שמעון ברייטקופף
ה' אדר א' התשפ"ב
על טהרנים וצדקנים
אם יש משהו שבאופן אישי דוחה אותי יותר מכל דבר אחר אלו צדקנות וטהרנות.
אין דבר מתועב יותר מצקצוקי לשון חלולים. מהתחסדות וגלגולי עיניים על חשבונו של אדם אחר.
קחו כלל אצבע: הצדקנים והטהרנים שמכים על החזה של הזולת, תמיד יאחזו בסטנדרט כפול. אחד לעצמם ואחד כלפי אחרים. הם יודעים להעיר לכל אחד, לצאת במחאות חריפות, לגנות בתקיפות, להשתומם, להתפלץ ולהשתגע כשמדובר בפגם מוסרי שנפל באדם אחר.
אבל הם? נזר הבריאה. מופת למוסריות אנושית.
אם קבוצת הטהרנים תתאגד ותפתח יחד עמותה, השם שלה יהיה "במדינה מתוקנת".
זה הקו שמנחה אותם. עם הפתיח "במדינה מתוקנת" הם מטפלים בכל מי שהם רואים לנכון. במדינה מתוקנת ההוא לא היה פוליטיקאי. במדינה מתוקנת היו מכניסים את השני לכלא, ואת השלישי היו משתיקים לתמיד. ובכלל, ההוא לא זכאי לכל תפקיד ציבורי, ואת המפלגה ההיא במדינה מתוקנת היו פוסלים.
אלא שכל מי שרואה את עצמו כשגריר של אותה 'מדינה מתוקנת' דמיונית – אין בו דבר מתוקן. הוא שגריר של סיסמאות נבובות שאין מאחוריהן כלום. אם תפשפשו רק קצת אצל אותם בני אור שמפיצים את בשורת 'המדינה המתוקנת' – תמצאו חושך גדול.
קחו למשל את מה שמכונה בטעות 'קודש הקודשים' של מדינת ישראל – בתי המשפט, הפרקליטות וחלקים ממערכות אכיפת חוק. במקומות האלה היה מצופה לסטנדרט המוסרי הכי גבוה, הכי נעלה. אבל איפה? כל פעם שאנחנו מקבלים הצצה קטנה למה שקורה מאחורי הקלעים של המערכת, אפשר להקיא מרוב גועל.
ערב רב של נפוטיזם ואינטרסים מכל הסוגים. אפס ענייניות. כולם במתכונת של מכירת חיסול. כולם משפחה של כולם, בקשרים עסקיים כאלו ואחרים, או קלועים במארג אינטרסים שונים ומשונים של 'שמור לי ואשמור לך'.
אבל את כל הצדקנות והטהרנות הם יוציאו על מי שלא מגיע מתוך ה'מילייה'. על מי שלא גדל בין רחובות פלמ"ח ועזה בשכונת רחביה ולא התקדש והיטהר בפקולטות למגדר באוניברסיטה העברית.
עליו הם יוציאו את כל הנשק מהארסנל. אם הוא מזרחי, דתי, או אחד שלא מגיע מתוכם, הם יזכרו כל סעיף קטן בתקנון האתיקה. לא יוותרו על פיפס. הכל בפנים רציניות, מלאות פאתוס, ומילים גבוהות על חשיבות השמירה על שלטון החוק מכל משמר. על כל מעידה, הם יזהירו מאוד מ"מרדון חלקלק".
עכשיו נזכרתם
ולא, אין פה הצדקה חס ושלום להתנהגות לא מוסרית משום סוג, אבל הנפש כבר לא מסוגלת להכיל את הדאבל-סטנדרט. את העיוות ואת חוסר הצדק.
הציבור מוכן לקבל כללים מכל סוג שהוא, אם יש בהם היגיון פנימי. אם הם שוויוניים לכולם.
