שמעון ברייטקופף
כ"ה חשון התשפ"ב
הנוסעים והזועמים
הציבור החרדי מתחלק היום בחלוקה גסה לשני חלקים.
אלה שתחנות חייהם לאורך השנה נעות במסלול מטלטל בין קברי צדיקים, ואלו שמביטים בכל זה בהתנשאות מהולה בבוז.
הטסים לקברי צדיקים הם אנשים שמלווים את הנסיעות הללו עם סל גדול: קצת שתייה חריפה לדרך, כמה שירי רגש עדכניים, קוויטלאך מבני המשפחה, ובעיקר אמונה גדולה, פשוטה ותמימה.
מהעבר האחר ניצבים הצקצקנים שטוענים בתוקף בפנים חמורות סבר: "נו, מסכנים הצדיקים שקבורים בהר המנוחות. לא זכו שיש להם ליד הקבר דיוטי פרי, ולכן בקושי מצליחים לגרד מניין ביארצייט".
אצל האחרונים – אם נשיל מעלינו את הפוליטיקלי-קורקט – לא תמצאו גארטל בכיס. ורובם גם נוהגים ללכת בכובעי קנייטש.
יש להם משנה סדורה על החיים וסט כללים מאוד ברור. שמחה וצהלה ("הוללות והפקרות", הם מבקשים לתקן) ונסיעות לקברי צדיקים ("אין ביטול תורה גדול מזה", הם דורשים להבהיר) – הם לא חלק מציר החיים שלהם.
הנוסעים בדרך כלל יחבשו כובעים עגולים, ופחות יתעסקו בסיבות הפסיכולוגיות לנסיעה ויותר באופרציה של שינוע המשקאות והמאכלים לעיירות נידחות במזרח אירופה, שאפילו את שמן הם יתקשו להגות במדויק.
"ביטול תורה?" – מבחינתם זו התורה וזה קיומה.
האחרונים יכתבו 'חבורע'ס' בהלכות כבוד שבת והמסתעף ובהן פ"ז חלקים ובסופן מילואים ומקורות. הראשונים יעסקו בכבוד השבת עצמה. בשר, יין ודגים, שולחנות ערוכים ותריסר סלטים. לאו דווקא בסדר הזה.
נהרא נהרא ופשטיה.
אני מרגיש חופשי לכתוב, כי אני משתייך דווקא לקבוצת הנוסעים.
הרב'ה של דורנו
אולי זו הנסיעה הארוכה, אולי הסיפורים בדרך, אולי השירה הסוחפת – מי יודע. השורה התחתונה – הנסיעות לקברי צדיקים מהונגריה עד אוקראינה ממלאות את ליבי אושר ושמחה.
במקומות שבהם גדלתי היו חוקרים בחג הסוכות במשך שעות: "מהו בכלל דין שמחה", ואם יוצאים ידי חובת שמחה גם בשומע כעונה או בשליחות, או שחייבים לשמוח בגופו ממש. אבל גם זה לא פשוט. הרי איך יודעים ששמחת כשיעור הראוי, ובכלל, האם יש דין בל-תוסיף בשמחה, או שזה עד בלי די?
ואכן, עד כמה שזכור לי, בסופו של דבר הושגה הכרעה ועימה הוראות ברורות כיצד מקיימים "דין שמחה".
כמו שאתם מבינים, דין שמחה אולי קיימנו, אבל שמחה לא ראינו.
בקברי הצדיקים, גיליתי ציבור שפחות חוקר ויותר שמח. שמחה פשוטה, טהורה. בלי לומדע'ס ובלי התחכמויות. ומאז לעיתים די תכופות אני נוסע, שמח ונהנה וחוזר הביתה.
השבוע, אחרי תקופת יובש ארוכה שנכפתה עלינו בשל הקורונה, נסעתי עם קבוצת ידידים לציונו של הצדיק מקרעסטיר – הלא הוא האדמו"ר הרשמי של הטור הזה, ר' ישעי'לה בן ר' משה. אם על פועלו לא שמעתם, את השיר עליו בטח לא יכולתם לפספס.
