כמה מילים
באחד הטורים הנפלאים שלו העלה הרב נח פלאי שאלה ששאל נער חרדי מתמודד, על ההבדל שבין היהודים לגויים. בשורה התחתונה התשובה שסיפקה את הנער הייתה העובדה שבהרגשה אנחנו כולנו אחים, מה שלא קורה בשום אומה בעולם, וההתנהגות שלנו בהתאם. הרב פלאי שאל: האם כשאתה רואה מישהו זקוק לעזרה תבוא לעזרתו? ואותו נער ענה בלי היסוס שבוודאי. האם גוי היה עושה כמוך? מסתבר שלא…
אנחנו כל כך רגילים לאחווה של יהודים, שנראה לנו הכי נורמלי שלכל מה שאנחנו נזקקים יש גמ"ח, ובכל בניין יש כמה מתנדבים של ארגונים שונים, וכשצריך משהו, גם באמצע הלילה, ירוצו לעזרתך.
הגענו לדאבוס לא מוכנים. כלומר התכוננו כמה שיכולנו וכמה שידענו, אבל אין כמו להיות במקום ולהבין, ובכל רגע כמעט צצה לנו סיבה להגיד 'אם זה היה בארץ זה לא היה קורה'. לפני שבת למשל, אחרי שסגרנו בנייר כסף את כל העיניים האלקטרוניות בבניין – אלו שמדליקות אוטומטית את האור כשעוברים במסדרון, וסידרנו תאורת שבת חלופית (שאבעס לאמפ) שהבאנו מהארץ למען יהיה לנו אור, כי הבתים פה כל כך חשוכים, ואחרי שבכל החדרים במלון הדירות שבו שהינו כבר הוכן האוכל, התברר שאין לכולם פלטה לשבת. אז בסדר, יש חמין אבל הוא לא יהיה חם. מישהי אמרה: בבני ברק זו לא בעיה, הולכים לגמ"ח". כמה נכון. בדאבוס אין גמ"חים, גם אין אפשרות לקנות פלטת שבת. בסוף נמצא הפתרון. כמו יהודים, כמה משפחות צופפו אוכל על פלטה אחת.
מה שהיה הכי בולט הוא היעדרותם המוחלטת של כל נותני העזרה הראשונה למיניהם. כל מי שברגע האמת מופיע כמו מלאך מושיע. יש בדאבוס פארק חבלים אתגרי, מלהיב מאוד, שאין משפחה עם ילדים שמפספסת אותו. אל תשאלו אותי איפה ואיך כי אנחנו כבר לא בגיל ולא שמנו פעמינו לשם, אבל כיוון שדאבוס היום היא עיר יהודית למהדרין, פגשנו משפחה נרעשת באוטובוס, בדרכה חזרה למעונה הזמני. "לו רק היה כאן הצלה!" אמרה האם, והבן שנתקע לא מצא מילים, הוא עדיין היה נסער, חבול ונרגש. מתברר שהוא טיפס על אחד המתקנים ונפל למטה. כיוון שהכל בשווייץ מאוד בטיחותי לא קרה לו כלום חוץ מלהיתקע הפוך, על ראשו, בתוך רשת חבלים סבוכה בלי יכולת להזיז איבר… אי אפשר היה לחלץ אותו ולא משנה כמה יהודים טובים היו שם. נדרשו לעניין אנשים שמבינים בחילוץ, שיודעים להעמיד ג'ק כשצריך ויש להם מספריים או יותר נכון מזמרה לחיתוך. כל אלו לא היו באזור בכלל, והחילוץ הגויי המקומי התנהל בעצלתיים. הוא חי? הוא נושם? מה יש למהר? הדם זורם לראשו? הוא מבוהל עד להתעלפות? אמא שלו בדרך לקרוס? לא מעניין אף אחד… הם יבואו כשיוכלו. הם אכן באו אחרי שלושת רבעי שעה, כך מספרת לי האם הנרעשת, ובכל הזמן הזה היו הנער ומשפחתו חסרי אונים לחלוטין ודואגים, כי בכל אופן לא מדובר במצב נורמלי. הוא חולץ בידי אנשים שזה תפקידם בעיר. הם לא מתנדבים ואין מהם הרבה. באו כשיכלו להגיע, התנהלו לפי הספר. בבני ברק, היא מסכמת את החוויה, זה לא היה קורה. תוך דקה הוא היה מחולץ.
