גילי היקרה
דבי האהובה שלנו עלתה השבוע בשעה טובה לכיתה ב'. מחנכת הכיתה החדשה שלה, אמרו לך, תקיפה. לא מוותרת לילדות. את חוששת שדבי לא תעמוד בפני נזיפה קשה, שלא חוותה מהמורה הנעימה והחמה שממנה נהניתן בכיתה א'. איך תנהגי אם דבי תקבל חלילה גם עונש חמור וגם נזיפה? שאלת.
תעברי את הגשר כשתגיעי אליו, אומר לך ממרומי גילי. אל תבזבזי זמן ואנרגייה בעיסוק בתסריטים מדאיגים, שסביר להניח שלא יתגשמו לעולם. אגב, סודות מן החדר: בילדותי כמעט לא היה מצב של 'אמא הליקופטר', כזו שעגה סביב בתה ומרפדת את דרכה בבית הספר מול המורות. "המורה תמיד צודקת", היה כלל הברזל שהוביל את הורי חברותיי וגם את הוריי, כמובן. אפילו במקרים שהמורה לא צדקה.
היו לכך שתי סיבות: כבוד למורה. אם ההורה מכבד את המורה והחלטותיו, גם הילד יעשה זאת ברוב המקרים. וחשוב לא פחות: הכשרה לחיים. "איש לא יתקע לידי שתהיי מוקפת כל חייך באנשים נעימים, טובי לב ומתחשבים. חמות, שכנות, גיסות לתפארה, בוסים רק מסוג של נופת צופים שאפשר רק לחלום עליהם. חובתנו כהורים להכין אותך לחיים, ובחיים תיתקלי גם באנשים קשים, טועים או שניהם", נהגה אמא שלי להסביר את ההיגיון שמאחורי ההתנהלות מול צוות ההוראה. גם כאשר מי מהן שגתה ואפילו קשות. "התמודדות עם מורה תובענית, כל עוד אינה מתעללת בצורה בלתי נורמטיבית, תתרום להכשיר אותך לחיים שיכללו התמודדות עם טיפוסים שונים ומשונים. זהו תפקידנו ההורי: להכשירך לחיים ולהתפלל עבורך שייתן לך הקב"ה חיים טובים, שמחים ומאושרים. כי הרי מה שמצפה לך במסלול חייך איננו בידינו".
האימהות של בנות דורי, כולל אמא שלי כמובן, ראו באימהוּתן תפקיד, ייעוד של חינוך. הן היו הכותל בעת צרה, מקור שמחה ללא גבול וגאווה בעת הצלחה, מודל לחיקוי, לב גדול של אהבה, אבל גם היו מציבות גבולות, לפעמים קשוחים, לעיתים גם ללא הסבר. עושים כי אבא או אמא אמרו.
מעולם הן לא ראו צורך להיות חברות שלנו. אמא לא הייתה חברה, ואבא לא היה חבר. עם אבא היקר שלי לא העזתי מעולם להתווכח. כשאבא אמר, דרש ממני משהו בקולו המתון, בעיניו הרכות, זו הייתה גזרה ללא זכות ערעור. קודש קודשים. הנורמות ההתנהגותיות שהוריי ראו בבתי הוריהם, ליוו אותי בביתנו והתקבלו בעיניי כסטנדרט אף על פי שמימיי לא זכיתי לפגוש ואפילו לראות את סביי וסבותיי הי"ד שנספו לפני שנולדתי.
מתלוננים היום על ירידת הדורות בסעיף כיבוד אב ואם הזקוק במשפחות רבות לשיפוץ דחוף, בוודאי בהשוואה לסטנדרטים שעליהם גדלנו. אני תוהה לא פעם כמה תרם לכך דור ההורים של היום שמתאמץ כל כך להיות החבר של הילדים, מה תרם הדחף הבלתי נראה להכיל, לעבור לסדר היום, לפצות במתנות, להשלים עם כל חוצפה ואי התחשבות החל מהגיל הרך, בלי לקרוא לילדים לסדר.
אין ספק שהורים חייבים להעתיר על ילדיהם אהבה אין סופית, אכפתיות, מסירות. אבל לא פעם אני מתבוננת סביבי ושואלת את עצמי לאן נעלמו היראה והדרך ארץ. האם "איש אמו ואביו תיראו" נכנס לתרדמת? יודגש: לא היינו מלאכים. גם אני לא פעם הגעתי הביתה וניהלתי ויכוח סוער בסגנון "אבל כל האימהות בכיתה מרשות, כל הכיתה עושה", עם אמא שאסרה עלי מעשה מסוים, וענתה בנימוק הקלסי: "ואם כל הכיתה הייתה עולה על הגג וקופצת, גם את היית קופצת?" לא ייאמן, זה עבד, לא הייתה לי ברירה.
מנגד, אני לא זוכרת אפילו מקרה אחד שיועצים הפרידו בין הורים ובין ילדיהם הנשואים כי כונו 'הורים רעילים', ובקרב בני דורי היו לא מעטים שגדלו בבתים טראומטיים להחריד של ניצולי שואה. למי שעברו את התופת נותרו לא פעם צלקות שלא טופלו. כיבוד הורים גם בסיטואציות קשות, והיו כאלה, אולי סייע לחשל את בני ובנות דורי ולהפוך אותם לפחות מפונקים ויותר עמידים. עמידה בסטנדרטים הקשוחים של כיבוד הורים בכל מצב, קשה לא פעם ממצוות פופולריות רבות שאנחנו נוהגים להדר בהן. וכן, צריך להכשיר את הילדים לחיים שאינם גן של שושנים, גם כאשר מדובר בצאצאי 'אמא הליקופטר'.
באהבה
סבתא
***
סבתא אומרת, סבתא יודעת
"את חייבת בכבודי בראש ובראשונה בגלל השותף החשוב והמיוחד שלי – הקב"ה שהיה שותף לאבא ולי בבואך לאוויר העולם", הייתה אמא שלי נוהגת לומר. לא במקרה נכללה מצוות כיבוד אב ואם בעשרת הדיברות בחלק של המצוות שבין אדם למקום ולא בחלק של המצוות שבין אדם לחברו. "אין ספק ששכר על כבוד שתיתני לאבא או לי, יחזור אלייך כפל כפליים. ברמות שלא תשערי", הסבירה.
אמא אכן צדקה. משפט שילדים בכל גיל לא אוהבים לומר. כמה ראוי בחודש אלול, כשאנחנו מתכוננים לעמוד לדין לפני השותף הגדול של הורינו החיים ברוך השם או המתים חלילה, לשייף, לשפר, לתקן את מה שאנחנו מחמיצים במצוות כיבוד הורים. במעשים ובדיבורים כלפי הורינו החיים, בשיפור הליכותינו, בהנחלת דרכי חייהם לצאצאינו, ובלימוד ובצדקה לעילוי נשמותיהם של מי שהלכו לעולמם, ויהיו מליצי יושר עלינו ועל כל עם ישראל. אמן
