תלותיות
איילה סוערת כשהיא מספרת מה עובר עליה. מצבם הכלכלי היה גרוע, ואז אלי בעלה קיבל הצעה שאי אפשר לעמוד בפניה: לעבוד אצל אבא שלו, עבודה קלה שאלי אוהב, עם רווח גדול, משכורת שמנה. אלא שהעבודה באירופה, ארבע שעות טיסה מישראל, וזה אומר שאלי צריך לנסוע ביום ראשון ולחזור בחמישי.
איילה מגדלת את חמשת הילדים ומנהלת את הבית כמעט לבדה. אלי יכול להיות אוזן קשבת והסלולרי זמין כל הזמן, אבל פיזית הוא לא נמצא.
אני משתתפת בכאבה, אומרת שמובן מאליו שקשה לחיות כך, ועובדה היא שהקב"ה ברא את העולם לחיי נישואין, וששניים ינהלו את הפרויקט שקוראים לו בית ומשפחה. אבל ההשתתפות לא עושה רושם על איילה… היא לא יכולה! היא נחנקת כשאלי נוסע!
אני מוודאת שוב שהנסיעות האלו הן הכרח, ואיילה מאשרת שמצבם הכלכלי לא היה טוב והעבודה הזו מוציאה אותם מהבוץ ומרגיעה את המתח שליווה בקביעות את חייהם. כלומר העבודה הזו פוטרת אותם מלחץ אחד, ואצל איילה מייצרת לחץ אחר. קשה לא פחות.
"מה בדיוק קשה לך?" אני מנסה לברר, כשאני משערת שאשמע את איילה מתלוננת על הקושי שבניהול בית עם ילדים לבד. אבל מתברר שלא, אין לאיילה קושי טכני בכלל. היא גרה קרוב להוריה, אחיותיה הבחורות באות לעזור ושכר עבודתו של אלי מאפשר לקנות עזרה בכל עת שמתבקש.
קשה לה בלי אלי. קשה לה להחליט מה לעשות, קשה לה לעשות. היא צריכה אותו איתה כל הזמן. אני מבררת בזהירות ומגיעה למסקנה שאיילה תלותית, וכשאני משתפת אותה היא מהנהנת בחיוב. כן, בדיוק, היא מאשרת.
עכשיו מובן למה קשה לה כל כך. אני אמפתית לגמרי. "כל אחת יכולה להזדהות עם הקושי והחששות שאת חווה, זה בהחלט מצב מורכב שיכול לעורר הרבה רגשות לא פשוטים, ובמיוחד כשקיימת תחושת תלותיות במערכת היחסים", אני אומרת לה.
תלותיות במובן הרחב היא הישענות מוגזמת על אדם אחר לצורך קבלת החלטות, תמיכה רגשית, או אפילו צרכים בסיסיים, באופן שאינו תואם את הגיל, הבגרות ויכולותיו של האדם. בתלותיות יש חריגה מהסתמכות הדדית בריאה במערכות יחסים, ועל כן היא עלולה לפגוע בעצמאותו וברווחתו של האדם התלותי.
תלותיות היא תחושה שבאה לידי ביטוי בצורך מוגזם באישורים, תמיכה או הכוונה מאחרים, גם בתחומים שבהם אדם בוגר אמור להיות מסוגל לתפקד באופן עצמאי. מדובר בדפוס התנהגות שיכול להשפיע על מערכת יחסים, קריירה ואיכות החיים בכלל.
כשאדם תלותי נשאר לבד ואין לו על מי להישען, גם אם מדובר במשהו זמני, גם אם יש טלפון במרחק יד, הוא עלול לחוש תחושת נטישה ובדידות גדולה, ולעיתים גם חרדה גדולה, וזה מה שמרגישה איילה, וזה כואב.
אני אומרת לאיילה שהרגשות הללו לגיטימיים. זה שינוי גדול בשגרת החיים וטבעי להרגיש חוסר ביטחון, בדידות או פחד כשנשארים לבד. גם בלי תלותיות. אבל הכל מועצם בגלל התלותיות.
"אולי", אני מעלה רעיון בזהירות, "נראה במצב הנוכחי הזדמנות לעבוד על יציאה מהתלותיות, שהיא כמעט כמו יציאה מעבדות לחירות?"