ומה קורה כשמישהו מקבל התקפת גאוט (התקף באחד המפרקים עקב יתר חומצה) באמצע הלילה? משהו שמתפתח מהרגע להרגע מכלום לייסורים נוראיים? בישראל יש לו הציוד הדרוש, כאן אין לו כלום. את חבילת הכדורים שהכין מבעוד מועד לקחת לכל צרה שלא תבוא שכח בארץ, כי כולנו לא ממש זוכרים לקחת איתנו ציוד מלא לכל מקום, שהרי גם גמ"ח תרופות יש בכל שכונה. אלא שהשכונה כאן היא לא בישראל ואין. אחרי יממה מייסרת שנתמכה רק במשככי כאבים רגילים לא הייתה ברירה אלא להפעיל את הביטוח הרפואי וללכת לבית חולים… בישראל תוך חמש דקות הוא מאתר את גמ"ח התרופות הקרוב ולוקח את מה שהוא יודע שעוזר לו.
כשהגענו למלון הדירות שלנו בדאבוס היה אמצע הלילה כמעט. היינו עייפים ומותשים אחרי נסיעה של כמעט עשר שעות וסחיבת מזוודות בארבע רכבות, ולא ידענו שום דבר ממה שצריך לדעת. למשל היכן שמים את האשפה כי אין פחים, ובאילו ימים, כדי לא לקבל קנס, ועוד אינפורמציות חשובות למי שלא מגיע בטיול מאורגן. אבל אז זכינו לקבלת פנים חמה במיוחד מהשכנים שלנו במלון, יהודים חרדים כמונו, שמייד הציעו כל מה שצריך, וכשנסעו אחרי שבוע חילקו לאנ"ש במלון כל מה שנשאר להם, כי בארץ יש הכל והם חוזרים הביתה, ובדאבוס הכל כל כך יקר, אז 'חבל על הכסף שלכם'.
מי כעמך ישראל!
מילה בסלע
לחץ
דבורי הייתה בטוחה שהיא בעיצומו של התקף חרדה. הלב שלה הלם והראש הסתובב. מזל שהיא נזכרה שאולי זה לא התקף חרדה אלא לחץ מוגזם. היא חיכתה לתשובה חשובה מאוד, וככל שחיכתה והתקרב הזמן שבו הייתה אמורה לקבל את התשובה, היא נהייתה לחוצה יותר ויותר. כן, לפעמים כשלחוצים לא רק הנפש מרגישה, גם הגוף מגיב בדרכו שלו.
לחץ הוא מצב טבעי, גם אנשים ממש רגועים לא נמלטים ממנו לעולמים. זה דבר אישי שיושב על הנתונים האישיים. יכולים שני אנשים לעמוד מול אותה מטלה, אחד יקבל אותה בשלוות נפש והשני בסערה. אנשים מיושבים יותר הם שקטים ושלווים, או אולי אדישים. ומי שנולד וגדל בישראל התוססת סביר שיהיה לחוץ יותר ממי שגדל בשווייץ השלווה. הרבה מאוד פרמטרים קובעים את רמת הלחץ, וגם ובמיוחד עוצמתו של הטריגר שגורם את התחושה: מלחמה בפתח או מינוס בבנק… מבחן גדול או החלטה על קניית דירה… המתנה למשהו חיוני וגורלי כמו תשובה מרופא או נסיעה שחלמנו עליה. גם עומס יתר, מדי הרבה מטלות על מעט מדי אנשים בתקופת זמן קצרה יחסית… או אולי חיים במשפחה לא מתפקדת או בצמוד לאדם עם הפרעה נפשית.
גם ללוח הזמנים בחיינו יש השפעה. לכל אחד מאיתנו יש רמת יכולת משלו לספוג תקופות בשנה. מורות לקראת סיום שנה בבדיקות מבחנים וכתיבת תעודות, מנהלי חשבונות לקראת משכורות ודיווחים לרשויות המס, סוחרים בספירת מלאי, עקרות בית בחופש הגדול או לפני פסח… כל תקופה כזו שמביאה עימה התחייבויות לא שגרתיות יכולה לגרום לעומס ובעקבותיו ללחץ.