הנסיעה ברוך ד' הייתה מוצלחת מעל ומעבר למשוער. ברוח ובגשם.
אבל בין לבין הרהרתי לעצמי, מה זכה ר' ישעיל'ה שעוד לא מלאו מאה שנה לפטירתו, וקברו הפך למוקד עלייה לרגל? אולי כתבתי על זה פעם בצורה כזו או אחרת, אבל הנסיעה הזו חידדה אצלי כמה תובנות.
הציון שממוקם במקום פסטורלי באזור טוקאי שבהונגריה תמיד מלא מפה לפה.
בעיירה קרעסטיר יש כבר – איך לא – שתי הכנסות אורחים מתחרות. שתיהן מלאות עד אפס מקום.
הבעל הבית שלנו, ר' משה יוס'ל פרידלנדר, יהודי הונגרי שמחלק את זמנו בין הונגריה אשדוד ובורו-פארק, שופע וגדוש סיפורי צדיקים. המטבח בגעסט-הויס שפתח תמיד פתוח, וכל הזמן יש משהו על האש. אם רק תציץ מעבר לדלת, מייד יגישו לך תבשיל חם.
רעב, לא רעב – העיקר תאכל.
בשבת, מהרגע שאתה קם, אתה נקלע למערבולת של סצנת קידושים שלא נגמרת. מאחרי שחרית, כל עשר דקות – קידוש אחר. כמאה שנה אחרי שהסתלק, זכה רבי ישעי'לה שחזונו 'לשובע ולא לרזון' ממשיך להתקיים לאורך כל השנה יותר מבחיי חיותו.
כל יהודי שמגיע לקרעסטיר – מרגיש שהגיע הביתה. זו תופעה שאי אפשר להסביר אותה. הוא יכול להרגיש געגועים למקום שאליו הגיע פעם ראשונה בחייו.
הנה דוגמה קטנה, מקווה שהמוטב לא יקפיד עלי.
בשבת היה איתנו יהודי, ר' יואל סנדל.
ר' יואל הקים בעשר אצבעות, במסירות נפש שאין לה אח ורע, את בית המדרש 'אש קלמן' בגבעת המבתר בירושלים, לזכרו של המשפיע רבי קלונימוס קלמן גולדשמידט זצ"ל.
ר' יואל הוא דוגמה ומופת ליהודי של פעם. אין לו בעולמו אלא בית מדרשו ודאגתו למאות המתפללים שפוקדים את בית המדרש בזכותו ובזכות מסירותו האין סופית.
בית הכנסת שלו הוא סוג של 'מיני-קרעסטיר'. בכל שעה ביממה שתגיעו לשם תמיד תמצאו דוד מים חמים, חלב ומיני מאפה. בכל הזדמנות, ויש רבות כאלו לאורך השנה, נערכות במקום סעודות כיד המלך להשביע נפש כל חי.
את כל הפעילות הקדושה הזאת הוא הקדיש כמובן לעילוי נשמת ר' ישעי'לה. אבל באורח פלא, עד היום לא הגיע לציון. לא יצא. כל פעם עיכוב אחר.
ר' ישעי'לה חייב לי, הוא אומר לי בחיוך. אני עובד בשבילו כבר הרבה שנים.
ור' ישעי'לה החזיר לו בגדול.
זו השבת הכי טובה שהייתה לי בחיים, הוא אומר. על הציון הוא ישב שעות על גבי שעות, ונראה שהוא חזר הביתה אחרי עשרות שנות גלות. לא פחות. זאת התחושה של לא מעט אנשים שמגיעים לציון.
ואם תהיתם, כולם נמצאים שם. לא רק חסידים. גם בוגרי ישיבות ליטאיות, וגם בני עדות המזרח.
ואתה שואל את עצמך, במה זכה הצדיק הזה, שיהודים כה רבים מרגישים שדווקא הצדיק הזה מחבק אותם. שדווקא הוא מבין אותם…
נראה שבדבר אחד אין ספק: ר' ישעי'לה הוא הרב'ה של דורנו.
השאלה הגדולה היא, למה?
נוּ, הֶפְסֵק!