"אני ארגיש יותר בסדר? יותר חזקה? פחות משותקת?" איילה רוצה לדעת אם העבודה שלה תשתלם. אני מבטיחה שכן. כל השקעה שווה כדי להשתחרר מכבלי תלותיות.
אם נרד קצת לשורשי התופעה – תלותיות נגרמת מחוויות ילדות מוקדמות, כמו הורים מגוננים מדי, שוללי עצמאות, הזנחה רגשית או פיזית שגרמה תחושת חוסר ביטחון, וכן חוויות של נטישה או אובדן שגרמו לפחד מעזיבה.
תלותיות יכולה גם להיגרם מתחושת חוסר ערך עצמי או אמונה פנימית שאינני מסוגל להתמודד לבד וגם מפחד מכישלון או מנטישת אנשים אם יראו אותי 'כמו שאני', כלומר מביטחון עצמי נמוך. התלותיות מתבטאת בצורך מתמיד באישורים והכוונה, פחד מלעשות טעויות או לקבל החלטה לבד, ובמקרים אחרים הדחקת רצונות או דעות כדי לרצות אחרים.
התלותיים עלולים לסבול מקושי להיפרד מקשרים גם כשהם פוגעניים או לא מספקים, מחרדת נטישה גבוהה ותחושת חוסר מסוגלות עצמית.
כדי למלא את התחושות הלא נוחות הללו זקוקים התלותיים ל'דמות מצילה' שיכולה להיות כל אחד שהם סומכים עליו: הורים, בן או בת זוג או חבר. אצל איילה מדובר בבעלה. כל מה שהיא עושה היא שואלת קודם ומבקשת אישור שזה בסדר, וכשהיא מסיימת היא בודקת איתו אם הוא חושב שזה הצליח וזה טוב. היא מתייעצת איתו על הכל, גם לכאורה על דברים שפחות מעניינים אותו, כמו בחירת בגדים לילדים, וגם כשהיא הולכת לסופר לקנות לחם וחלב (לקנות עכשיו או אחר כך? של טרה או תנובה?) וגם כשילד מבקש ללכת לחבר.
זה קצת מעיק, היא מודה, גם עליה וגם על אלי, שלא מבין למה היא צריכה לשאול הכל. "את חכמה", הוא אומר לה, "את יכולה להחליט לבד". אבל אנשים תלותיים לא מרגישים יכולים…
דבר ראשון חיפשנו את החוזקות של איילה ומצאנו הרבה. מתברר שיש המון דברים שהיא כן יכולה, גם בלי אלי, אם היא רק תעז. לכן חיזקנו את החוזקות שהיא מכירה בתהליך די קצר ומצאנו גם הרבה חוזקות שאיילה לא שמה לב אפילו שיש בה. אחר כך, בצעדים קטנים, איילה למדה ללכת לבד ולסמוך על עצמה.
אפשר תמיד ללכת לטיפול ולעשות תהליך שלם, אבל קודם כדאי לנסות עבודה עצמית, לפתח מודעות, לזהות את המקומות שבהם מופיעה התלות ולתרגל קבלת החלטות, בתחילה קטנות, באופן עצמאי, בהבנה שטעויות הן דבר אנושי ולרוב ניתנות לתיקון, ולא לחשוש מאי הסכמה או קונפליקט.
תלותיות אינה חולשה היא תוצאה, בדרך כלל שגויה, של מסקנות מתהליכים שקרו. אך הבשורה הטובה היא שזאת תכונה נרכשת ולכן אפשר גם ללמוד מחדש דרך בריאה יותר לחיות.
בעזרת טיפול, מודעות עצמית וסביבה תומכת, אפשר לבנות תחושת ערך עצמי חזקה יותר ולהגיע לעצמאות רגשית ומעשית מלאה.
מלמול 🙂
סבא רבא של מלי בת הארבע נפטר. יש על זה שיח במשפחה, וההורים מנסים להסביר ככל שהקטנים יכולים לקלוט. אחרי כמה חודשים של עיכול ומחשבה מלי מבררת: אמא נכון ששמו את סבא באדמה ואחר כך הוא עולה לשמיים?
אמא: נכון.
מלי: אבל נכון שהוא לא נהיה אייבישטער (אלוקים)?
