במלוא מובן המילה

כמה מילים
"אז ככה", משתפת אותי חני חברתי בחוויה שלה מדובאי, "הגענו למלון בלילה, מותשות מיום שלם של נסיעה ועמידה בתורים, בידוק, כרטוּס, גרירת מזוודות והליכה של קילומטרים בשדה התעופה של דובאי. נכון, לגמרי צרות של עשירים ואין לי שום תלונה, ובכל זאת אנחנו ממש עייפות, רוצות רק ללכת לישון, אבל לפני כן חייבים לבצע לא מעט פעולות.
"דבר ראשון צריך לפתוח את המזוודות, לנער את הבגדים שלא יתקמטו. אחר כך להטעין את המכשירים. יש לנו בסך הכל שלושה מכשירי טלפון ושני מחשבים, אנחנו עובדות גם בחופשה וחייבות להיות קשובות למה שקורה בארץ. קנינו מתאם בחנות הדיוטי פרי בישראל, הם אמורים להתאים למאה וחמישים מדינות, בהן דובאי, אבל אנחנו לא מסתדרות, לא עם המתאמים ולא עם ההטענה, ואין לנו שום ברירה אלא לבקש עזרה מעובדי המלון.
"המלון נמצא בדובאי אבל העובדים שלו הם לא אזרחי דובאי, אלו חיים להם בטוב ובנעימים על רווחי הנפט האדירים והם בקושי רבע או פחות מהאנשים שמסתובבים באמירות הזו, כל היתר הם תושבים וזרים. לתושבים יש זכויות, אבל לא כמו לאזרחים כמובן, והם שעושים את כל העבודות. אנחנו מתקשרות לקבלה ומבקשות עזרה, לא מסתדרות עם המזגן ובעיקר עם ההטענה. חמש דקות אחר כך נוקש עובד המלון על הדלת, כמו שחשבנו הוא הודי. הוא נכנס בשקט ובאדיבות, ודבר ראשון מבקש… להשאיר… את… הדלת… פתוחה.
"לא, הוא לא יהודי ואין לו שום דיני ייחוד בדת שלו, אבל במקומות מסוימים יש הבנה שחשוב שאדם יקבל עליו דברים גם אם הם לא כתובים במקום שמקובל עליו, פשוט מפני ההיגיון שאומר שצריך לשמור על צניעות. וכך אומר הכלל במלון: גבר לא נכנס לחדר עם שתי נשים גם אם הוא עובד המלון ואף אם התבקש על ידן.
"אנחנו מאשרות ממש בשמחה. לנו זה הכי מתאים בעולם. אנחנו יהודיות שומרות מצוות, והלכות ייחוד וצניעות הן נר לרגלנו. הוא בודק את הצרה שלנו, כלומר את המעביר שאמור לסדר לנו תקע מתאים, ומבין שהסתבכנו, יש משהו שלא מותאם לשקע הדובאי, ולכן הוא מבקש להביא לנו משהו מהקבלה. הוא יורד וחוזר עם שקע מתאים. הוא לא שוכח להשאיר את הדלת פתוחה כשהוא בודק שכל מכשירי החשמל שהבאנו מהארץ עובדים כהלכה ורק אחר כך הוא הולך. אנחנו תוהות בקול מה היה קורה אם בישראל היה מישהו אומר לנו שהוא צריך להשאיר את הדלת פתוחה, כי ככה הוא מרגיש יותר נוח וככה הוא מבין שצריך לעשות… ועוד יותר אם יש בארץ מלון שזו המדיניות שלו. הוא בוודאי היה זוכה לקיטון של השמצות על הדתה.
"במרכז בין-לאומי כלשהו אני מגלה על המעלית סימון שמאפשר רק לנשים ולנכים לעלות בה, גברים חסונים – לא. שיתכבדו ויעלו במדרגות… כך יוצרים הפרדה מוחלטת ואין שום בג"ץ שאומר שזה לא ייתכן.
"בבריכה יש כללים, ובכבישים יש מוניות עם גג ורוד המיועדות אך ורק לנשים, כן, עם נהגות. גבר לא יכול לעלות עליהן אלא אם הוא מלווה אישה".
כבר אמרו חז"ל שיש מה ללמוד מכל דבר, אפילו צניעות מחתול. אז יש מה ללמוד מהאמירותיים בדובאי.
אני לא רוצה חס ושלום לקטרג על יהודים, אבל ההגנה על כבוד האישה ועל הפרטיות שלה, הם עניין שראוי לחיקוי. ויותר חשוב, לעשות זאת בלי להתבייש ובלי להתנצל.
ותודה לחני על הסיפור.

