כמה מילים
אבא שלי עבר תקופה לא פשוטה, ובגלל מצבו הרפואי המורכב תקופה מסוימת הוא איבד את התיאבון. ניסינו כל אחד מילדיו, בניו, בנותיו, חתניו וכלותיו, למצוא מה הוא כן יאהב ויסכים לאכול ובדקנו סוגים שונים של מאכלים. כיוון שאנחנו בתורנות עשרים וארבע-שבע, יצא שכל אחד הביא את מה שהוא חשב שיצליח לעורר תיאבון, אבל לא הצלחנו במשימה.
יום אחד הביאה אחת האחיות בלינצ'ע ממולא גבינה מתוקה. אנחנו אוהבים מאוד את הסעודה החלבית בחג השבועות במשפחה, כולנו אלופות בעוגות גבינה, אבל ככלל, החלבי הוא לא הצד האהוב מאוד בבית שלנו, ובלינצ'ס מככבים בפסח כפרווה ובשבועות ממולאים בגבינה מתוקה, ובשאר השנה יש לנו מאכלים הרבה יותר ערבים לחך. אפשר לומר שכל אחת מאיתנו אוכלת אולי בלינצ'ע אחד כזה בשנה. אבל במסגרת הניסיונות נזכרה אחת מאיתנו במאכל הזה והגישה לאבא. והנה התרחש הפלא: אבא טעם והמשיך וגמר בלינצ'ע שלם!
החדשה עברה כאש בשדה קוצים בקו המשפחתי, לאמור: אבא אכל בלינצ'ע שלם וממש נהנה.
זה היה ביום רביעי, וביום שישי הגיע זמן התורנות שלי. הגעתי לשבת מצוידת בכל טוב, וכמובן לא שכחתי, פלסטיק קטן מלא ב… בבליצ'עס גבינה טעימים.
אני פותחת את המקרר כדי לארגן בו את כל האוכל שהכנתי לקראת שבת ומגלה… ערמת קופסאות פלסטיק קטנות, בכל אחת מהן כמה בלינצ'ס ממולאים בגבינה… באחת עם ריבת חלב, בשנייה עם שמנת מתוקה מוקצפת וכן הלאה. יומיים עברו מאז שאבא אכל בלינצ'ס והמקרר מתפוצץ, כי כל מי שהיה בסביבה נכנס והביא בלינצ'ס לאבא (וחלווה לאמא).
היה מצחיק לראות את הקופסאות מונחות זו על זו. התוצר היה טעים. האמינו לי, לא דומים הבלינצ'ס של דסי לבלינצ'ס של יוכבד ובוודאי לא לבלינצ'ס שלי, כל אחד וטעמו הייחודי. אך כולם טעימים, כולם אהובים, כולם מלאי מצוות כיבוד הורים בהידור.
הרגשתי שרחב ליבי. באמת. הכי אמיתי שאפשר. זה היה מראה מחמם לבבות אמיתי. כל קופסה כזו ביטאה אהבה, מסירות, דאגה ותשומת לב.
ואבא? אחרי שאכל יומיים רק בלינצ'ס (אחד ביום ולא יותר) וברוך השם התאושש קצת והתיאבון קצת חזר אליו, לא רוצה לראות בלינצ'ס בעיניים…
ולא, שום דבר לא יגיע לפח, כי יש הרבה מבקרים ונכנסים ויוצאים, וכבר הודענו בקו המשפחתי שתודה על כל הבלינצ'ס, תשלחו מתכונים, אבל חזרנו לתזונה רגילה ולא צריך שתעשו יותר. ובלי קשר למסירות והדאגה לאבא-סבא ובלי קשר לטעם, אלו בלינצ'ס של גאווה ושמחה משפחתית.
