הרב נח פלאי י' כסלו התשפ"ג

 

איך מעוררים בילד חשק להתפלל? מדריך חלקי לשאלה הכי מסובכת בחינוך

בואו ננסה לדבר פעם אחת על הדבר העומד ברומו של עולם – תפילה.

לא צריך את הטור הזה כדי לכתוב ולהסביר מהי חשיבותה ומהו ערכה. ולמרות זאת אנחנו למדים שמאז ומעולם כגודל המעלה והתועלת שבתפילה, כך גם גודל המניעות וההחמצה שיכולות להתלוות אליה. תפילה, הרבה לפני שהיא כלי להגשמת חלומות ובקשות, היא עבודה רוחנית של קרבת אלוקים; חוויה עוצמתית של קשר וקרבת אלוקים שאין הנאה ושמחה גדולה הימנה.

אלא שכדי להגיע אל אותן מדרגות ותחושות נעלות נדרשת עבודה רבה, שכלית ורגשית כאחד. עבודה שמתחילה מגיל צעיר מאוד ותלויה באופן שבו התחנך הילד. אין הורה שלא מתמודד עם השאלות: מה עושים כדי לחנך ולהרגיל לתפילה? ומה עושים כשילד לא מתפלל או לא רוצה ללכת לבית הכנסת?

אלה שאלות שרלוונטיות לכל הגילים; שאלות שאני נשאל לעיתים קרובות, וכדאי מאוד לתת עליהן את הדעת.

רגע לפני שנמשיך כדאי להשתמש בהקדמה קצת מרגיזה שמופיעה בחלק מספרי ההלכה: "הספר נועד לעיון בלבד ואין להסיק ממנו מסקנות מעשיות". בדרך כלל האמירה הזאת היא סוג של תעודת ביטוח מטעויות והסרת אחריות מכל תקלה שעלולה לצאת. קצת כמו חנות עם 'כשרות לעיון בלבד'. אבל הנה, גם אני מוצא את עצמי כותב: "טור זה נועד לעיון בלבד ואין לקחת ממנו הלכה למעשה".

הסיבה שאני מקדים כך היא כי יש כמה אסכולות ושיטות בעניין. יש גם דברים שנוגעים להלכות האב וחובותיו בחינוך הילדים, וכל אחד יעשה כעצת רבותיו. לא באתי אלא לנסות ולהציב כמה כללים חשובים ונחוצים שמבוססים על דבריהם של גדולי ישראל ושאני נתקל בהם בעבודתי מדי יום.

נפתח בשני עקרונות מהותיים: א' – הורים מחויבים לחנך ולהרגיל את ילדיהם לשמירת תורה ומצוות, ובתוך כך גם למצוות עשה של תפילה. תפילה היא גם מצווה וגם ערך יהודי מרכזי. ב'  אסור לנו לחנך את ילדינו באופן שיגרום להם ריחוק מתורה ומצוות, או במקרה זה – ריחוק מתפילה בפרט ומבית הכנסת בכלל.

בתפר הזה שבין שני העקרונות הללו  אנחנו צריכים לצעוד ולהצליח לחנך את הילדים להבין בערכה של תפילה מאהבה ורצון, ולא ממקום של כפייה והפיכה של המתוק הזה לרע ומר.

השאלות הנ"ל נשאלות לעיתים קרובות בבתיהם של גדולי ישראל, גם בדור הקודם וגם בדורנו. אני באופן אישי שאלתי פעמים רבות בנושא זה, ותמיד התשובה זהה: "החינוך לתפילה – רק בדרכי נועם וחלילה לא בכפייה. ואם כרגע הדרך היחידה לגרום לילד להתפלל היא באופן שמחייב אותו בכוח ובניגוד לרצונו – עדיף שלא יתפלל!"

זו הוראה שנוגעת לתחומים רבים של חינוך למצוות, ובתפילה היא חשובה שבעתיים. כי העניין של תפילה הוא לב, וכשהיא הופכת למשא ועול – אין זו תפילה. במצב כזה גם אם עכשיו הילד ממושמע, מתפלל והולך לבית הכנסת, זרעי האיבה והשנאה שלו לתפילה יצמיחו ילד שבעתיד – כשיהיה ברשות עצמו – לא ירצה להתקרב לבית כנסת ויתרחק מכל עניין התפילה.

