כמה מילים
יוצא לי להרהר לא מעט בכל מיני עבודות, כי אני פוגשת את העובדות בהן בקליניקה, ובעובדה שהן עובדות בעבודה שהן שמחות ללכת לעבוד בה ושאינה פוגעת באיכות החיים שלהן. יוצא לי להרהר גם בשינוי הענק שחל בחיי העבודה שלי, בפתאומיות ובלי הכנה, ובעיקר יוצא לי להרהר בעבודה שלי לאחר חוויות כמו זו שחוויתי היום.
היום פתחתי את המייל לראות מה חדש וגיליתי הודעה מכתובת מפתיעה. כבר שנים רבות לא ראיתי אותה – ומה קרה עכשיו? נכנסתי להודעה. תמונת תינוק בן יומו עלתה – ואני ידעתי: הזוג הזה נהיה סבתא וסבא!
טיפול וייעוץ זו עבודה לא פשוטה. במשך רוב רובו של הזמן יושבים ושומעים קשיים ובעיות וצרות וניסיונות. אומנם ההכשרה מלמדת לעשות הפרדה, לשים את הלב בהמתנה בצד ולא להכניס אותו למערבולת של האדם שיושב מולי, ובכל זאת, בלי לב אי אפשר לעבוד במקצוע הזה.
מה עושים? לא שואפים את כל הכאב אל תוך הלב ולא ממלאים בו את הריאות אלא משתדלים להיות במינונים נכונים: לכאוב כי אנחנו בני אדם, לכאוב במידה ולא להתייסר, כי אם נישאב גם אנחנו אל תוך הסיפור – נטבע בתוכו ולא נוכל לעזור. המרחק ששומרים גם מאפשר לראות את הדברים בפרספקטיבה נכונה יותר. בכלל, איזונים נחוצים בכל רגע בחיים, אבל בטיפול נפשי/רגשי הם הכרח שבלעדיו אי אפשר.
אחרי הפגישה הכאב הולך איתך, ההרהורים, המחשבות, המסקנות והתהיות. הכאב מטריד. אומנם הוא לא משתלט על החיים, כי לומדים לאזן אותו, אבל הוא קיים והוא מלווה. כי כמו שכתבתי, אי אפשר לעבוד בעבודה כזו בלי לב, והלב כשהוא עובד הוא חווה, ובתחום הזה לרוב מדובר בכאב.
ומה מאזן את הכאב? הרגעים האלו שבהם את מבינה שזכית והיית שלב משמעותי וחשוב בהצלה של אדם; הידיעה שמשפחה שלמה שעמדה על סף תהום עברה דרכך, שמעת והכלת ופירקת ויעצת וליווית – וזכית שבסייעתא דשמיא תינצל! המשפחה המשיכה בחיים נורמטיביים וטובים, ובמקום שלא היה כמעט סיכוי צמחו אחווה ורעות וחיבור משפחתי חדש ושמח. כשאני מגלה את ההתפתחות הגדולה שקרתה מאז, שלפני שנים לא הייתה צפויה גם לא בחלום, אני מאושרת. כשאני מגלה שהזוג שעבר דרך חיתן יחדיו את הבן או הבת ובכך זכה לדור חדש – אני נטענת במלאי של כוח.
כן, ברוך השם יש רגעים כאלו, רגעים שבהם הלב מקבל טונות של חיזוק וערמות של אנרגיה שבעזרתן יהיה אפשר לעזור לאנשים אחרים ולזוגות כואבים, לאנשים שכבר איבדו תקווה. אלו רגעים שבהם אני אומרת לעצמי: הניה, כל הרגעים הקשים, כל החוויות הלא פשוטות, כל הקשיים – הכל שווה.
רגע כזה היה הרגע שפתחתי את המייל וגיליתי את התמונה. אי אפשר לתאר את האושר שהיא גרמה לי.
