במעבר הגבול

מסע בזמן ובמרחב אל הקומוניזם ואל הממשלה הנופלת

א.

זה התחיל כמו סיפור צדיקים עתיק.

יד גסה נוגעת בזרועי, קורעת את החלום המתוק בדיוק באמצע. אני פוקח עיניים, ומולי ניצב חייל רוסי במדים של ק-ג-ב ושפך של מילים סלאוויות. הוא מביט בי בעיני פלדה אפורות ודורש משהו שאני לא מצליח להבין.

רגע לפני שאני זועק 'שמע ישראל' ויוצא לגלות בסיביר, מישהו מהצד צועק בעברית: "נו כבר, תן לו את הדרכון, אתה מעכב את כולם".

זה בדיוק הרגע שאתה מגלה שיש לך יותר מדי כיסים ופחות מדי זיכרון לשאלה: איפה הנחתי את הדרכון. רק בסבב השישי, אתה מגלה שהוא היה בכיס הראשון. החייל מביט בתמונה הקטנה ואז בפרצוף העייף. ביד שמאל הוא מחזיק עוד ערמת דרכונים של יהודים מכל העולם, שהחליטו לעבור את אחד הגבולות הכי מטורללים בגלובוס.

ברוכים הבאים לטרנסניסטריה.

והרבה יותר משקשה להגות את המילה הזו, קשה להסביר את המהות של המקום הזה ומי בדיוק הרודנים ששולטים בו. זה דורש כמה שיעורי היסטוריה וגיאוגרפיה.

נתחיל רק בעובדה אחת: המדינות החשובות בעולם הדמוקרטי – ארה"ב, בריטניה, קנדה ועוד – מזהירות את אזרחיהן שלא להיכנס למקום הזה. מהרגע שחוצים את הגבול, אין שום אפשרות להשתמש בכרטיסי אשראי. גם לא במטבע זר. מדובר במדינה שאין לה בכלל קשרי חוץ.

כל מה שיש כאן זה 'געגוע לרוסיה של פעם'. זה כנראה המקום היחיד בעולם שפסלו של החבר ולדימיר לנין, עם הזקן והפוזה המהפכנית, מתנוסס בו בכל כיכר מרכזית.

בכלל, נראה שהשליטים הרחומים עושים הכל כדי שנרגיש בכל רגע כמו פעם. אין קליטה סלולרית. והכי גרוע, הכבישים המפותלים, סדוקים וקרועים. וכשאתה משייט עליהם באוטובוס עתיק ללא מזגן, אתה חש כמו במרתף עינויים של השטאזי.

החייל עם הדרכונים משתהה זמן ארוך מדי בעמדת הגבול, שנראית יותר כמו מוצב צבאי. "אם הוא חותם על הדרכון", אומר לנו מי שיודע, "לא נוכל להיכנס יותר לארה"ב". אחרי תפילות ותחנונים הוא חוזר. במקום חותמת בדרכון, יש פתקית אישור חתומה לכל אחד.

המנוע משמיע יבבה, ויוצאים לנסיעה של שלוש שעות תמימות שמרגישות כמו בלונה-פארק אכזרי במיוחד. בינתיים, כמו יהודים טובים, מעדיפים לסבול ביחד. מתחילים לדבר קצת על ההיסטוריה של המקום הזה, כשעוד קראו לו בסרביה. מנסים לחשוב איך הרגישו החסידים שנסעו על הכבישים הללו בעגלות וסוסים. בקיצור, מסיחים את הדעת מהקושי.

ופתאום, יש רגע של קליטה. מישהו מקבל הודעה. "בזמן שאתה מבלבל פה את המוח עם היסטוריה", הוא מכריז, "בארץ קורים הדברים האמיתיים".

לוקח אוויר ומשחרר: "הממשלה נפלה, והפעם סופית".

ב.

אין מקום מתאים יותר לחשוב על הפוליטיקה הישראלית, מספסל אחורי של אוטובוס שעושה את דרכו בתוך יערות העד שאיש לא יודע אפילו לאיית את שמם. המנוע רועם, הכל קופץ ולא מגיעים לשום מקום.

"עכשיו יהיה לך על מה לכתוב", אומר מישהו בספסל שלפניי, ואני חושש להתוודות שאין לי שום מילה חכמה לומר על המצב הפוליטי של ישראל. כל העסק הזה שממלא עיתונים ומפרנס פרשנים, מרגיש לי כמו עונש כתיבה אחד ארוך של מלמד אכזרי בחיידר.