רוב האנושות סופגת לחץ ברמה כזו או אחרת, אך כל אחד מאיתנו עובר גם תקופות שהוא מרגיש שזה קצת יותר מהרגיל עד הרבה יותר מדי…
צריך להפריד בין לחץ מזדמן ועובר כשחוזרים לשגרה, לחיים בלחץ מתמשך, שכן לחיות כך לאורך זמן גורם לבעיות נוספות כמו בעיות בריאות, חוסר ריכוז ואפילו תעוקת חזה. לכן חשוב להבין מה עובר עלינו ולהפריד בין משהו שצריך התבוננות וטיפול, לבין מה שמצריך נשימה עמוקה ואולי גם זמן, אבל בע"ה יעבור בלי להשאיר סימנים.
כשחיים ברמת לחץ גבוהה ברציפות, כדאי וחשוב ללכת להתייעץ, כדי להוריד את רמת הלחץ או להתרחק ממנו. זה לא מותרות אלא עניין של בריאות הנפש ובריאות הגוף. ברמת לחץ 'זמנית' (על כל אמא עוברים עשרות זמני לחץ כאלו מהמוני סיבות) יש אפשרויות רבות להקל. מה עושים? ראשית מבינים שלרוב זה עובר. אם לא מדובר בבעיות בריאות, חינוך או פרנסה – אז זו תקופה, נושמים עמוק, מחפשים הקלות בתחומים אחרים וצולחים את העומס. בזמנים שבהם מדובר בתקופות מתח ארוכות אפשר להשתמש באמצעי הרגעה כמו שיחה עם מישהו שסומכים עליו, תרגילי נשימה ועד כדורים מתאימים שאפשר לבקש מרופא המשפחה.
חשוב לטפל בלחץ ולא לתת לו ללוות את חיינו בלי להתייחס אליו, כי בעיתות לחץ, מעבר לנזק הגופני והנפשי אנחנו פועלים אחרת ולא במיטבנו… הלחץ גורם לנו להחליט מהר ולהתנהל בפזיזות, הוא קוטע את חוט המחשבה ואנחנו עלולים לגלות שקיבלנו החלטות לא נכונות שעלולות לפגוע בנו בעתיד. גם ההתנהגות שלנו בעת לחץ יכולה להעיק. אנחנו מתעצבנים בקלות, צועקים על מי שלא צריך ובעיתוי מזיק…
הלחץ יעבור בסופו של דבר, אבל אם לא נשים לב אליו יישארו אחר כך נזקים.
כשהלחץ נגרם בשל עומס מטלות, מומלץ להכין לעצמנו טבלה אישית שבה יהיו ארבעה חלקים: רוצה, צריך, חייב וכדאי, ולמלא בה את המטלות בהתאם. דף כזה עושה סדר בכל הררי המטלות, ואפשר לראות בצורה ברורה ומסודרת מה צריך להקדים למה ועל מה אפשר כרגע לוותר. לדוגמה, על המטלות בסעיף החייב בדרך כלל אי אפשר לוותר או לדלג, כי שם יש מטלות שחשוב מאוד לסמן עליהן וי, כמו לבדוק למה מאיר בן החמש חזר להרטיב. ברור שקורה שם משהו שחייב בירור דחוף ואי אפשר לדחות את זה. לעומת זאת כשמכניסים למשבצת הרוצה נסיעה לכותל צריך לבחון את זה יותר מרצון אקראי. לפעמים תפילה בכותל מעניקה בנק של כוח ויכולת למי שנוסע להתפלל שם, ואם כן הרצון הוא לא סתם גחמה שכדאי לדחות לזמן פנוי אלא משהו שאולי שייך יותר למשבצת הכדאי. הטבלה הזו משקפת את סדר העדיפויות והצרכים האישי של כל אחד מאיתנו, וכמובן היא גמישה. מוחקים, מוסיפים ומחליפים לפי הצורך.
חשוב מאוד לציין כי לחץ הוא לא רק שלילי. יש אנשים שהוא המנוע שלהם, הם מתפקדים הרבה יותר טוב ויעיל כשיש להם ריבוי משימות ויש להם יכולת גם בזמנים עמוסים מאוד לשמור על סדר עדיפויות נכון ותכנון שמאפשר להם דווקא להספיק יותר.
מלמול
אסתי מספרת:
חזרנו מחופשה קצרה במושב חמוד. סבתא התעניינה איך היה ושאלה את שירה הקטנה אם היינו בבית עם גג אדום.
שירה בת השלוש תיארה בהתרגשות ובדרמטיות: "כן, היינו בבית עם גג רפאים!"
