הניה שוורץ
כ"ו אלול התשפ"ד
כמה מילים
מה הייתן עושות?
בדילמה הבאה דנו השבוע, ומעשה שהיה כך היה:
במשפחה נחמדה אחת חידשו את חדרי הרחצה בשיפוץ כללי שלא השאיר אריח ישן בסביבה. סיימו את השיפוץ בהזמנת מראה גדולה ומיוחדת, כל כך מיוחדת שלא מתקינים אותה לבד, בעזרת ידיים טובות, אלא היא מגיעה עם מתקין מיוחד. המראה מגיעה במשלוח, ואחרי כמה ימים מגיע איש מקצוע להניח אותה במקומה. זו מראת זכוכית גדולה במיוחד ולכן היא נשמרה מכל משמר. היא יקרה, עולה הון עתק, וכולם נזהרו מאוד כדי שתישאר שלמה עד לבוא המתקין.
ויהי היום והוא הגיע. אדם נחמד, מאיר פנים, שניגש מייד למלאכה. עבד כמה שעבד והיה אמור לקבל אלף ש"ח תמורת ההתקנה. כן, זה מחיר לא זול בכלל, אבל מדובר במשהו מסובך במיוחד שכמו שכבר הובהר – לא כל אחד יכול לבצע, וזו אכן עבודה אחראית, מדויקת, שלוקחת כמעט יום עבודה.
המתקין סיים לעבוד, ולפני שהלך נכנסה בעלת הבית לברך על המוגמר וראתה שהמראה היקרה קיבלה סדק ארוך… כלומר – בתהליך ההתקנה שלה היא כנראה קיבלה מכה… וכך יצא שהיא אומנם נתלתה כראוי, אבל נפגמה לגמרי.
וכאן הדילמה: מה לעשות? מדובר ביהודי נחמד שעבד יום שלם ותמורת עבודתו מגיע לו תשלום, אך למעשה התוצאה הסופית שהייתה אמורה להתקבל – מראה יפה תלויה על הקיר – לא התקבלה. האם לשלם לו תמורת העבודה שלו או לא לשלם תמורת הנזק שגרם ולקזז… אכן שאלה שאמורה להיות הלכתית.
ממש לא נעים להגיד לאדם נחמד ש'מה זה צריך להיות, שברת לי את המראה'. ובגלל שלא נעים אפשר כמובן לשלם לו את אלף השקלים, ללכת לקנות מראה חדשה ולהזמין מחדש מתקין… זה יעלה הרבה כסף שלכאורה הם לא אמורים לשלם. הנזק לא נגרם על ידם. אפשר להתגבר על אי הנעימות ולהצביע על המציאות ההוגנת, לכאורה – להגיד לבעל המלאכה הנחמד: "מצטערים, אנחנו לא משלמים לך את דמי עבודתך כי נצטרך לקנות מראה חדשה בגלל שהמראה נשברה על ידך".
אפשר לבחור באופציה נוספת – לא לעמוד מול אי הנעימות כעת, אלא לשלם למתקין ואחר כך לפנות לבעל הבית ששלח את המתקין המסוים הזה ולדרוש פיצוי. את כל זה צריכים להעביר במוח בשתי שניות, כי אין הרבה זמן לחשוב ולהחליט ובוודאי שאין זמן להתייעץ עם מישהו. המתקין כבר אוסף את כליו, עוד רגע הוא יבקש תשלום. מה עושים?
בכל דרך שתיבחר יהיה כאן היזק כלכלי, בוודאות. מישהו הרי יספוג את מחירה של מראה חדשה. מישהו יספוג יום עבודה מבוזבז, בין אם זה יהיה אי תשלום על היום הזה ובין אם זה יהיה בזבוז יום עבודה נוסף על תליית מראה חדשה. מה שלא יהיה – לא יהיה נעים… זו לא תהיה פרידה של תשלום כסף, מילות תודה וברכת שלום באווירה נעימה, אלא בטעם חמוץ. מה שלא יהיה, חוסר הנעימות כבר עמד באוויר.
