כמה מילים
לפני שנים הייתי באירוע תפילה המוני וחזרתי הביתה נפעמת. סיפרתי לילדים בהתרגשות שזכיתי להבין איך נראית תפילה אמיתית.
זכיתי לעמוד ליד אישה אחת ולראות אותה מתפללת ובוכה אל תוך סידור גדול, ולא יכולתי להתפלל בעצמי מרוב שהייתי מרותקת למראה. לא הצלחתי להסיר ממנה את המבט. היה שם המון רב, דוחק ודוחף, רעש, מהומה ובלגן, והיא? הייתה כמו אי של שקט מנותק לגמרי, ראשה טמון בסידור והתפללה בבכי, שקועה בדיבור עם ריבונו של עולם, לא שמה לב אפילו שהדמעות גלשו מעבר לסידור שלה.
"כזה סידור הייתי רוצה שיהיה לי", אמרתי לילדים, "סידור שווה של אדם שיודע להתפלל וספוג בתפילות אמיתיות". מאחר שאין לקנות סידור כזה בחנויות ירד הנושא ונשכח. הילדים גדלו, ולאחרונה הבנתי שגם משהו חד פעמי שנאמר לפני יותר מעשרים שנה יכול להשאיר רושם, מה שכמובן מחייב אותנו לחשוב היטב על מה שאנחנו אומרים. אבל לא בכך עוסק הטור שלי הפעם.
אמא שלי היא אשת תפילות כזו. הסידורים שלה מתבלים די מהר, והם לא מוחלפים במהירות כי שוויים דווקא עולה יותר ככל שהם מתמלאים בתפילות ודמעות. מדי פעם מישהו תורן שם לב שהסידור כבר בלוי ולא ניתן לשימוש כמעט וקונה לסבתא סידור חדש, בדיוק כמו שהיא אוהבת, עם אותיות גדולות וכל היתר. הסידור הקודם מועבר לגניזה כי הוא תמיד במצב שלא ממש מאפשר שימוש.
אבל הבן שלי החליט לתפוס את הזכות לפני שהיא מחייבת גניזה, ובשלב שאפשר ליהנות מאוצר הדמעות והתפילות שבתוכו, ועשה עם סבתו עסקת חליפין: לפני שהסידור שלה הופך לבלוי מדי הוא יקנה לה סידור חדש וייקח את הישן והמשומש היטב לעצמו. סבתא הסכימה. לה לא חשוב באיזה סידור היא מתפללת ובלבד שהיא רואה היטב את הכתוב, וכך הם החליפו. הנכד קנה סידור מתאים, סבתא נתנה לו את הבלוי שלה עם ברכה חמה והוא לקח את הישן לשימושו האישי.
שימוש אישי במובן הזה הוא לא ממש נוח, כי מדובר בסידור גדול שלא ממש נכנס לנרתיק התפילין. לשם נכנסים בדרך כלל סידורים קטנים עם כריכה גמישה, וסידור גדול בכריכת עור קשיחה הופך את הארגון בבוקר לדי מסורבל, אבל כדאי. הוא זוכה להתפלל בכל יום בסידור שכולו תחינות, לא רק אלו שכתובות שם אלא אלו שנוספו לו, בתפילה חמה ודמעות רותחות של סבתא יהודייה שיודעת להתפלל. אשריו ואשריי.
מילה בסלע
חוסר אונים
בתקופה מורכבת בחיי הייתי חסרת אונים, ובעברית אונים זה כוחות. כלומר, לא הייתה לי שום יכולת להזיז שום דבר באותו אירוע מורכב, לתקן או לשפץ. תחושה נוראה. באותו זמן למדתי מונח חדש בתורת הנפש 'להניח חוסר אונים' מונח ההופך למעשה את הפירוש על פיו, משנה את תחושת ה'לא יכולה' על פניה.
אנחנו מפרשים חוסר אונים כחוסר יכולת, כמקום שממנו אין לנו יכולת לעשות, וזו תחושה קשה. אבל מה יקרה אם נקבל מראש את חוסר האונים באהבה, בהבנה ובעיקר באמונה וביטחון? כלומר לא נגיע למצב הזה מתוך האין ברירה אלא בבחירה, שזה בדיוק מה שיוצר את הבדל בין לא יכולה לעשות כלום לבין עושה, מה שבאחת משנה את התמונה מסוג של אובדן יכולת ליכולת עצמאית, שכן אני בוחרת בחוסר האונים ומניחה אותו לטיפולו של ריבון העולמים.
