"הגננת חולה ולכן מחר אין גן", עדכן בעלי בשעת לילה מאוחרת.
"אני לא שמעתי על זה ולכן יש גן", השבתי במענה בת יענה שסיגלתי לעצמי בעקבות הקורונה.
"אבל ב'מעריב' פגשתי כמה אבות והם אמרו שהייתה הודעה בקו", ניסה בעלי להציג ראיות והוכחות.
"לא קיבלתי צלצול שמתריע על הודעה חדשה", התעקשתי בחזרה.
"זה בגלל שהתנתקת מהקו כי הצנתוקים עצבנו את כולם", השיב בעלי בעדינות, כשהוא נמנע מלציין שהצנתוקים עצבנו בעיקר אותי.
"יפה!" התלהבתי שהוא סוף סוף יורד לסוף דעתי. "לא משנה למה לא קיבלתי צנתוק, העיקר שלא קיבלתי, ובגלל שלא קיבלתי – לא שמעתי את ההודעה, וזה אומר שהילדה מחר הולכת לגן ואני הולכת לעבודה לחיים טובים ולשלום".
בבוקר הגננת התקשרה באופן אישי ביותר, וכבר לא יכולתי להתעלם. עדכנתי את הבוס והוצאתי את הפליימוביל והבטחתי להרוג את הנגיף ברגע שרק אדע איך.
"ממחר, כל הילדות יכולות לבוא לגן", היה בעלי איש בשורה. "ברוך השם מצאו ממלאת מקום".
"השבח!" צהלתי בתמימות שלא תואמת את אישיותי. "אפשר להחזיר את המשחקים למקום".
"אבל צריך לצרף הוכחת בריאות בדמות אנטיגן", ציין בעלי, ואני לא נבהלתי, כי עם כל הכבוד לאומיקרון, שום מנקה אוזניים ארוך לא יאיים עלי.
בבוקר למחרת, בשעה דקה לשמונה, כשאני וכל בני ביתי ארוזים במעילים ומצוידים בתיקים, בצבצו להם שני פסים תכולים וצחקו עלי בקול גדול.
"איילת, את חולה!" צרח יוסף בהלם.
"כיף לך! יש לך אומיקרון!" קינא יהודה.
"למה בדקת באף? מה, כבר לא טוב לבדוק באוזניים?" בירר בעלי בתדהמה, ואני שתקתי ושתקתי ושתקתי, ואז, כשהבנתי שהראיות זוהמו ושהיו יותר מדי עדים לכך שהילדה חיובית, העפתי את התאומים לחיידר ("לא! אתם לא נבדקים! לא כל מה שאיילת מקבלת אתם מקבלים, ואם זה לא מתאים לכם – תחפשו בית אחר שמוכן לשמור על ילדים חולים!) ונשארתי יום נוסף בבית.
"איך זה יכול להיות?" התבכיינתי לאחותי ששימשה אוזן קשבת עבורי. "הילדה מלאת עזוז וגבורה, היא מרגישה מעולה, חסרת תסמינים, לא משתעלת, אין לה חום, ובגדול יש לה מלאי אנרגיה שיכול להטעין גנרטור שכונתי".
"ככה זה ילדים", נאנחה אחותי. "לכי תדעי מה הם מסתירים מאיתנו… בלי תסמינים ובלי סימנים, ופתאום מתגלים דברים שלא היינו מאמינים".
"תודה שאת מלחיצה אותי", הודיתי לה בחום. "תמיד היית האחות המועדפת עלי".
"אוהבת גם אותך", היא צחקה והוסיפה: "אם תחשבי על זה קצת, אני מבטיחה לך שיצא לך מזה טור". (מה שנכון נכון, יעלי…)
- • •
התינוק של אחותי כבר מזמן לא ממש תינוק. חגגו לו שנה מזמן, והוא הולך ומקשקש בתינוקית, מבין היטב מי זה מי ואפילו מזהה שאני לא 'זר' ורץ אלי באהבה.