הרגל

הרגל הוא דפוס התנהגות אוטומטי שחוזר על עצמו בקביעות. הרגלים יכולים להיות פשוטים כמו צחצוח שיניים בבוקר או מורכבים כמו נהיגה ברכב, טובים כמו לתת צדקה בבוקר או גרועים כמו חיטוט באף בפומבי…
הרגל הוא דפוס התנהגות שגרתי, שחוזר על עצמו באופן סדיר, אשר נוטה להתרחש באופן בלתי מודע, או יכול להיות מתוכנן בעזרת יצירה של דפוס התנהגות חדש. ההרגלים מתבצעים ללא מחשבה מודעת, כמעט באופן אוטומטי, הם חוזרים על עצמם באופן קבוע, בדרך כלל בתגובה לגירוי מסוים, ונוטים להיות יציבים. כולנו יודעים שקשה לשנות אותם…
בכל יום שימי מתעורר בבוקר, ואחרי כמה פעולות הכרחיות הוא מדשדש למטבח ושותה כוס מים או כוס קפה או כוס ויסקי… אחר כך הוא יכול להתחיל את היום. קל להבחין שמדובר באותו הרגל של לשתות משהו על הבוקר, אבל משנה מאוד מה שותים. מים הם דבר בריא, קפה קצת פחות אבל נסבל, ואילו משקה חריף כבר יכול לפגוע בבריאות הגופנית והנפשית וסופו לעיתים התמכרות שהיא הרגל הרסני. הרגלים שליליים רבים שמועצמים וחוזרים על עצמם הופכים להיות הרסניים, ולכן מובן הצורך להפסיק הרגלים שליליים.
יש הרגלים חיוביים שכדאי לשמר ויש הרגלים שליליים שכדאי לייתר ולוותר. שינוי הרגלים אומר הפסקת הרגלים שליליים ואימוץ הרגלים חיוביים כדי לשפר את איכות החיים.
איך ומדוע אנחנו מפתחים הרגלים? על רגל אחת ממש אפשר לומר שהרגלים עונים לנו על גירויים מסוימים וגם על צרכים אנושיים, צרכים פיזיולוגיים (צימאון בבוקר גורם לנו לשתות), וגם צרכים נפשיים כמו אהבה ושייכות, ביטחון בקשר וכו'.
כשאנחנו רוצות להיפטר מהרגל שלילי, קודם כל חשוב להיות מודעות להרגל כיוון שהרבה הרגלים כבר הופכים להיות כמעט אוטומטיים. חיים נהג 'לאכול' את קצה הפאה הימנית שלו, במשך שנים רבות הוא התהלך ברחוב כשקווצת שערות נתונה בפיו. למשפחה שלו זה לא הפריע, אבל יום אחד המשגיח בישיבה הקטנה משך אותו הצידה ושאל בשקט אם הוא שם לב כמה נראה משונה שבחור בן ארבע עשרה מתהלך כך… חיים הופתע. זה היה כל כך חלק ממנו, שהוא אפילו לא חשב שיש מי שזה נראה לו מוזר.
אחרי המודעות צריכה להגיע החלטה. האם אנחנו באמת רוצים להפסיק את ההרגל השלילי? האם אנחנו מבינות שזה הולך להיות תהליך לא קל? האם אנחנו מוכנות לשלם את המחיר עבור השינוי הזה? אם כן, קדימה, נחשוב איך לעשות את זה. עוד לפני הצעד המעשי של להיפטר מהרגל שלילי חשוב להתבונן בהרגל שרכשנו, לשים לב אם יש לנו צורך בו בכלל. אולי אנחנו כבר לא באמת צריכות אותו אבל נשאר לנו ההרגל? הרבה יותר קל להיפטר מהרגל שאנחנו מבינות שהוא כבר לא משרת אותנו, אין לנו בו צורך אף על פי שאנחנו ממש רוצות או אוהבות אותו. נסו לחשוב כמה קשה להיפטר מעוגה או שוקולד עם הקפה… חשוב גם לשים לב אם ההרגל הוא תלוי מקום או זמן, ולעיתים שינוי המקום או הזמן עוזר להיגמל מהר יותר.
חשוב לשים לב גם למשמעות שההרגל מייצר עבורנו.
אסתי רגילה להכניס מטבע לקופת הצדקה בכל פעם שהיא יוצאת מהבית. ההרגל הוא חיובי ומשמעותי ויש בו טעם וסיבה, אבל כשהיא שוכחת להכניס מטבע ומגלה את זה באמצע הדרך, היא נכנסת לסחרחורת של מחשבות טורדניות, שהנה בגלל שכחה עלול לקרות משהו רע. ההרגל והחיבור בין הצדקה לנסיעה והמשמעות שהיא יצרה, שקשורה כמובן לצדקה תציל ממוות, גרמה לה בעת שכחה לחרדה. כיוון שיש משמעות לצדקה, אבל לא רצינו שהשכחה האנושית תגרום לאסתי להסתבך נפשית, ביטלנו את החיבור בין היציאה מהבית לצדקה. אסתי נותנת מטבע לצדקה מדי יום אחרי התפילה, וזה הרגל חיובי שאף אחד לא רוצה להפסיק.
(ואגב, כל הרגל מצווה, צריך לומר עליו בלי נדר.)

שינוי הרגלים הוא תהליך קשה אך אפשרי. הוא מחייב התמדה, סבלנות, זמן, וגם הבנה שיהיו בדרך גם כמה כישלונות וזה טבעי. אסור שנתייאש. אם יש מוטיבציה גדולה אבל אין הצלחות במאבק בהרגל שלילי אפשר לפנות לייעוץ.

מלמול:
אנחנו נוסעים עם הילדים לסבא וסבתא בעיר סמוכה. זה אמצע החודש ובשמיים מטייל לו ירח עגול וגדול.
שרי בת החמש מביטה בו ותוהה: "אמא, בכל עיר יש ירח?"

נבקש מהציבור ללמוד ולהתפלל לע"נ מי שלא הותיר זש"ק. תזכו למצוות!
ליביה בת יהודה
משה בן זאב