בין קראקס לטהרן

קרדיטים תמונות: דוברות הבית הלבן

בשעה שניקולס מדורו נשלף ממיטתו באישון לילה בדרך למטוס צבאי אמריקאי, נפל דבר במזרח התיכון. התמונות שהגיעו מקראקס חרגו מאירוע היסטורי בקנה מידה בין לאומי של נפילת דיקטטור מבודד; הן היו קריאת השכמה מהדהדת לכל מי שחוסה תחת ציר הרשע. שליט ותיק וכוחני, שנדמה היה כי הוא חסין מכל פגע, התגלה כבן־חלוף ברגע שבו המעצמה האמריקאית החליטה לשבור את הכלים.

אך בעוד הפרשנים במערב מנתחים את קריסת המשטר בוונצואלה, בירושלים ובטהרן הבינו מייד את הרמז: השריף החדש בוושינגטון הפסיק לאיים ועבר לביצוע. עבור עלי ח'אמנאי האזיקים שנסגרו על ידיו של מדורו הם הצל המאיים ביותר שהוטל על לשכתו מאז המהפכה ב־1979.

מכאן הדרך הייתה קצרה לתחזיות המבקשות לסמן את היעד הבא, כשאיראן מוצבת במוקד. דיווחים ספקולטיביים על נתיבי מילוט שנפרצו עבור המנהיג העליון עלי ח'אמנאי לכיוון מוסקבה, איומים פומביים חסרי תקדים מצד דונלד טראמפ, והערכות של גורמים במחלקת המדינה בבית הלבן ולפיהן ההנהגה בטהרן נכנסה למצב הישרדותי – כל אלה מתחברים לכאורה לנרטיב שלפיו הרפובליקה האסלאמית דוהרת אל פירוקה.

אבל ההשוואה לוונצואלה נוחה מדי, ובעיקר – שגויה מיסודה. עלי ח'אמנאי איננו ניקולס מדורו. בניגוד למנהיג מקראקס, נגד ח'אמנאי אין כתב אישום אמריקאי אישי הממתין עבורו במגירה על פשיעה פלילית, אין פרס של עשרות מיליוני דולרים על ראשו ושמו אינו מתנוסס ברשימות המעצר הבין לאומיות כעבריין נרדף.

יתרה מכך: על אף כל הרטוריקה התקיפה, ח'אמנאי עדיין נתפס כריבון וכגורם לגיטימי שניתן לחתום עימו על הסכם עתידי, ולא רק בנושא הגרעין. זהו פער אסטרטגי תהומי: מדורו הוא עבריין נרדף. ח'אמנאי, למרבה הצער, עדיין כתובת לסגירת דילים.

ממשקיפה למכתיבה סדר יום. הנשיא טראמפ וראש המטות המשולבים צופים בלייב בחטיפתו של נשיא ונצאולה מדורו צילום: הבית הלבן

גמישות הרואית

לח'אמנאי יש קלפי מיקוח והוא הוכיח לא פעם שהוא יודע לשלוף אותם כשהוא מזהה שהחבל מתהדק. אם נחזור לאחור, לקיץ 2003, חודשים ספורים אחרי נפילת סדאם חוסיין, כשהאמריקאים ישבו בבגדד והחשש בטהרן היה מוחשי, שיגר הנשיא הרפורמיסט מוחמד חאתמי מכתב לא רשמי לממשל בוש הבן. ההצעה הייתה דרמטית: ויתור על פיתוח גרעין צבאי ואפילו פירוק של ארגון חיזבללה, בתמורה להסרת סנקציות, ערבויות ביטחוניות וגישה לטכנולוגיה גרעינית אזרחית. בוש בחר שלא להשיב.

גם ב־2006, כשמחמוד אחמדינג’אד שלח מפת דרכים דיפלומטית דומה, מכתבו נענה בשתיקה. בשני המקרים ח'אמנאי היה זה שאישר מאחורי הקלעים את הגישושים הללו.

כעבור פחות מעשור, אותו ח'אמנאי התיר את פתיחת המשא ומתן שהוליד את הסכם הגרעין עם אובמה ב־2015 ובירך עליו במונח "גמישות הרואית" – מושג השאוב מההיסטוריה האסלאמית המוקדמת, שנועד להכשיר פשרה כואבת עם האויב כדי להבטיח את הישרדות המשטר. מה שהניע אותו אז היה פרגמטיזם קר של הישרדות. האידאולוגיות הונחו בצד. גם היום, בניגוד לדימוי הקשוח, ערוץ ההידברות בין וושינגטון לטהרן לא נותק. סעודיה, עומאן וקטאר ממשיכות לשמש צינורות להעברת מסרים חשאיים ובלתי רשמיים.