לא מזמן פגשתי אברך צעיר-נשוי שלא מסוגל לדרוך בבית כנסת. במקרים שאין ברירה, כמו בשבתות, הוא יוצא מהבית ומסתובב ברחוב או בחצרות עד לסיום התפילה. "מגיל צעיר, כשהייתי בן שש", הוא סיפר לי בכאב, "אבא אמר שאני כבר גדול ואני חייב לקום איתו לוותיקין, לעמוד לידו ולקרוא בקול את כל המילים. כל הסחת דעת או דיבור היו נענים בכעס וגערה. כך זה נמשך והחמיר עם השנים, והנה התוצאה".

חשוב לציין עוד נקודה מעניינת: יש הרבה ילדים שקשה להם להתפלל, וזו לא בהכרח תוצאה של ירידה רוחנית וקלקול. יכול להיות שהם טובים בלימוד ובהתנהגות, אבל להתפלל קשה להם. אגב, מתוך מחקר פרטי והתבוננות שעשיתי, חלק גדול מאותם ילדים הם בעלי הפרעת קשב וריכוז, והתפילה כמשהו טקסי קבוע קשה להם. וכן, מותר להגיד, היא גם משעממת אותם.

העצה שלי היא – להרפות ולשחרר, בטח בגיל צעיר. וגם כשהגיל מתקדם וההורים נלחצים, תאמינו לי, מניסיון, בדרך הזאת שום דבר רע לא קורה. הילדים גדלים ולומדים לאט-לאט על חשיבות התפילה. כמובן, אפשר ורצוי לעודד במילים, במבצעים, או להציע לבוא רק לתפילות מסוימות או לחלק מהן, אבל האופציה להכריח או לעשות מזה עניין דרך כעס ועונשים רק תמאיס עליהם את התפילה לתמיד.

יש דבר גרוע מזה והוא – ילדים שבאים לבית הכנסת, אפילו מרצון, אבל חוץ מכמה דקות של תפילה, עיקר החשק והרצון שלהם לבוא הוא חברה ושעשוע, אם זה בתוך בית הכנסת ואם מחוצה לו. כיף להם לפגוש חברים, לקרוא עלונים, לדבר בתפילה רח"ל – והדבר הזה נורא ואיום. די לקרוא את מה שמביא ה'משנה ברורה' (סימן צח, ג) בשם השל"ה, דברים שבשל חומרתם לא אצטט אותם.

כן אצטט מדבריו של המשגיח הצדיק ר' שלמה וולבה זצ"ל בספרו 'זריעה ובניין בחינוך': "הבעיה העיקרית איננה ההפרעה שהילד גורם לאחרים. כשרואים ילדים מסתובבים בקרבת הארון קודש ומשחקים או עומדים ליד הבעל תוקע וצוחקים, זה חוסר אחריות מצד ההורים. זהו הרס של כל ה'מורא מקדש' שהיה צריך להיות לילד, ומי יודע אם יהיה אפשר אי פעם לתקן את הנזק שנגרם".

לפעמים נדמה שבית הכנסת הפך להיות חלופה לגן כדי שאמא תוכל לנוח. כך בוודאי מקלקלים את הילד. ילד שבא לבית הכנסת, אביו חייב לשמור עליו שלא יזוז ממנו. לכן חשוב לקחת את הילד לבית כנסת שלא מדברים בו בזמן התפילה, ושגם לא מאריכים בו מדי.

תפילה צריכה להיות הנשמה של הילד היהודי, וכשמכריחים וגוערים ומכים, ממאיסים עליו את התפילה. כשהוא יתבגר לא יהיה לו שום קשר נפשי לתפילה, והאשמה תרבוץ על ראשם של ההורים. הליכה לבית הכנסת אינה עונש; היא צריכה להיות פרס לילד שהוכיח שהוא מתנהג שם מספיק טוב. רק כך הערך של בית הכנסת והתפילה יעלה בליבו ויישאר אצלו לנצח נצחים.