ועכשיו, בואו ננסה לחשוב אם יש מישהו שאנחנו יכולות לפנק, ולא כי הוא מבוגר או חולה, בודד או עני, אלא מישהו מהמשפחה שלנו שכבר לא שמנו לב אליו ולא פינקנו הרבה זמן ומגיע לו סתם כי אנחנו אכפתיים ואוהבים. יש מישהו כזה? (למי אין, זה יכול להיות בן זוג, ילד או בן דוד…) תחשבו איך לפנק אותו ובצעו. תארו לעצמכם איזה עולם שמח יותר יהיה לנו אם כך נעשה.
מילה בסלע
גבולות הגזרה
נדרשו לדינה כמעט עשר שנים וחמישה ילדים להבין שהיא צריכה עזרה כי משהו בחיי הנישואין שלהם הוא לא נורמלי. כלומר מההתחלה זה לא ממש היה לה נהדר, אבל היא חיכתה באורך רוח שדברים יסתדרו, הבינה שלפעמים אורך זמן להתרגל להתנהלותו של אדם שעד לפני זמן מה לא הכרת ועכשיו את חיה איתו את חייך. היא ידעה שבני זוג יכולים להיות שונים מאוד זה מזה אבל זה לא חייב להשפיע על האושר. היא הסבירה ונימקה לעצמה כל מיני התנהלויות שלו והתאזרה בעוד סבלנות.
בשלב מסוים תש כוחה, והיא באה לברר את כל תחושותיה וכאביה. בעלה לא הסכים להגיע, ואמר, כמצופה, שאין לו שום בעיה עם עצמו או איתה, אבל אם היא מרגישה צורך שתלך, ומכיוון שהוא לא נכח בקליניקה היה קשה יותר לעלות על הנקודה. אבל אחרי חקירות ודרישות, בשורה התחתונה, התברר לדינה שכנראה לבעלה יש בעיה מסוימת שלא תעבור לעולם. בשל הבעיה שלו נגרמים קשיים רבים הנגזרים ממנה. היא יכולה להשתדל, היא יכולה לשפר פה ושם, אבל כללית זה האדם, הוא לא צפוי להשתנות בהרבה. אין לו היכולת להשתנות בנקודות הללו, זה תלוי במבנה האישיות. היא יכולה להקל על עצמה, אבל דברים שחלמה שיקרו לא יקרו למרות כל ההשתדלויות שלה.
גיטי היא נערת חמד בת עשרה. יש לה מבנה גוף שמעיק עליה מאוד. הוא אכן לא ממש רגיל, לא שונה בצורה שמביכה אותה, אבל כן מפריע לה משמעותית לקנות בגדים בחנויות רגילות ושאר עניינים… היא כבר ניסתה כל מיני דיאטות וגילתה שהמבנה שלה לא מתרשם מהן, זה לא קשור באוכל דווקא. היא בדקה עם אימה כל מיני אפשרויות ומתברר שלא, אי אפשר לשנות כלום, כמו שאי אפשר לשנות את צבע העיניים או הגובה הנקבע לאדם מראשית בריאתו. זה משהו שקשור בגנים, בתורשה ולא בהשתדלות. אפשר לשפר קצת מכל מיני צדדים אבל אי אפשר לשנות מהותית.
גבולות הגזרה הם מושג הבא לתחום גודל מסוים, אחריות או גבולות תפקיד. כלומר כל מה שבתוך הגזרה המסוימת הוא שלך או שייך לתחום שלך, בין הפיזי (מהמטר הזה עד המטר הזה) ובין התפקודי (מה באחריות התפקיד שלך ומה באחריות התפקיד של חברתך לעבודה). זה נכון גם לסדר בתוך תחומים דומים (לדוגמה פסק דין שעוסק במה מותר או אסור לשמאים ולמתווכים שאלו תחומים שקצת התערבבו זה בזה והיו צריכים לעשות שם חוק וסדר). גבולות הגזרה אלו המקומות התוחמים את היכולות של האדם, מעבר להם הוא לא יכול לעשות מאומה, בתוכם הוא יכול לפעול. כמה? כמובן תלוי בנתונים של כל מצב או מקרה.