חסד של אמת
ניסים בן רחל
רחל בת טאוס
יהוסף בן דוד ובוניה זצ"ל שנפטר לבית עולמו בתאריך ה' באייר, היה מלמד תשב"ר בחיידר חסידי בבני ברק. הוא לא השאיר אחריו זרע של קיימא. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
אפשר לעשות כל רגע נתון משהו לטובת נשמותיהם של מי שאנחנו מביאים את שמותיהם במדור, לא רק ביום השנה, כי לא תמיד הוא ידוע. כאן ועכשיו, כשיש לך זמן וקצת רצון, אולי כדאי שיהיה לך שם בארנק, וכשאת מחכה בתחנה לאוטובוס או כשאת מכינה מרק לצהריים, את יכולה לומר תהילים. כי אפשר לעשות זאת כמעט בכל מקום ובכל זמן, גם אם הידיים עסוקות.
אפשר לזקוף לזכות הנפטרים את הדברים הטובים שעשית הרגע, כמו לא כעסתי או התגברתי על החשק לדבר לשון הרע ודאי וכן הלאה. שנזכה כולנו למצוות.
כמה מילים
בוקר אחד נחת המייל הזה במחשב שלי. שאלתי את רשותה של הכותבת לפרסם את הדברים, כי אני מאמינה בחוכמת ההמונים, והקוראות כאן הן הרמה הכי גבוהה של חוכמת ההמונות. לכן אם יש למישהי עצה, תושייה, רעיון או כיוון לעזרה, מוזמנות לשלוח אלי למייל ואני אעביר. שנזכה להיות שליחות טובות.
שלום הניה,
הטור שלך על הקושי בבדיקות דם נגע בי מאוד. אומנם לי אין בעיה עם בדיקות, אבל כבר חמש עשרה שנה שאני סובלת מסחרחורות קבועות בעיקר כשאני מטה את הראש לאחור או לצד ימין. זה מלווה אותי כל הזמן: אני לא יכולה לשכב על הגב, גם לא באימון גופני, אפילו לא בשינה.
במהלך השנים פגשתי אנשים מקסימים שהתאימו את עצמם אלי: מדריכת כושר שמביאה לי תרגילים חלופיים, קוסמטיקאית שמטפלת בי בישיבה, רופאים שמתחשבים. עם זאת, היו גם כאלה שזלזלו, כולל רופאה אחת שאמרה לי פשוט "תתגברי על זה".
מאז, יש לי נאום קבוע: "שלום, אני סובלת מוורטיגו מתמשך. אני לא יכולה לשכב על הגב. לא יעזור לשכנע אותי, ואל תגידו לי להתגבר. אם אין אפשרות לטפל בי בישיבה – ניפרד ברוח טובה".
המקום שהכי קשה לי בו הוא מרפאת שיניים. לשמחתי מצאתי רופא שעשה לי שני טיפולי שורש בישיבה, ואחר כך רופאה שהמשיכה עד שנשבר לה. היא דרשה שאקח כדורים נגד סחרחורת, אף על פי שבלתי אפשרי לקחת אותם לפני ואחרי לידה.
מאז נולדו לנו תאומות מהממות, והיום, שנתיים אחרי, מצב השיניים שלי גרוע. אין לי כוחות לחפש רופא חדש שיסכים לטפל בי בישיבה. כל לילה אני מפחדת שיגיעו הכאבים שכולם מדברים עליהם ולא אדע מה לעשות.
למה אני כותבת את כל זה? כי אני זועקת בשם כל המטופלים שיש להם קושי אמיתי, פיזי, שלא באשמתם ורק מבקשים קצת אמפתיה. וגם… אולי מישהי מכן מכירה רופא או רופאת שיניים שמטפלים בישיבה?
זה קצת מוזר, אבל אני משתפת כמה שיותר אנשים במצב הזה כי אני לא יודעת מנין תבוא תשועתי, ואת פשוט כתבת על זה וגילית אמפתיה למצב הזה…
מודה לך, אם עקבת וקראת עד כה, ומאחלת לעצמי ולכל עם ישראל בריאות!
עד כאן דבריה.
מי שיכולה לעזור לכותבת ולשלוח למייל שלי רעיון – תבורך. אני אעביר לה. אל תציעו את רופא השיניים שלכן לפני שאתן שואלות אותו. אני כבר ניסיתי את הרופא שלי…