ובהזדמנות זו אני רוצה לציין נקודה חשובה נוספת: העובדה שהם זכרו אותי, שנים אחרי שנפרדנו, ושיתפו אותי בשמחה שלהם – יש בה הבעת תודה גדולה ואין מחווה יפה יותר מזו.
אי אפשר לתאר כמה הם שימחו אותי. כל זה לא עלה להם שקל ולא גזל מהם יותר מדקה – ואי אפשר להעריך את השווי של המעשה הקטן שלהם.
ואתם? מישהו היטיב איתכם בזמן האחרון? שמחו אותו. הביעו את תודתכם, את הערכתכם. לא צריך להשקיע הרבה. מילה וגם תמונה, פנים אל פנים וגם במייל, יכולות לגרום לכל כך הרבה טוב.
מילה בסלע
עקרונות
נכדי בן השנה וחצי מצא מתג שבקלות דעת – ואולי גם מאילוצי מקום – קבענו אותו בהישג ידם של הילדים. המתג מדליק את האור בתוך ויטרינת כלי הכסף ומשמש רק לשבתות, שבהן האור כבה על ידי שעון השבת, והמנורה הזו, שהוחרגה משעון השבת, מאירה את הסלון ומפיצה אור יפה וגם שימושי. אלא שכאמור המתג בהישג ידם של ילדים, וכשהקטנים מוצאים אותו הם משחקים בו לא מעט. אומנם זה לא מסוכן ובדרך כלל גם לא מפריע.
אנחנו יושבים ליד שולחן השבת ומדי פעם בן השנה וחצי מדליק ומכבה את האור בוויטרינה. אנחנו מזכירים לעצמנו שבשבת הבאה נכסה את המתג, כי לא נעים לראות אור כבה ונדלק בשבת. לידו עומדים בני השנתיים וחצי והשלוש. הם לא נוגעים במתג אף על פי שזה נראה משחק די נחמד. הם מביטים בו די בהלם כי הם יודעים שהוא עושה דבר אסור ולא מעיזים לגעת, מבחינתם זה מחוץ לתחום. הם לא מבינים בהלכות שבת וגם לא בהלכות העולם, אבל את העובדה שאסור להדליק אור בשבת הם יודעים, ורובם של בני השנתיים-שלוש לא ינסו לגעת במתג גם אם אין איש לידם.
בשכלם הקטן הם עדיין לא מבינים מהי מצווה ומהי עבירה, הם עדיין לא מבינים בהלכות ודינים, אבל הם כבר מבינים שזה עיקרון שהוריהם עומדים עליו מאוד ועל כן הוא חקוק בהם.
כשבכורתי הייתה בת שלוש וחצי הלכתי לראשונה להשתתף בחוג הנחיית הורים. הקטנה ניהלה וסובבה אותי על אצבעה הקטנה, ואני הבנתי שאני בפלונטר ורציתי לפתור אותו בעזרתה של מנחה מנוסה וחכמה. עידית יפרח הנפלאה שמעה אותי בסבלנות ושאלה: את מאפשרת חוצפה בבית? השבתי שבשום פנים ואופן לא. היא אמרה בפשטות: תתייחסי לזה כמו אל חוצפה.
בבית שלנו, ממש מגיל טיפת-בינה, הילדים ידעו שחוצפה היא משהו שלא נכנס הביתה, בשום צורה, בשום נסיבות. (זה החזיק מעמד יפה עד גיל ההתבגרות…) אז הייתי בתחילת דרכי, אבל העיקרון הזה היה לי ברור וכנראה גם לילדים. אחרי אותה פגישה הקטנה אמרה מה שאמרה, ובמקום לעשות מה שעשיתי תמיד ללא הצלחה, פתחתי זוג עיניים ואמרתי בתקיפות: בבית שלנו לא מתחצפים.
וזהו. מאז נפסקה ההתנהלות ההיא, שבשלה הלכתי אל הנחיית ההורים, ולא הופיעה שוב עד עצם היום הזה.
הילדים נולדו והתחנכו לעיקרון שחוצפה זה אסור. נקודה. הילדה הבינה גם בגיל צעיר מאוד שהאיסור להתחצף עקרוני כל כך שאי אפשר להפר אותו.