אבל אתמול הוא פירק לאחיו ה'גדול' בן החמש את המגדל שהוא בנה מקפלה, ואז האח הזועם צעק בתסכול: "עכשיו אתם מבינים למה אני לא אוהב שהוא נולד?"
דממה השתררה בבית.
אחותי ובני המשפחה היו לרגע בהלם. הכנות המפתיעה של בן החמש הצליחה להמם את כולם.
"אתה לא אוהב שישראל נולד?" שאלה אחותי בעדינות, ובן החמש נסוג והבהיר: "אני כן אוהב אותו, אבל לא תמיד אני אוהב שהוא נולד".
כשאחותי שיתפה אותי באירוע הזה, הסכמנו שקשה להסביר לילד קטן מהם רגשות אמביוולנטיים. שמורכב להבהיר לו שלכל אדם יש יכולת להכיל מספר רגשות המנוגדים זה לזה בו זמנית. לאהוב ולשנוא, להצטער ולשמוח, לרצות ולחדול.
ואז, ברגע שלפני סיום השיחה, לא התגברתי על היצר הרע ואמרתי בנונשלנטיות: "ככה זה ילדים… לכי תדעי מה הם מסתירים מאיתנו… בלי תסמינים ובלי סימנים, ופתאום מתגלים דברים שלא היינו מאמינים".
"גיחצי", התרגזה אחותי ובצדק, ומייד פרצה בצחוק וחיקתה אותי: "איך אמרת אז? אהה… כן… תמיד היית האחות המועדפת עלי".
"גודל ההטבה (של החסיד) שיהיה האדם לעולם מטיב לבריות ולא מרע להם, וזה בגוף, בממון, ובנפש. בגוף – שיהיה משתדל לעזור כל אדם במה שיוכל ויקל משאם מעליהם, והוא מה ששנינו (אבות פ"ו): ונושא בעול עם חברו ואם מגיע לחברו איזה נזק בגופו, והוא יוכל למנוע אותו או להסירו, יטרח כדי לעשותו. בממון – לסייעו באשר תשיג ידו, ולמנוע ממנו הנזקין בכל מה שיוכל, כל שכן שירחיק הוא כל מיני נזקין שיכולים לבוא מחמתו, בין ליחיד בין לרבים, ואפילו שעתה מיד אין היזקן מצוי כיון שיכול לבוא לידי כך יסירם ויעבירם… בנפש – שישתדל לעשות לחברו כל קורת רוח שיש בידו, בין בענייני הכבוד, בין בכל שאר העניינים, כל מה שהוא יודע שאם יעשהו לחברו הוא מקבל נחת רוח ממנו, מצות חסידות הוא לעשותו, כל שכן שלא יצערנו בשום מיני צער כלל, יהיה באיזה אופן שיהיה. וכלל כל זה הוא גמילות חסדים אשר הפליגו חז"ל בשבחה ובחובתנו בה, ובכלל זה רדיפת השלום שהוא ההטבה הכללית בין כל אדם לחברו".
(רמח"ל מסילת ישרים פרק יט)
אם נחשוב על זה, אינטראקציה עם אנשים היא כמו צעידה על אגם קפוא. מצד אחד, הכל נראה יציב וקשיח וחזק, אבל ייתכן מאוד שאנחנו בעצם צועדים על קרח דק שעלול להיסדק ולהיבקע.
אנחנו מתנהלים מול החברים, הקולגות ובני המשפחה כאילו הכל תמיד בסדר – ומביאים אפילו הוכחה: עובדה, אין תסמינים! ומתעלמים מכך שלא פעם דברים גדולים ומשמעותיים קורים שם עמוק בפנים. תהליכים מתגלגלים, לוחות טקטוניים נעים, רגשות מציפים ובמקום לשמור על רגישות גבוהה, אנחנו מאמצים אל ליבנו את מצגי השווא. מקבלים את תצוגת ה'כאילו' ומחייכים אל הצלופן המרשרש.
אולם יהודי שמתחסד עם הבריות, מודע לכך שמתחת למעטה חסר התסמינים יש רגשות, ויש עניין להיות מודע להם ויש צורך לתת להם מקום ולהיות זהיר בזהירות כפולה ומכופלת.
