בן 40 למשבר

הנחמה האמיתית

מכיוון שהטור הזה משמש עבורי בעיקר כסוג של תרפיה, ונותן לי כל שבוע שעה של הפסקה קצרה ממרוץ החיים והתבוננות פנימה, אני מתכונן השבוע לנצל את הטיפול לעניין אישי שיושב על שולחני. אולי הטור הזה יהיה קצת מבולבל ולא קוהרנטי, אבל הוא שיקוף של החיים. גם הם לא תמיד מסודרים.

ובכן, השבוע ימלאו לי 40 שנה.

גם בתורה וגם להבדיל אלף אלפי הבדלות בפסיכולוגיה, יש משמעות מיוחדת לגיל 40. אנחנו נמצאים בעיצומם של 40 הימים בין ר"ח אלול ליום כיפור, אותם ארבעים ימים שמשה רבנו עלה לשמיים בשביל לקבל את התורה, שהיו בתוך הארבעים שנה שבני ישראל הלכו ממצרים עד ארץ ישראל.

רבי עקיבא, מנחיל התורה שבעל פה, התחיל את 'הקריירה' בגיל ארבעים. רבותינו מלמדים אותנו שאפשר להתחיל לפסוק בגיל 40 וגם ללמוד את פנימיות התורה כדאי רק בגיל 40.

וזה לא רק בשנות אדם: המבול היה 40 יום כי זה הזמן שלוקח לעולם חדש לקום; ואפילו כשבן אדם רוצה להיטהר ולהפוך לאדם חדש הוא צריך לטבול בארבעים סאה. יש משהו במספר הזה, בכמות הזו, בשנים האלה, שנותנים לבן אדם תחנה משמעותית להתחיל מחדש. להטמיע בתוכו את הלקחים מהחיים שעבר ולהפוך אותם לתוכנית עבודה.

בפסיכולוגיה קוראים לזה 'משבר גיל הארבעים'. גיל ארבעים הוא בדרך כלל הגיל שמתחילים לקבל סימנים מלמעלה ומלמטה שהסיפור פה הוא לא נצחי. רבים קוברים לראשונה הורים, הילדים עוזבים את הבית, הגוף כבר לא מה שהיה פעם, בהרבה מקצועות אתה מתחיל להיחשב פתאום הזקן שבחבורה, המוח מתמלא במחשבות מה הייעוד ומה המטרה של כל הסיפור

פה, והרבה אנשים, בטח אלה שאין להם עוגנים רוחניים בחייהם ואלה שלא מאמינים שהעולם הוא רק תחנה, עוברים את הגיל הזה עם משבר מטלטל.

יש כמה דברים שאתה לומד עם השנים.

העשור השלישי בחיים הוא העשור של הרדיפה. זה גם עשור שאתה בטוח שהרדיפה היא התוחלת של החיים. להשיג עוד ועוד. אתה בטוח שאם רק תשיג את זה ועוד קצת אתה תגיע לשקט נפשי. זה העשור שאתה בטוח שאין בעיה בעולם שמספר אשראי עם מסגרת לא מוגבלת לא יכול לפתור. פתח העשור הרביעי מלמד אותך שאין שום בעיה בעולם שאשראי באמת יכול לפתור. הכל פלסטרים, משככי כאבים ומסיחי דעת. אתה לומד שאם אתה רוצה למצוא פתרונות לבעיות – אתה חייב למצוא אותם בתוכך.

בהפטרה האחרונה קראנו 'אנוכי אנוכי הוא מנחמכם'. הנחמה האמיתית של הבן אדם לכל הבעיות והאתגרים שהוא מתמודד איתם בחיים נמצאת בתוכו. בתוך הלב שלו. בנקודה האלוקית שיש לכל אחד מאיתנו בפנים. הבעיה שהנקודה הזו מתכסה עם השנים בכל כך הרבה אבק, בכל כך הרבה כיסויים, שלעיתים נדמה שהיא כבר לא קיימת.

והגיל הזה, עם עראיות החיים שהוא מסמל, מלמד אותך להפסיק להסתכל החוצה בניסיון לפתור את הצרות שלך. לכוון את המבט פנימה. ללב. לנשמה. למשפחה. אתה מבין שהמרדף הוא חסר תוחלת. שאתה נע במעגלים. שהגיע הזמן לעצור ולנסות למצוא נחמה פנימית.