הציבור רק מבקש לראות בשקיפות מה הן אמות המידה האחידות להשתלבות שופטים במערכת, למשל. לקבל את מפת הדרכים המלאה. אם זו השכלה, ציונים או הישגים. רק תגידו. תנו סטנדרט, ונראה כיצד אכן נפתח שוויון הזדמנויות לכולם.
אבל כשלוקחים את רשימת השופטים, במקום לראות את עם ישראל – מקבלים עץ משפחתי. חלקם הגדול גיסים, בני דודים או כלות, ואין שום משמעות לא לוועדות הקבלה ולא לוועדות המשנה – ופתאום קם קול זעקה על שופטת שהשתחלה לבית המשפט לא בדיוק לפי הכללים.
זו הסיבה שחוש הצדק זועק.
איפה הייתם כל השנים לפני שהפכתם את בתי המשפט לעסק משפחתי? עכשיו נזכרים לזעוק? למחות?
בטבריה, לא בשווייץ
וזה לא רק בבתי המשפט.
בשבוע שעבר סיים יו"ר תנועת שס הרב אריה דרעי עוד פרק מייגע בחייו הציבוריים רוויי הרדיפות. הוא חתם על עסקת טיעון שהרחיקה אותו לפרק זמן מהחיים הציבוריים.
כבר נכתב לא מעט על ההתלבטויות שליוו אותו לפני שחתם על העסקה, על תחושת העוול, על עינוי הדין של שנים על גבי שנים, על פרשיות שפתחו מהדורות בכותרות מפוצצות והסתיימו באוושת רוח קלה. או כמו שאמר היועץ המשפטי מנדלבליט: "מהתיק הזה לא נולד אפילו עכברון, זאת אומרת כלום".
אבל דרעי החליט לחתום את הפרק הזה בחייו. לחתום על עסקת טיעון ולקנות את השקט שלו במחיר יקר של פרישה מהכנסת ולשלם קנס כספי.
ואחרי ההחלטה הזו – תאמינו או לא – הוא העז לצאת עם משפחתו לחופשה פרטית שבה ילדיו חגגו לו ולרעייתו ארבעים שנות נישואין.
אלא שיש מי שלא יכול לראות את דרעי נופש, ועוד בשווייץ. בריוני הרשת, מלווים בלהקות טהרנים וצדקנים, התגייסו יחד והרימו קול זעקה. איך זה שנציג השקופים מרשה לעצמו לנפוש במלון בחו"ל? מה זו הצביעות הזו?
חצוף! שישב בבית, המנוול. מה הוא יוצא לחופשות? הוא לא מתבייש?!
ומאחורי הטענה הזו מסתתרת הגזענות הכי איומה בעולם.
אילו דרעי היה נופש בטבריה, איש לא היה מצקצק. לדידם, זה המקום הטבעי עבורו. אבל הנסיעה לשווייץ הוציאה אותם משלוותם. מי הוא שייסע? שייקח אוהל, כפכפים, צידנית וערכת קריוקי, ויעשה לילה עם הזבובים על הכינרת.
ובכלל, מאיפה חרדי ומזרחי יכול לאפשר לעצמו לנפוש? זו זכות ששמורה לנו, הפריווילגים מתל אביב, אבל חרדי מירושלים? חופש? מה זו החוצפה הזו?
ולא מפריע להם למשל שאהוד ברק, מנהיג מפלגת העבודה לשעבר, מפלגה שמתיימרת לייצג פועלים, היה אחד הפוליטיקאים העשירים בישראל.
כשהנהיג את מפלגת הפועלים הסוציאלית – ועוד לפני כן – נהג לחגוג בעולם, להתחכך במיליארדים וליהנות מהחיים הטובים. לא מפריע להם שיאיר לפיד, מנהיג מפלגת מעמד הביניים, נוהג בבזבזנות חסרת מצפון בכספי ציבור.
ואלו רק דוגמאות קטנות. פוליטיקאים ישראלים שמדברים על סגפנות (של האחר כמובן) אינם ממצמצים לפני שהם מושכים על חשבון המדינה טיסות מיותרות, לשכות, שרים בלי תיק, משרדים ועוזרים שעולים לכולנו מיליונים.