עומדת בעלת הבית הנבוכה מול המראה, לא יודעת מה להגיד. היא לא רוצה לפגוע במתקין הנחמד, ומצד שני אין לה מראה. ניסיתן פעם לראות את עצמכן במראה עם סדק ארוך?
המתקין הנחמד הציל אותה מכל המבוכות, ובעודו אוסף את כליו אמר: "נוצר סדק במהלך ההתקנה. כבר דיברתי עם הבוס והוא אמר לי לבוא לקחת מראה חדשה. אבל בינתיים, עד שאני אסע ואחזור, וזה גם לא יהיה השבוע כי היומן שלי כבר מלא, שהמראה הזו תהיה אצלכם, יותר טוב מכלום". וכך הם פתחו יומנים, קבעו תאריך לשבוע שאחר כך והסיפור הסתיים ברוח טובה.
כששמעתי את הסיפור, שאלתי את עצמי מה אני הייתי עושה במקרה כזה? ולקח לי זמן לענות לעצמי תשובה. נסו גם אתן. זה אומר משהו על עצמנו…
מילה בסלע
כיהודים המנסים להתחזק באמונה ובביטחון כולנו יודעים שצריך לעשות השתדלות בכל פעם ולפי המצב. בדרך כלל אנחנו מזמנים את ההשתדלות כשיש בעיה רפואית ואנחנו הולכים לרופא גדול, כשיש קושי כלכלי ואנחנו מוסיפים שעות עבודה, וכדו'.
ומה אנחנו עושים כשיש מצב מתוח ואין לנו מושג איך תיראה התגובה או מתי תבוא? משתדלים. בעברית שוטפת קוראים לזה מתכוננים.
אז איך מתכוננים? מוודאים שיש לאן ללכת במקרה של אזעקה, מתמגנים ו… אוגרים.
כשיש חשש קיומי ואי ודאות, עשייה היא משהו שגורם לנו לתחושה של שליטה כלשהי, היא נותנת סוג של הרגשה כאילו אנחנו מפחיתים את הסיכונים ומגדילים את הסיכויים. האם זה מה שיעזור לנו בזמן אמת? אף אחד לא יכול לדעת, כי אולי אחרי שמילאתם את הארון בקופסאות שימורים, בנייר טואלט, בבקבוקי מים ובקרקרים יבשים, ונראה לכם שאתם 'מכוסים' מבחינת אוכל לשלושה ימים – חלילה ייפול טיל על הדירה, ולמרות שאנחנו בגופנו נינצל כי נהיה במקלט או בממ"ד – כל מה שהכנו לשעת חירום יתרסק… אז מה, לא להכין כלום? דווקא כן, כי מעבר להשתדלות שאנחנו עושים בכך שאנחנו מצטיידים על פי ההוראות, ההתכוננות מפחיתה חרדה ומגבירה את תחושת השליטה שאובדת לנו כשאין לנו שום יכולת לשלוט על גורלנו.
האם טרנזיסטור יציל אותנו? האם גנרטור יעזור מעבר למלאי הדלק הביתי שאגרנו? לא ידוע, אבל העיסוק בחיפוש אחרי הגנרטור שיתאים לנו וההתעסקות באגירת דלק יפחיתו כרגע את החרדות והלחץ, ולו במילימטר, וגם זה שווה בזמן לחוץ.