בניגוד לקודמיו טראמפ מקפיד להשאיר תמיד דלת פתוחה למשא ומתן. השאלה איננה אם קיים ערוץ, אלא אם ח'אמנאי יבחר ב"גמישות הרואית" פעם נוספת לפני שהקריסה תהיה בלתי הפיכה.

בינתיים התשובה נראית שלילית. הצהרותיו של ח'אמנאי על המחאה הפנימית משדרות ביטחון זהיר: חילופי שרים, פיצוי נקודתי על התייקרויות ודיכוי מבוקר של המחאה המתפשטת. כך, להערכתו, ניתן יהיה לשרוד גם את סבב המחאה הנוכחי.

אלא שהפעם המציאות שונה. המאבק של ח'אמנאי איננו רק עם "היהירות האימפריאליסטית" של המערב. המאבק הוא על הלגיטימיות של עצם השיטה. המשטר הצליח עד כה לנתק בין האחריות למצוקה הכלכלית, שהוטלה על ממשלות ונשיאים מתחלפים, לבין האחריות לאידאולוגיה ולאסטרטגיה, שנשמרה בקודש הקודשים של המנהיג העליון. אבל החומה הזו נסדקת.

הנאום החריג של שר החוץ לשעבר, מוחמד ג’וואד זריף, שבו הודה בפה מלא שהשלוחות האזוריות של איראן לא שירתו את האינטרס הלאומי, היה ירייה אל לב הקונצנזוס. כשהציבור האיראני מתקשה לקנות לחם בזמן שהנשיא פזשכיאן מודה שאין לו פתרונות קסם למשבר הכלכלי, הציבור מחבר יותר ויותר בין מצבו הקשה לבין המיליארדים שזורמים לפרויקט הגרעין, לחיזבללה, למיליציות בעיראק ולזירות רחוקות ממנו.

כאן טמון האיום האמיתי. לא בעצם המחאה, אלא בחיבור שהיא יוצרת בין יוקר המחיה לבין מדיניות החוץ. ברגע שהאסטרטגיה הביטחונית חדלה להיות מקודשת והופכת לנטל ציבורי, האחריות מתנקזת למקום אחד בלבד: לשכת המנהיג העליון.

מעצבים מחדש

אל תוך השבר האיראני הזה נכנס התיאום הישראלי–אמריקאי החדש. בעוד העולם עוקב אחר האזיקים של מדורו, המלחמה על העתיד האזורי מתנהלת בהובלת ישראל. כשראש הממשלה נתניהו מציג חזית אחידה עם ממשל טראמפ וגורם ליריביו להתעמת עם הצהרותיהם מהעבר על היחסים עם ארה"ב שכביכול אבדו, התמונות מאחוזת מאר–א–לאגו מספרות סיפור אחר לחלוטין. ההצהרות וההכרעות שהתקבלו בפלורידה מעניקות לישראל יד כמעט חופשית לפעולה במזרח התיכון כולו.

נתניהו מציג לעיני האופוזיציה תיאום אסטרטגי הדוק על היעדים הגדולים באמת: בלימה מוחלטת של איראן וקבלת אור ירוק אמריקאי לפעולות בזירות חמות כמו לבנון ותימן. גם אם יש חילוקי דעות על אודות מהירות היישום של תוכניות הזריחה העתידית של ויטקוף את קושנר ברצועת עזה, וושינגטון וירושלים עדיין רואות עין בעין את המציאות ופועלות בתיאום ובנחישות, צעד אחר צעד.

הנחישות הזו מתורגמת כעת לעובדות בשטח. נתניהו משגר מסרים לטהרן, גם באמצעות פוטין, בזמן שח'אמנאי מנסה להרגיע את הרחוב הבוער, אך ראש הממשלה לא מסתפק במסרים שעוברים דרך רוסיה ועשויים לעבור ריכוך, ומשגר בפומבי מסר ברור לטהרן כי אם ישראל תותקף – ההשלכות יהיו חמורות.

בינתיים ישראל מעצבת מחדש את המרחב המזרח תיכוני: מההכרה בסומלילנד למורת רוחן של אנקרה וקהיר ועד למשלחת הבכירה בפריז, שבה מנהלים שני השליחים המיוחדים – שגריר ישראל בוושינגטון יחיאל לייטר, איש הקשר הישיר לבית הלבן ומאנשי הסוד של נתניהו, והמזכיר הצבאי האלוף רומן גופמן ששמו כמועמד המוביל לראשות המוסד עלה לאחרונה יותר מפעם אחת – סבב שיחות שבו הם משרטטים את גבולותיה של סוריה החדשה תחת הנהגתו של אחמד א–שרע.

