדה סטרילית בין קבוצה לקבוצה ששהתה במתחם הציון, כך שביקורת בזמנו לא הייתה מוצדקת. אך המתווה במירון היה דומה בחלקים גדולים ממנו למתווה בנתיבות והציפייה הייתה להפקת לקחים מינימלית שתאפשר למתפללים לשהות במקום בכבוד.

בין דפי גיליון זה מן הסתם נחשפתם לתיאוריהם העצובים של המשתתפים שחלקם הרגישו כעדר בהמות המובל לחליבה רח"ל. ציונו של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי אינו מוצג מוזיאוני, ומעבר על ידו בשיטת הסרט הנע תתאים אולי להלוויית דמות ממלכתית, לא לאירוע בו סיבת ההגעה אל המקום היא התפילה על ציונו של רשב"י.

מאמר זה לא היה נכתב אילולא היעדר הפקת הלקחים – היעדר הזועק לשמים. המצופה היה שיבינו כי מה שלא עבד עם 50,000 איש, לא יעבוד עם מספר שאמור היה להיות גדול פי כמה. לצערנו אמור היה להיות, אילולא מה שהוביל לקריסת המתווה.

אילו המתווה ייושם שוב בעתיד, ספק אם יבואו מתפללים רבים. עבור המשטרה זו אולי תיחשב הצלחה מסחררת. עבור הציבור זה יהיה כישלון עצוב.