עם רמי במרפסת

גם הקשרים שאתה מנהל מקבלים עומק חדש.

קודם כל הקשר הרוחני.

השבוע שמתי לב שיש משהו נפלא בחוויות רוחניות: אתה יכול לפתח געגועים גם למשהו שמעולם לא חווית.

בעולם הגשמי זה לא אפשרי. אתה לא יכול לחשוק בשוקולד דובאי אם מעולם לא טעמת, לא יכול להתגעגע לנופים של שווייץ אם מעולם לא ראית אותם. אתה חייב לחוות התנסות כדי לפתח געגוע.

אבל בחוויה הרוחנית הנפש יכולה לכמוה ולערוג למשהו שהיא עוד לא חוותה.

אולי ביסוד הנפשי זה המנגנון העמוק של תהליך התשובה.

אנחנו מכירים את המונח שבו מכנים יהודי שמתקרב לתורה ולמצוות: חוזר בתשובה.

נשאלת השאלה: לאן הוא שב? הרי אותו תינוק שנשבה מעולם לא שמר תורה ומצוות. אלא שזו בדיוק הנקודה שחז"ל ביקשו להטמיע בנו עם המונח של “לשוב בתשובה".

ברוחניות אתה שב לנקודה הפנימית שלך. גם אם לא עוררת אותה אף פעם היא תמיד שם, מחכה לך. משוועת שתנקה את האבק, תרענן קצת, ותעורר את האהבה עד שתחפץ.

ראיתי השבוע את הסרטון המרגש של שחקן התיאטרון רמי הויברגר ימים ספורים לפני פטירתו. הויברגר לא גדל בעיירות הפיתוח. סבא שלו לא לקח אותו לסליחות, וסבתא שלו לא הרדימה אותו עם סיפורי הבן איש חי.

הוא גדל כל חייו בתל אביב, ומעולם לא היה קרוב לאף מעגל של יהדות.

אבל בימים האחרונים לפני שהסתלק, הוא נראה יושב שם, במרפסת תל אביבית של אחד מבתי החולים הפרטיים היקרים בישראל, גופו הכחוש שמוט על כיסא הגלגלים, מעשן בשרשרת, אבל כפי שסיפר חברו שוקי בריף: “זמן קצר לפני מותו הוא ביקש שנשיר לו שירי אמונה וקבלת עול מלכות שמיים ושר איתנו יחד שירים כמו 'אדון עולם אשר מלך'".

רמי הויברגר המקורי, בוודאי באווירה הנוכחית, היה אמור לבעוט מסביבתו את כל מי שנראה כמו חרדי. אבל שם, כשמלאך המוות כבר מזמזם באוזניו, הוא התחבר, ומעומק הלב, למעיינות הגעגוע הכמוסים ביותר שמפכים בלב של כל יהודי.

הגעגוע הזה יכול להתעורר כשאתה שומע מוזיקה רוחנית ומלאה השראה או כשאתה יושב מול גלי הים, בנסיעה ברכבת או בקריאה של ספר חיזוק. זה מפציע פתאום ומאיר לתוך הנשמה.

יש לעיתים אנשים מלאים בשאלות וספקות, הרהורי כפירה ותהייה, אבל כשהם שומעים שיר, כשמשהו קורה פתאום, לרגע הווילון מוסט וכל השאלות נעלמות.

זה לא שהם מקבלים תשובות לשאלות. פתאום הם כבר לא מחפשים את התשובות. הם מרגישים אותן. בבת אחת השאלות מאבדות את חשיבותן, והם מרגישים שהנפש מגיעה למקומה. אין יותר שאלות.

ואולי לכן עולם הנגינה קרוב לעולם התשובה. יש בנגינה משהו שמשיב את הנשמה למקומה.

שלום נגד מי

יש מעשה יהודי ידוע שמספר על שני יהודים שהתקוטטו שנים ארוכות. מלחמת עולם. אש וגופרית. בערב יום כיפור מתקשר יהודי אחד לרעהו ואומר לו: ר' מוישה, אי אפשר להמשיך את המלחמות. עכשיו ערב יום כיפור, הגיע הזמן לעשות שלום.

ר' דוד, הוא משיב לו, שלום זה דבר חשוב. לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום. אבל שלום נגד מי?