במובנים רבים ישראל הפכה ממשקיפה שהסתפקה בהיגררות והתאפיינה בתגובתיות, למי שמכתיבה את הקווים האדומים בסדר האזורי החדש, והמטרה העליונה הייתה ונותרה: למנוע דריסת רגל איראנית מחודשת.

המנהיג האיראני ח'אמנאי, שהוא כבר בן 86 ולא מעט מזמנו מוקדש לשאלת הירושה, יידרש להכרעה שהפעם איננה טקטית אלא היסטורית: האם להגן על האידאולוגיה או על המדינה. הוא רואה את מדורו באזיקים, שומע על התיאום המוחלט בין נתניהו לטראמפ, ומבין שבירושלים קובעי המדיניות כבר לא מחכים לתשובה ממנו. הם פשוט מעצבים את המציאות במזרח התיכון, בלעדיו.

בקודש פנימה. רבני מרוקו עם הרבי זי"ע

פרדוקס החוזק

בזמנים של תמורות בשוק העולמי נדמה שהכלכלה הישראלית צועדת בנתיב בטוח של שגשוג, אך עבור היכלי התורה העוצמה הזו יוצרת מציאות מורכבת ומאתגרת. עולם התורה מתמודד בחודשים האחרונים עם אתגר גדול נוסף, שאינו נובע מגזרה חדשה או מהחלטת ממשלה דרמטית. מדובר דווקא בתופעה שנראית, לכאורה, כהישג כלכלי מובהק: השקל מתחזק בעקביות, הדולר נחלש, והמשק הישראלי משדר יציבות. נתוני המדד ולוחות הבורסה מספרים סיפור של הצלחה, אלא שמאחורי הנתונים המרשימים מסתתר סיפור אחר, סמוי מן העין, שפוגע ישירות בציבור החרדי.

בבחינת מקורות הקיום של מוסדות התורה מתגלה פער שהופך למשקולת כלכלית כבדה. החברה החרדית נשענת במידה רבה על תרומות ותמיכות המגיעות מחו"ל, בעיקר בדולרים. ההוצאות, לעומת זאת, מתבצעות כולן כאן, בשקלים. המציאות שבה קונים מוצרי יסוד בשקלים אך מקבלים תמיכה בדולרים, יוצרת גירעון שהולך ומעמיק.

הפער הזה, שהיה נסבל כל עוד שער החליפין נותר יציב יחסית, נעשה בחודשים האחרונים לבעיה של ממש. בממוצע, מוסדות תורה, ישיבות ועמותות נדרשים כיום לגייס לפחות עוד 20% רק כדי לשמור על אותה רמת פעילות. מדובר ביעד שקשה מאוד להשיגו, וזה עוד לפני שמביאים בחשבון את הקיצוצים הישירים בתקציבי עולם התורה ואת אי־הוודאות הפוליטית המתמשכת סביבם.

כאן באה לידי ביטוי ההיחלשות שתוקפת גם את חוסו של 'קרן עולם התורה', המפעל הכביר שבמסגרתו ראינו מחזות מעוררי השראה, כיצד מרנן ורבנן גדולי הדור, למרות גילם המופלג ותשישות גופם, כיתתו רגליהם למדינות הים ויצאו למסעות מפרכים כדי להקים חומת מגן כלכלית שתגשר על הפער התקציבי שנוצר. רואים כיום כיצד כל סנט שנאסף בעמל מאבד מערכו לעומת השקל המאמיר.

המצוקה הזו מעמיקה ככל שהמטבע האמריקאי ממשיך לצלול. חצי שעה לפני שבנק ישראל הודיע השבוע על הורדת הריבית, השער היציג כבר ירד לשפל של ארבע שנים, ונסחר סביב 3.16 שקלים. המומחים בשוק ההון עקבו בדריכות אחר השינויים מתוך הבנה כי זו לא הייתה תנודה מקרית, אלא מגמה ברורה שהציבה את הוועדה המוניטרית של הבנק המרכזי בפני דילמה מוכרת: האם להתערב ישירות בשוק המט"ח או לפעול דרך כלי הריבית.