עקרונות הם כללי יסוד המנחים אותנו בחיים בכל תחום, בכל עניין ובכל זמן. עקרונות, להבדיל מסתם כללים, הם דברים שאנחנו לא רוצים לשנות. אנחנו רוצים לשמר עקרונות, הם חשובים לנו יותר מכללים אחרים. בתוך סל העקרונות יש התנהלויות שונות: מצוות התורה למשל הן עקרונות בסיס של כל יהודי, מה שמצוּוה עלינו הוא משהו שלא נפר אותו בשום צורה ובשום תנאי. לא רק עניינים שברוח יכולים להפוך לעיקרון; כל כלל שאתם נותנים לו משקל כבד ולא מוותרים עליו הוא עיקרון.
השכנים שלנו בילדותי היו מה שנקרא יקים, ואצלם שינה בין שתיים לארבע הייתה עיקרון מקודש. כל כך מקודש שאנחנו, השכנים בבניין ליד, ידענו שאסור להרעיש בשעות הללו – לא רק בחצר, אפילו במרפסת הבית שלנו. הם שמרו על השעות האלו באופן מעורר השתאות.
האם זה טוב או לא? האם זה נכון או לא? האם זה מתאים גם לאלו שחיים לצידי? אלה השאלות שכל אחד צריך לשאול את עצמו כשהוא קובע את עקרונותיו. עוד שאלה שצריכה להישאל היא: האם העיקרון הזה לא ניתן לשינוי, או שאפשר וצריך להפר אותו מדי פעם או לשנות אותו בהתאם למצב ולזמן?
זוג היקים החביבים ששמרו כל כך על השלאף שטונדה שלהם, למשל, לא יכלו לדבוק בעיקרון הזה אילו היו להם ילדים בגילים שונים שאי אפשר להשכיב בצהריים, או שהקטן שלהם היה חוזר מהמעון בשעה שלוש.
האם העיקרון שלא קונים במכולת סוכריות אלא רק לכבוד שבת יעמוד יציב ואיתן כשבן השנתיים ישתטח על הרצפה במכולת לעיני הקונים ויצרח 'אבל אני רוצה סוכרייה!'? מה תעשה האם באותו רגע? תעמוד על העיקרון שעכשיו לא קונים סוכריות כי היום יום שלישי ותניח לו לצעוק עד שייתש כוחו ויבין שאמא לא נכנעת לצרחותיו – או שאל מול מבטיהם של הקונים היא תסמיק ותמהר לתת לו סוכרייה, העיקר שישתוק?
עקרונות הם כלי יסוד בחינוך ובהעמדת בית על תילו, אבל חייבים לקבוע אותם במחשבה תחילה כדי שאפשר יהיה לקיים אותם היטב. ילדים עוקבים אחר הוריהם, ואם הם רואים שההורים בעצמם מפירים עקרונות, החינוך עלול להיחלש ולהיהרס. כללים אפשר ולפעמים צריך לשנות, ולפעמים יש יותר יוצאים מן הכלל מכללים. עקרונות חייבים גמישות מסוימת, שכן חוץ מהתורה הקדושה אי אפשר לקבוע חוק שיתאים לכל מקום, לכל זמן, לכל גיל ולכל עניין. את קביעת העקרונות בכל בית צריך לבחון בזהירות ובגמישות וכך יתאפשר קיומם בהצלחה.
מלמול
חן משתפת:
בן השנה שלי לקח בשבת צעצוע שכשלוחצים עליו הוא משמיע צלילים.
הקטנה אמרה: אסור, שבת. אחרי רגע היא התעשתה ואמרה: אבל לא נורא, הוא קטן, הוא לא מבין שאסור.
הבן הגדול ממנה אמר: הוא לא יודע מה זה מוקצה.
והגדול ביותר אמר: אם ניקח לו הוא יבכה, ואסור לבכות בשבת, אז עדיף שלא נתערב…