בשבועות הקרובים יתפרסמו שוב ושוב סקרים שיספרו לנו שוב ושוב את אותו סיפור ידוע. יהודים נחמדים שיש להם מכונים עם שמות מפוצצים, ימכרו לפוליטיקאים משאלי עם – שאני הבער מהשטיבל, נטול ההשכלה הבסיסית, יכול לומר להם בעל פה.

ממש לא משנה אם לליכוד יש 36 או 39, גם לא משנה אם בן גביר יזנב לאגודה איזה מנדט וחצי (היל"ת וכו'). התמונה לא יכולה להתבהר. יש כאן מדינה אחת לשני עמים. חצי מדינה שמרנית-ימנית (ימין אם תרצו); חצי מדינה פרוגרסיבית (שמאל, אם תרצו). ובאמצע לשון מאזניים ערבית שמתעתעת בכל הצדדים.

אפשר להבריח אצבע בודדת מצד לצד; אפשר לבלבל את סילמן ואורבך; אפשר לתעתע בגנאים; אפשר לנסות להקשיב שוב לניתוח ופרשנות; ואפשר לעכל את המציאות: המשחק פה תקוע, לפחות לעשור הקרוב.

נכון, יש כל מיני תרחישים שיכולים לפתור את הפלונטר הזה, כמו למשל מפלגת שמאל או ימין שתקרוס ממש מתחת לאחוז החסימה – כמו זו של בנט בסיבוב הקודם – אבל הפתרונות הללו זמניים. הם לא באמת משנים את הסיטואציה המורכבת. הציבור בישראל מפולג. וזה לא רק פילוג פוליטי, אלא פילוג הרבה יותר מהותי ועמוק.

ומה שהכי מפחיד, שהיחידים שיכולים לשרוד עם שני הצדדים ואפילו לתווך ביניהם, אלו הערבים שמקבלים הוראות ממועצת השורא. בזמן שאנחנו מתקוטטים, הם יושבים על הקופה, תוקפים ולוקחים ונותנים ליהודים להמשיך להתקוטט.

בעולם שבו גדלתי, נהוג לפטור שיחות כאלו במשפט "אין מה לעשות, חייבים משיח". ולא, למשיח הזה לא קוראים בנימין נתניהו, אף על פי שיותר ויותר אנשים בסביבתי משוכנעים ככה.

בקיצר, חייבים משיח.

ג.

הגלגלים מסתובבים בקצב איטי, הנוף כמעט לא מתחלף, ורק המחשבות מתעופפות בקצב מטורף.

קבלו נבואה קטנה: בשבועות הקרובים יהיה שם אחד שימלא את כל טורי הדעה החרדיים. איתמר בן-גביר. היהודי החביב הזה (לפחות עלי) הולך להעסיק את מטות ההסברה של 'יהדות התורה' ו'שס'. ידברו עליו, יגנו אותו, יזהירו מפניו ובגדול יהפכו אותו לאויב היהדות.

זה לא משהו חדש. מאז שאני זוכר את עצמי, בכל מערכת בחירות יש איזו מפלגה ימנית שמאתגרת את המפלגות החרדיות. לא רוצה לצער שום ילד יהודי שעומד לתלות שרשרת של גימ"לים ליד הבית, אבל בגדול, תעמולת הבחירות החרדית היא עסק מיותר. הרוב הגדול מציית לרבותיו. גם אלו שמאוד לא מרוצים, יודעים שאין באמת ברירה. לא צריך להיות שרוף על יעקב אשר, כדי להבין שהאלטרנטיבה היא לפיד.

ובכל זאת, בשנים האחרונות משהו כן משתנה. הראשון שחולל את השינוי הוא שותפו של בן גביר, בצלאל סמוטריץ'. בניגוד לקודמיו, הוא הראשון שיודע לדבר בחרדית – הרבה יותר מכמה ח"כים של שס למשל. בעוד העסקונה החרדית הולכת ומזדקנת, הם בימין הולכים ומוצאים את החיבור העמוק.

ושוב, מבחינה אלקטורלית, לפחות בשלב זה אפשר להירגע. למרות כל ההיסטריה, עוד לא מדובר במשהו שצריך להדאיג מישהו חוץ מנציג ויז'ניץ שאולי יישאר להתאוורר עוד קצת בבית.

הבעיה העמוקה עם בן-גביר, זאת העובדה שבימים כתיקונם – רובנו הגדול מאוד אוהב את מה שהוא עושה. אנחנו מחבבים את ההשתלחות שלו בטיבי, מעריכים את העובדה שהוא הח"כ היחיד שמגיע לאלעד דקה אחרי פיגוע, ולא ממש מתנגדים למצעד הדגלים.