לא כל יהודי זוכה להבין מה הערך המוסף שלו בעולם. מה התרומה שלו. מה הייעוד. כמו שנכתב כאן בשבוע שעבר, יש רבים שמגדירים את עצמם על דרך השלילה. אבל בנקודה הפנימית שאנחנו מדברים עליה רשום באותיות קידוש לבנה מה המטרה ומה היעד.

אין אף אחד שנמצא פה סתם. כל אחד יורד לעולם עם שליחות ויעד.

אחד שומע את הקריאה הפנימית שלו בלימוד תורה, השני בעשיית חסד, השלישי בחיזוק כלל ישראל לענות אמן בכוונה. כל אחד והקול שמניע אותו מבפנים.

אבל יש דבר אחד שכל אחד צריך לראות כשליחות, בטח בתקופה כל כך קשה: להקשיב לקריאה של הקב"ה לחיות באחדות ושלום.

קל לנו להדר בזמן קריאת שמע, באתרוג נטול בלעטלך, בקביעת עיתים לתורה, בלא לדבר בתפילה, וקשה לנו למנוע מעצמנו מריבה הגונה. המריבות ברובן עטופות בנייר עטיפה צבעוני ומהודר של “לשם שמיים", של דאגה ל"כבוד" רבו, לכבוד הקהילה, של מסירות והתמסרות לעולם התורה, של קנאות, של הקפדה על צניעות או חינוך הילדים שלך או של השכנים, של ביעור נגעי הטכנולוגיה ומה לא, אבל האמת היא שמדובר ביצר הרע ובאש חיה שמחפשת מאיפה להשתחל, ומכלה אותנו כבר אלפי שנים ואנחנו מסרבים לפקוח את העיניים.

האריז"ל בפרשת השבוע הקודמת מביא דבר מופלא: מלאכי השרת מגיעים להקב"ה בזמן חורבן הבית בטענות קשות: אתה, ריבונו של עולם, שציווית את עם ישראל לכסות דם של עופות! נותן לדם שלהם לזרום כמים; אתה, שציווית את ישראל על חיות לא להרוג אותן ואת ילדיהן ביום אחד, נותן לגויים להרוג דורות על דורות של יהודים; אתה, שאמרת להוציא מבית מנוגע

כלים, בשביל שלא יטמאו, נותן שיטמאו את הכלים הקדושים ביותר.

איך זה יכול להיות?

והקב"ה משיב להם: דברי ריבות בשעריך.

אני מאפשר לזה לקרות, אומר הקב"ה למלאכים, כי הם לא יודעים לשמור על הציווי הכי חשוב שנתתי להם: לחיות בשלום.

כל הורה שקורא את הטור הזה יודע שהנחת הכי גדולה שלו היא לראות את הילדים שלו חיים באהבה זה עם זה. לראות אותם דואגים זה לזה, כואבים בכאבו ושמחים בשמחתו של הזולת. וחלילה ההפך: איזה צער יש לנו כהורים אם אנחנו רואים שהילדים לא מסתדרים, שיש ביניהם צרות עין, שהם לא מפרגנים זה לזה.

כאב עד דכדוכה של נפש.

הקב"ה מגלה לנו את הסוד לברכה: ברכנו אבינו כולנו כאחד. שאתם אחד אני אברך אתכם, וחלילה אם לא.

הגלות של עם ישראל התחילה בירידת יוסף למצרים. התורה אומרת לנו על האחים: “לא יכלו דברו לשלום". זו הגלות. זה הדרך מצרימה. שלא מסוגלים לחיות בשלום. לא מסוגלים לדבר לשלום.

גיל 40 הוא תחנה גם במובן הזה. אתה יכול להסתכל על המריבות שהיו לך בחיים. על האמוציות שבזבזת, ואתה מסתכל ממרחק השנים, יש לך קצת פרספקטיבה על כל הדברים שבגללם נכנסת לעימות עם אנשים, ואתה שואל את עצמך: באמת? על זה? ככה? בכאלה אמוציות?

בסידורי האריז"ל לפני תפילת שחרית יש משפט אחד שקודם לכל התפילה ואולי לכל החיים: הריני מקבל עליי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך.

זה הכל.

יהודי שפותח עם החלטה כזאת את היום, הכל נפתח לו.

ואם אני רוצה ברכה אחת לשני השלישים שעוד נותרו לי בחיי היא: לזכות במצווה הזו בהידור.

הלוואי.