בסופו של דבר המדיניות הכלכלית ניסתה לתת מענה למגמה הזו. בנק ישראל בחר בהורדת הריבית פעם שנייה ברציפות, מהלך שהפתיע חלק מהכלכלנים, בעיקר משום שבשנתיים האחרונות הקפיד הבנק על קו שמרני וזהיר. אולם הפעם הזהירות כוּוְנה ליעד אחר: בלימת התחזקות השקל. לא רק עידוד הכלכלה וחילוץ ענף הנדל"ן המתבוסס במלאי אדיר של דירות על המדף.

התחזקות השקל היא עניין של נקודת מבט. מטבע מקומי מתחזק נתפס בדרך כלל כסימן לחוסן, אבל במשק הנשען במידה רבה על יצוא שירותים והייטק ובד בבד על זרם של תרומות מחו"ל, שקל חזק מדי עלול להפוך מיתרון – לנטל. מאז החלטת הריבית הקודמת, בנובמבר, התחזק השקל ביותר מ־3% לעומת הדולר, וב־2025 כולה בכ־12.5%. אלה מספרים שנשמעים לחלקנו כסינית, אבל כשמתרגמים אותם לסנטים התוצאה קשה לעיכול.

אמת. נתוני המאקרו מראים, לכאורה, שהמצב תקין. אפילו מהצד השני של המשוואה, סביבת האינפלציה רגועה. מחירי היבוא יורדים, מחירי הדלק נשחקו כלפי מטה, והתחזיות מצביעות על אינפלציה נמוכה גם בשנים הקרובות. בתנאים כאלה קשה להצדיק ריבית גבוהה. אך עם תחזית צמיחה של יותר מ־5% גם אין צורך ממשי להמריץ את המשק. הורדת הריבית נועדה, בעיקר, לאזן.

האיזון הזה, כפי שמתברר משיחות שקיימתי בשבוע האחרון עם גורמים בעולם התורה, שהעול הכלכלי הכבד של מוסדות החינוך מוטל על כתפיהם, אינו פועל בצורה שווה על כולם. הוא איננו סימטרי, כי מה שטוב למאקרו־כלכלה הישראלית, לא בהכרח מיטיב עם כל מגזר. עבור עולם התורה משפחות מצוקה ועמותות רווחה וחסד שחיות על דולר, שערכו נשחק מדי שבוע, השקל החזק איננו נתון סטטיסטי כי אם מציאות יום יומית קשה שמחייבת הסתגלות מהירה למצב החדש, בפרט אם הוא מתרחש לצד יוקר מחיה שהולך ומאמיר.

איסוף כספים, גיוס משאבים ופעולות 'שנור', מעולם לא היו מהמקצועות הקלים והמכבדים. וכשהמלאכה הופכת סיזיפית וכל דולר שנאסף שווה הרבה פחות עוד בטרם הגיע ליעדו, היא הופכת לקשה פי כמה.

עולם התורה, בברכת שמיים מעל ובמסירות נפשם של גדולי ישראל וכל הממיתים עצמם באוהלה של תורה, ימשיך לעמוד איתן. אך עלינו להכיר בעובדה שמאחורי שערי החליפין מסתתר מאבק הישרדותי לא קל, ולהוקיר את מי שעומדים מאחורי כל העברה של מלגה ליעדה או סל מזון למשפחה.

החיים עצמם:

ה'תניא' ששבר את הקליפה

אצילות קורנת, מילים מדודות ופיקחות שהייתה לשם דבר – אלה הם זיכרונות הילדות המלווים אותי בכל פעם ששמו של דודי הגאון רבי דוד בוסקילה זצ"ל עולה על שפתיי. הציפייה להגעתו ממרוקו לארץ הייתה הרבה מעבר לביקור משפחתי; היא הייתה פגישה עם ענק שמיזג באישיותו את עומק נובהרדוק עם להבת חב"ד, אך נטוע עמוק בשושלות המפוארות של רבני וצדיקי עדת מרוקו; תלמיד חכם שנטל על שכמו את האחריות לחינוך דור שלם.

רבי דוד, שהיה אחי־אמא הגדול, כיהן כמפקח רשת 'אוצר התורה' במרוקו, הרשת החינוכית שהוקמה כמשקל נגד לרשת 'אליאנס' הכפרנית שרבים חללים הפילה במרוקו ובצרפת. הוא חיבר את הספרים 'מנחם משיב נפשי' על התורה והעמיד תלמידים רבים. מילותיו היו תמיד שקולות, ופניו קרנו בהדרת פנים מיוחדת. גדלנו על סיפורי גדלותו ועשייתו הברוכה במרוקו ובצרפת, עד שבאחרית ימיו זכינו להכירו מקרוב כשעלה ירושלימה והקים בה משכן לתורה, בשכונת בית וגן.