כשלא טוב לנו או כשאנחנו רוצים להשיג משהו אנחנו מוכנים להשתדל לתקן ולטייב (מלשון טוב), מוכנים להשקיע. לפעמים אנחנו עושים הרבה מעבר, הופכים שינוי כל שהוא או התקדמות למפעל חיים, משקיעים את כל כולנו בו ומתאכזבים פעם אחר פעם, שום דבר לא זז או זז מעט מאוד, רחוק מאוד מהלימה לגודל ההשקעה. אנחנו מחפשים עזרה כי גם אם ניסינו כמעט הכל, אולי יש עוד משהו שאנחנו לא יודעים… ואם רק נדע, אם נמצא מישהו שידריך אותנו נוכל להתקדם. אנחנו מוכנים להתאמץ והרבה.
אבל כשמנסים שוב ושוב ומתאמצים ומשקיעים ולא מתקדמים מספיק חייבים לעצור ולשאול את עצמנו: אולי זה פשוט כי הגענו לגבולות הגזרה שלנו או שלו? אולי אין טעם לחפש את השינוי המסוים כי הוא לא יכול לקרות?
לפייגי היה קשה מאוד בתחום מסוים עם בעלה. הוא אדם נהדר וטוב, אבל משהו היה תקוע והיא לא הצליחה להתקדם. היה ברור שצריך לשנות משהו, והוא אפילו היה מוכן לבוא איתה לטיפול, אף שבאמת לא הבין מה היא רוצה ממנו. בטיפול היא גילתה שהוא על הרצף. פעם היו קוראים לזה אספרגר במצב קל, היום זה החלק הכי קל באוטיזם, משהו דק מן הדק, שלפייגי גרם לקושי רב. בטיפול היא למדה שיש גבול למה שהיא יכולה לשנות (תוצאות בהתנהלות שלו), וגם יש גבול ליכולת שלה להשקיע (מאמצים). אלו הנתונים, אלו גבולות הגזרה שלה. אי אפשר יותר. מכאן צריך להפנות את האנרגייה לבדיקה איך חיים עם מה שיש הכי טוב שאפשר. בכל מקרה – אם ניסיתם הכל ולא הצלחתם, הפנו את האנרגייה להבנה והכלה של המצב ודאגו ליכולת שלכם להתמודד עם מצב שאינו בר שינוי.
דינה, גיטי, פייגי ועוד רבים ורבות מאיתנו שמנסים כל הזמן להתקדם, לשפר, לשנות וללא הצלחה צריכים קודם כל לבדוק עם עצמנו. לפעמים אנחנו רוצים מעל ומעבר עד דברים לא הגיוניים, והקושי הוא שלנו ולא של מישהו אחר, ולפעמים באמת הדרך לשינוי ולשיפור לא הייתה מתאימה או נכונה. אחרי שבדקנו את כל זה היטב ועדיין לא הצלחנו לשנות, צריך לעבור תהליך של השלמה וקבלה, להבין שזה המצב והוא לא ישתנה, בכל אופן לא בהרבה כמו שקיווינו.
בתהליך ההבנה והקבלה לומדים לחיות עם המצב בתוך הגזרה, כדי שאיכות החיים תהיה הכי טובה שאפשר, גם אם יש גבולות שאנחנו לא יכולים לפרוץ אותם. חשוב ללוות את התהליך מקצועית כדי להגיע להשלמה עם עצמנו, עם סביבתנו ועם הנתונים כפי שהם.
חשוב לדעת כי לפעמים תהליך של השלמה עובר דרך תהליך מסוים של אבל, כי איבדנו משהו, תקווה למשהו טוב יותר, ואם אנחנו קצת מדוכדכים לתקופת מה, ניתן להבין ולתת לזמן או לטיפול לעשות את העבודה…
מלמול
מלי בת השנתיים מדפדפת באלבום התמונות ומדרגת את אחיותיה… אך כיוון שעוד אין לה שפה מלאה היא מצביעה ומחמיאה: נחמדה מאוד, נחמדה הרבה, נחמדונת, נחמדה חזק…