בכל הזמן הזה, השטח מופקר. מטות ההסברה של המפלגות החרדיות סגורים. האידיאולוגיה נמצאת בהשהיה. המבוגרים עסוקים בתפירת ג'ובים והנוער נעשה יותר ויותר ימני (תעשו סבב קצר באיזו ישיבה שתרצו, ותנסו לבדוק את מי הצעירים שלנו מעדיפים: סמוטריץ' ובן-גביר, או טסלר ובן-צור).

ואז מגיעות הבחירות. ופתאום כולנו נתקפים בפרץ אידיאולוגיה. כוכבי הקעמפים של אתמול, הופכים לאויבי המחר. ולהפך: הח"כים שלא מפסיקים להתקוטט בינם לבין עצמם, מנסים להציג את עצמם כאלו שידאגו לנו בשנים הקרובות.

אל תתפלאו שזה לא עובד.

ד.

עוד יהיו לנו שבועות ארוכים לדבר על הפוליטיקה. לעקוץ, לנתח ולמחזר את עצמנו ללא הכרה.

עכשיו האוטובוס נעצר, באמצע שכונת מגורים שקטה וכפרית. בשעת צהריים זו, האזור כולו מתעטף בשנת צהריים חמימה. "רבותיי", מכריז רבה הנמרץ של מולדובה, רבי פנחס זלצמן, "אי אפשר לעבור כאן בלי לרדת".

במבט ראשון זה נראה כמו פארק נחמד. רצועה ארוכה-ארוכה של דשא ירוק. ובאמצע פסל מוזר ומצמרר. "אל תדרוך על הדשא", מבקש הרב זלצמן, "זה מצבה אחת גדולה של אלפי יהודים קדושים".

מצבה אדומה עם כיתוב ביידיש מכריזה: "כאן, במקום הזה, נהרגו אלפי חברים אזרחים, רק בגלל סיבה אחת: שהם היו יהודים". כשאני מנסה לברר איך קוראים לגיא ההריגה העצום הזה, שלתוכו הובלו כל תושבי האזור בשנות השואה – יודעים לומר לי רק את שמה של העיר. "דוּבּוֹסָארי".

הייתי באושוויץ, הייתי בעוד כמה אתרי הנצחה. איכשהו, דווקא במקום חסר השם הזה, קלטתי משהו על היקף הזוועה שעבר העם שלנו. בבור אחד גדול, באמצע שום מקום, קבורים אלפי יהודים ואיש אפילו לא יודע. ומול כל הזוועה הזו, עומד רבה של מולדובה ומכריז: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא".

וכל זה רק הקדמה לאירוע ההיסטורי. עוד שעתיים שלמות בכבישים הנוראיים, ואנו נכנסים בשערי העיר ראשקוב. עצם השם מעביר צמרמורת בגֵו החסידי. כאן ישב ה'תולדות יעקב יוסף', ועוד קדושי החסידות בדור הראשון.

והיה עוד שרף שחי ופעל בעיר הזו. הוא היה הסופר של תנועת החסידות. מי שעיצב את סידור התפילה שעד היום רבבות חסידים מתפללים על פיו. המקובל הנודע רבי שבתי מרשקוב זי"ע. איש לא יודע פרטים עליו – אפילו לא את תאריך היארצייט – אבל כולם מזכירים את שמו בסילודין. חסידים סיפרו שהסידור שלו עמיד אפילו בפני שרפות.

אי שם לפני שבעים שנה נעלמה המצבה העתיקה. איש לא יכול להיכנס לעיירה הקומוניסטית ולחפש בה. אבל השנה התחולל המפנה. רבה של מולדובה החליט להירתם למשימה. 35 משאיות עפר פונו מבית העלמין, ופתאום נחשפה המצבה בשלמותה, ועימה נחשף גם תאריך היארצייט.

והנה זה קורה. שעות ספורות לפני שקיעת החמה של כ"א בסיוון, קבוצה של יהודים מטפסת במעלה ההר, בתוכם גם כמה מקובלים שבמשך שנים מהדירים את הסידור הקדוש. ספר תהילים נאמר בדמעות, ואחריו נזעקות י"ג מידות של רחמים.

ומי יתרגם לעשרות צלמי העיתונות המקומית את המילים שהחסידים המוזרים שרים: "פויל'ט אויס אלס גוט'ס"?