זמן לחוץ הוא לא רק מלחמה, הוא גם זמני מיתון ואינפלציה של מדינה שלמה או זמן פחות מוצלח כלכלית לנו, כאזרחים, באופן אישי. בזמנים אלו אנחנו מחשבים את צעדינו שלא כרגיל, וזה חשוב, כי אנחנו לא יכולים להתנהל כלכלית בזמנים לא רגילים כאילו הזמנים ממש רגילים… זה לא נכון, והתוצאה תהיה חרטה…
גם בזמנים נורמליים ההתנהגות הכלכלית האישית שלנו מתנהלת לפעמים אחרת, למשל כשנוסעים לחו"ל. ראיתם פעם ישראלים מגיעים לפריימרק, הרשת הזולה יחסית שסניפיה פזורים בערי אירופה? אנחנו מעמיסים מכל הבא ליד, מתוך ידיעה שמחר, כשכבר נהיה בישראל, לא יהיה לנו פריימרק זמין. אז קונים גם לעונה הבאה וגם לזו שאחריה, כי אם לא נקנה לא יהיה לנו כל כך זול ונפסיד…
גם בארץ, במכירות סוף עונה, אפשר לראות את הנהירה לחנויות, וגם בפתיחת העונה, ערב חגי תשרי וערב פסח, כשאימהות רוצות לקנות 'סטים' – הן ממהרות לחנויות, כי עוד רגע לא יהיו להן כל המידות… זו כלכלה התנהגותית. קונים לא רק כי צריכים כאן ועכשיו אלא בחישובים מרחיקי לכת…
הפחד שאתחרט על כך שלא קניתי הוא מרכיב חזק בהתנהלות הכלכלית שלנו במבצעים והנחות, בתחילת עונה או בסופה, לקראת חגים, ובעצם הוא שגורם לנו פעמים רבות להעביר אשראי גם כשלא באמת צריך.
אדם אומר לעצמו: אם אצטרך את הדברים מצוין, אם לא – נשתמש בהם מתישהו, ואם לא נקנה אולי נתחרט, אולי נצטרך? מהפחד שמא נצטרך ונתחרט שלא קנינו אנחנו קונים. סוג של דחף הישרדותי שמאפיין זמנים מיוחדים כמו גם עיתות מצוקה.
בזמן הקורונה הסופרמרקטים רוקנו מכל תכולתם משום שאף אחד לא ידע מתי העולם ייעצר, הייצור יופסק ולא תהיה אפשרות להשיג אפילו נייר טואלט, אז הכל נחטף. התחושה היא שיש לעשות הכל, כולל קניות ענק, כדי להיות 'מכוסים'. כי אנחנו לא רוצים שאחר כך, אם וכאשר יהיה משהו חסר – נאשים את עצמנו. לשם כך אנחנו 'מכסים' את עצמנו, נפשית ופיזית.
את כל הדברים האלו הסברתי לחני, שמבולבלת מהתנהלותו הלא רגילה של בעלה מאז ההנחיות הראשונות של דובר צה"ל בתחילת מה שנקרא אז 'התמרון הקרקעי בעזה' והיום קוראים לו 'מלחמת חרבות ברזל'. הוא קונה בכל הזדמנות מים ובטריות לטרנזיסטור קטן שרכש (והם מעולם לא שמעו רדיו בבית!) וצנימים מכל הסוגים ומצות שהם בכלל לא אוהבים לאכול. לא, הוא לא היה אף פעם אגרן, הוא לא היה מעולם פזרן, אבל עכשיו הוא גם זה וגם זה. הבית שלהם קטן והתקציב מצומצם והוא ממשיך למלא מדף אחרי מדף, פינה אחרי פינה.
יחד הבנו שהוא נשמע להוראות דובר צה"ל, והן לא נעלמו אלא רק מתחדדות. מדי פעם יש הנחיות לתרחיש עלטה, יש הנחיות למקרה של הפסקת מים, ועדיין לא נשמע קול הרגעה לאמור: 'לא צריך לשמור בצד לשעת הצורך שום דבר כי אין צפי לבעיות', כי המלחמה לא רק שעדיין בעיצומה, אלא שהיא מחריפה. אז באופן לא רגיל ההתנהגות שלו היא די הגיונית. זו כלכלה התנהגותית והיא מתנהלת על פי המציאות העכשווית שלנו.
חני נרגעה, והיא מחכה כמו כולנו לימים של שלום ושלוות נפש. או אז, אם האגירה של בעלה לא תיפסק – יש טעם לחשוב על הסיטואציה הזו שוב. כרגע הלא נורמלי הוא נורמלי, ואפילו יש לו מונח אמיתי. כלכלה התנהגותית.
מלמול
שיפי בת השלוש עומדת להשתתף לראשונה בחייה ב'שבת חתן', ואמא מסבירה לה מה ואיך יהיה שם, ומשתפת: ואחר כך יזרקו על החתן סוכריות. לשיפי יש תודעת צדק מפותחת, והיא תוהה: "ומתי יזרקו על החתנית?"