על ר' ישעי'לה כבר נכתב רבות. על חלוקת המזון ברוחב לב, על היד הפתוחה לכל דכפין. אבל יש כאן משהו הרבה מעבר לזה. ר' ישעי'לה בכל הילוכו לא רק נתן אוכל, הוא גם זרק את השיפוטיות לפח.
הוא לא בחן בזכוכית מגדלת את היהודים שעזר להם. לא הייתה אצלו ועדת קבלה. הוא מעולם לא בדק אם אדם שיגיע להסתופף בצילו מספיק מכבד אותו. הוא לא חשש שהוא "יהרוס לי את השם", ומעולם לא הקדיש מחשבה למה אנשים יחשבו על המקום שלו.
לפי סיפורי החסידים, גם את מי שירדו מהדרך, המשכילים שבאו כדי ללעוג לו, האכיל ברוחב לב ובמאור פנים.
לאורך השנים שמעתי סיפורים רבים על ר' ישעי'לה, אבל בשבת האחרונה, כשהייתי בקרעסטיר, שמעתי סיפור חדש שמאיר את דמותו הגדולה באור זוהר יותר.
פעם אחת הגיע לקרעסטיר אחד מגדולי האדמו"רים בהונגריה באותה עת. בדיוק כשנכנס לחצרו של ר' ישעי'לה, כצפוי, הוא פגש בו כשהוא נוטל את ידיו לסעודה. סביב השולחן העמוס מאכלים ישבו יהודים מכל הסוגים שהגיעו להשביע את רעבונם.
ר' ישעי'לה התיישב במקומו, בירך ברכת 'המוציא', בצע פרוסה מהפת, אבל אז, במקום להכניס את הפרוסה לפיו, החל מסיר בעזרת הסכין את החלק הקשה אשר סביב הפרוסה.
אותו אדמו"ר אשר היה ידוע כעז ותקיף בשמירת ההלכה, מיהר ומחה בו: "נוּ, הֶפְסֵק!"
אך ר' ישעי'לה לא שעה לדבריו והמשיך להפריד את הקשה מן הרך. בסיימו קם ממקומו ופרוסת הלחם הרכה בידו, ניגש לקצה השולחן, והגיש אותה לאחד הסועדים – ואז חזר למקומו וטעם מייד משארית פרוסת 'המוציא'.
"מה אומר רבנו, מה חמור יותר?" שאל ר' ישעי'לה את האדמו"ר. "הפסק או רחמנות?"
"בעת שבירכתי ברכת המוציא", אמר ר' ישעי'לה, "הבחנתי בזקן העני חסר השיניים היושב מולי, והוא מורעב מאוד. לא יכולתי לטעום מן הפת לפני שהחייתי את נפשו".
והסיפור הזה לא עוזב אותי.
אנחנו חיים בדור של "נו הפסק".
יהודי יכול לגווע ברעב, להיות על סף עיקול חשבונות, לזעוק לעזרה מדם ליבו, אבל מישהו יפשפש בגון הנעליים שהוא נועל.
"בכלל לא בטוח שהוא עומד בתנאי הקופה, כתוב שם במפורש 'נראה כמו בן ישיבה'", הוא יסביר.
נערה יכולה לשבת בבית, להרטיב את הכרית בבכיות, להיות על סף טירוף הדעת, אבל יהיו כאלה שישבו בשיא הרצינות בחדר מוקף וילונות ויקיימו דיון דקדקני אם האבא "מספיק תורני" ואם הוא "מתאים לרוח" של בית הספר.
אלו דיונים חשובים, וכידוע אין קדוש מקיום הפרוטוקול ככתבו וכלשונו.
אבל כאן ר' ישעי'לה זועק: מה יותר חשוב הֶפְסֵק או רחמנות???
והשאלה הזו, צריכה להיות סוג של סטיקר שמלווה כל אחד מאיתנו.
אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, האם לעיתים אנו חוטאים, אולי בשוגג, כשאנחנו פועלים ללא-לב ומסתתרים מאחורי הפרוטוקול?
נס שיש לנו את ר' ישעי'לה שכבר ענה.