משימה מופלאה

מאז ומקדם צעדה מרוקו שלובת זרוע עם חסידות חב"ד. לא רבים יודעים, אך משנת תש"י ועד תש"כ ישיבות חב"ד במרוקו מנו יותר מאלף בחורים, כאשר המשפחות החשובות ביותר שלחו את בניהן לעלות ולהתעלות בתורה ויראה בישיבות שנפרסו ברחבי המדינה. אולם למרות הקשר האמיץ בין רבי דוד בוסקילה לרבי מליובאוויטש זי"ע, דבר לא הכין אותו למשימה האדירה שהטיל עליו הרבי ביום בהיר: לתרגם את ספר התניא לערבית מרוקאית, במטרה ברורה – לשבור את קליפת ישמעאל.

הוא נטל את המשימה על שכמו למרות טרדותיו הרבות, בימים שידיו עמוסות עשייה חינוכית ברוכה, כשנדד על הציר שבין מרוקו לצרפת. את מפעל חייו ראה בתרגום זה שעליו שקד כעשור מחייו. המלאכה נעשתה בעמל רב, בחברותא אישית עם שלוחו של הרבי למרוקו, הרב יהודה לייב רסקין ע"ה. יחד למדו, ולאחר מכן ישב רבי דוד לכתוב את התרגום, בשעות הקטנות של הלילה.

כשהספר יצא לאור, בדיוק השבוע לפני 49 שנה, הרבי הזכיר אותו בהתוועדות שקיים בשבת פרשת שמות תשל"ז, ואמר שיש חידוש מיוחד שלראשונה הודפסו דברי חסידות בלשון ערבית שהיא שפת ישמעאל. הרבי הוסיף מילים נדירות, כי הדפסת ולימוד החסידות בשפה זו היא הדרך לכבוש את שבעים האומות, המחולקות לעשיו וישמעאל, וכעת – כשהספר נדפס בלשון ישמעאל – נשלם הבירור.

יחידות נדירה

הערכתו של הרבי למפעל זה הייתה יוצאת דופן.

בשנת תש"מ, ב'יחידות' אישית, אמר לו הרבי: "עשית עבודה נפלאה. על ידי תרגום ופרסום התניא שוברים את קליפת ישמעאל". לימים, בשנת תש"ן, כשהרבי מיעט לקיים מעמדי יחידות, הגיע הדוד הגדול אל הרבי עם רבה של ירושלים הגאון רבי שלום משאש ורבה של מרוקו הגאון רבי אהרן מונסונגו – שיחדיו היוו חוט משולש בל יינתק – והם התקבלו ליחידות נדירה בחיבה יתרה.

גם כאשר בנו הרה"ג רבי גד בוסקילה זכה ליחידות לפני נישואיו, פנה הרבי לכלה ואמר לה: "דעי לך שהבחור ממשפחה מיוחדת, אביו זכה לתרגם את התניא לערבית, ועל ידי זה שוברים את קליפת ישמעאל".

שילוב עוצמתי

בשנים האחרונות שני בניו, ת"ח מופלגים, הרה"ג רבי גד – רב קהילת 'נתיבות ישראל' בניו יורק וחבר מועצת רבני האסלאם, והרה"ג רבי משה – רב קהילה בפלטבוש, עומדים בראש קהילות מפוארות וממשיכים את מורשתו.

השילובים הללו מרגשים תמיד: כבחורים למדו בניו בגייטסהד, גדלו והתחנכו אצל אביהם הגדול שהיה מסור ליהדות מרוקו, איש מוסר נובהרדוקאי שדבוק היה בכל נפשו ברבי. גם בתי המדרש שהקימו הבנים מיועדים אף הם לכלל ישראל, ויש בהם מן הטוב הגנוז בנהרות השונים של היהדות המעטירה.

השבוע, ביום י"א בטבת, יום האזכרה של דודי הגדול, נסגר המעגל. במעמד רב רושם בירושלים ששולב עם הכנסת ספר תורה, הודפס מחדש ספר התניא בערבית מרוקאית, לזכרו.

בהשתתפות עשרות רבני קהילות מרוקו מהארץ ומפריז, שטח בנו של הרב רסקין, הרב מנחם מענדל – שליח הרבי במונטריאול – מזיכרונותיו האישיים על השליחות ועל אותן שעות של יצירה שזכינו לראות את פירותיה מאירים מחדש בירושלים, והשיב אותי באחת אל הדמות הנערצת שהותירה חותם כה עוצמתי, לשעה ולדורות.