אבל לדרעי אסור לקחת חופשה מכספו הפרטי בזמן שהוא התפטר מכל תפקיד ציבורי.
כשהם נלחמים נגד שופטת מזרחית או נגד נציג חרדי, הם לא נאבקים על טוהר המידות; הם נאבקים על טריטוריה. הם לא מבינים איך אנחנו מעיזים לפלוש להם לעבודה שלהם, למקומות החופשה שלהם. איך אנחנו לא נשארים בפריפריה ומוכרים במכולת או מברישים שטרימלא'ך או מבשלים קוגלים לשבת.
אבל התשובה לא צריכה להיות מתנצלת. לא צריך להיגרר למגרש שלהם ולהסביר איך איש ציבור מרשה לעצמו חופשה של ארבעה לילות.
אלא פשוט להגיד: כללי המשחק השתנו. אנחנו כבר לא מקבלים מכם הוראות. לא מתנצלים ולא מגמגמים.
בפרפרזה לדברים של ר' אברהם רביץ ז"ל: "אנו נופשים יען כי אנחנו נופשים".
לא הכסף, הלב
וזה לא נגמר בדרעי.
הח"מ שובר את ראשו כבר לא מעט שנים מהיכן נובעת האהדה הציבורית העמוקה לנתניהו. זו לא אהדה, זו נאמנות. נאמנות שמחזיקה מעמד אחרי כתישה תקשורתית שלא יודעת מנוח. מה זה מחזיקה מעמד? הולכת ומתעצמת.
ודומה שהתשובה היא בגוף השאלה.
כל מי שיש לו חוש צדק טבעי מתקומם נגד עוולות. גם אם עושים עוולות לאדם לא מושלם, לאחד ש"מגיע לו", אנשים מתקשים לראות התעמרות ורדיפה הנעשות מתוך שנאה ואובססיביות.
נתניהו נמצא בעיצומו של משפט. ליבת המשפט היא האשמה שקיבל סיקור אוהד.
ואז הציבור במדינת ישראל פותח את עיתוני סוף השבוע ורואה שמונה ראיונות אוהדים ומחבקים עם ראש הממשלה נפתלי בנט – ושואל את עצמו: ריבונו של עולם, על איזה סיקור אוהד הם מדברים? על נתניהו?
הפוליטיקאי שהוא ומשפחתו חוטפים במשך שנים מכל כיוון, שפותחים מהדורות על כל גלידה שקנו, שחצי מהחומרים שעליהם הוא נחקר הגיעו למשטרה על ידי עיתונאים אקטיביסטיים שנשבעו להוריד אותו ממשרתו – הוא קיבל סיקור אוהד?!
והרגש הזה הוא המנוע שמחבר אנשים לנתניהו. רפלקס צדק עמוק ביותר שגורם לך לקום מהכיסא ולהגן על אדם שמותקף ברחוב בידי חבורת בריונים.
זו הסיבה שאנשים ממשיכים לתמוך בו, ואפילו עושים את הפעולה הקשה ביותר: מוציאים את האשראי ותורמים מכספם להגנתו.
נכון, הוא לא צריך. הוא עשיר מקיסריה ויש לו מספיק כסף.
אלא שאף אחד לא תורם לו "לעשות שבת". תורמים לו כהזדהות. לומר לו: אנחנו רואים מה עושים לך ומתקוממים נגד זה. אנחנו לא מקבלים את זה. זו הדרך שלנו להביע את המחאה הקטנה שלנו.
וכן, כל העיתונאים שמזועזעים מה'ביביסטים' שתורמים לקמפיין ולא מבינים איך לא תורמים את הכסף למשפחות נזקקות – לרגע אינם דואגים לאף עני או מסכן. זה מעולם לא עניין אותם.
הם מוחים נגד הלגיטימיות של נתניהו. על הזכות שלו לחיות ולמשול פה.
ועל זה המאבק. ושום מסך עשן לא יסתיר את זה.