כלומר מודה, מבינה שזה מצב נתון ומקבלת אותו. לא נכנסת למצב מתוך כפייה אלא בחירה. זה אומר שאני מתבוננת בנתונים ואומרת לעצמי בבהירות: 'הניה את לא יכולה לעשות כרגע שום דבר מעשי, אבל לא צריך להרגיש חולשה בגלל זה, יש עוד המון מה לעשות: להתפלל למשל, לחכות לא מתוך חולשה אלא מתוך הבנה שיש תהליכים שלוקחים זמן, ושיש תוכנית לעולם ואולי זה לא בתוכנית שהוכנה לך'.
שיתפתי בתובנה את חברותיי בקבוצת לימוד מקצועית (כן, אני ממשיכה ללמוד ברוך השם. ייעוץ וטיפול אלו מקצועות שמתפתחים ומתמקצעים בהם כל הזמן.) ואז שיתפה אותנו חברה חסידת בעלזא במשהו שהאדמו"ר מבעלזא שליט"א אמר למשפחתה לפני שנים. ובמילים שלי: אין אף פעם מצב שבו אי אפשר לעשות משהו. חוסר אונים הוא תחושה נוראה של מבוי סתום, אבל אנחנו יהודים, ולנו אין חוסר אונים כי אין לנו מבוי סתום! יש לנו אמונה וביטחון שזה חלק מההתנהלות האלוקית, ולכן אם אנחנו רוצים להזיז משהו ולא יכולים – תמיד יש לנו האפשרות לפנות לקב"ה. ומעבר לתפילה יש גם משהו מעשי: לשים מטבע לצדקה כל יום ולהתפלל על הדבר הלא נעים הזה שיסתדר.
ומאז, כשיש משהו שאני נתקעת בו בסוג של מבוי סתום, אני לא נותנת לתחושת חוסר האונים להשתלט עלי ולהכתיב לי מהלכים או מצב רוח, אלא 'מניחה' את תחושת חוסר האונים אצל הקב"ה, מוסיפה פרק תהילים על הדבר המסוים, נותנת מטבע לצדקה, וכבר עשיתי משהו שזה ההפך הגמור מתחושת חוסר האונים, וההרגשה הוטבה באחת, שהרי עשיתי בעצם למען הדבר שאני מייחלת את הדבר הטוב ביותר שאפשר.
מלמול
בעקבות התייקרות החד פעמי קניתי לנכדתי בת השלוש סט כלים מפלסטיק קשיח וצבעוני, לחלבי ובשרי: כוס, קערה, צלחת קטנה וצלחת גדולה. אמא שלה כיוונה אותה להתקשר לסבתא להגיד תודה. אבל הקטנה חשבה אחרת. "סבתא", היא אמרה, עוד הרבה לפני התודה, "תקני לי מזלגים".
"תגידי תודה", לוחשת לה האם המחנכת, והיא בשלה: "סבתא, תקני לי מזלגים". מתברר שצריך לדעת לקנות מתנות, אחרת ילדונת שעוד לא בת שלוש מבינה שאי אפשר להודות על סט שלא מושלם כי חסר לו סכו"ם…
אם היא הייתה בת שלוש עשרה היינו אומרים שהיא חסרת טקט, אבל בגיל שלוש? – לאכול אותה.
המילה האחרונה
רוצה להגיד תודה מיוחדת לאנשים טובים שליוו אותנו בחודש האחרון, שבו אבא שלי נכנס לבית חולים במצב לא פשוט ויצא משם עם בלון חמצן צמוד.
היינו צריכים ללמוד הרבה דברים חדשים שנכנסו לחיינו, אבל קודם כל להכיר איך כל העניין עובד, איפה מקבלים, איך מתקינים, מתי מחליפים בלון, מתי מוסיפים מים ואיזה ציוד צריך להיות בבית. המון דברים חדשים ולא ממש משמחים. לולי האנשים הטובים שעשו כל אחד ככל יכולתו בנפש חפצה ובחיוך, העניין הזה, הכרוך במאמצים פיזיים אבל בעיקר נפשיים, היה יכול להיות קשה פי כמה.
ולכל אחד מהם זה היה על הדרך, לא שום דבר מיוחד, רובם במסגרת העבודה והתפקיד, אבל הם עשו את שלהם הכי טוב שניתן, ואי אפשר להסביר עד כמה זה הקל, שהם לא עשו את הדברים לצאת ידי חובה בלבד.
אי אפשר להבין לפעמים כמה מעשה קטן יכול לעשות טוב וגדול עד שמתנסים. אתן קוראות את המילים הללו? תחשבו למי אתן יכולות לעשות טוב 'על הדרך' היום – ותעשו.
