בנט משך בגזר

מגובה שלושים אלף רגל – כל הסחרחורת הפוליטית נראית אחרת. וגם: הברוקלינאים שכבר הצטיידו ב'קינות'

הטור הזה לא יהיה פופולרי בהכרח, אבל יתברך ביתרון אחד: הוא נכתב מגובה שלושים אלף רגל, אזור שבו המריבות הפוליטיות הקטנוניות מקבלות איזשהו ממד אחר. במיוחד עבור אחד כמוני, שכבר שנה וחצי – מהיום שבו לימדנו לשוננו לומר 'קורונה' – לא ראה מטוס מבפנים. המטוס היחיד שראיתי בשנה וחצי האחרונות היה מטוס כיבוי שמבצע פעלולים מרהיבים מול ביתי, בשרפות החורש שפורצות לאחרונה בין צור הדסה לביתר עילית.

עכשיו החלטתי שהגיע הזמן לשבור את אמברגו הטיסות, וכמו יהודי טוב שמחפש יעד ראוי – נסעתי לניו יורק. גם זכות להתפלל בקברי צדיקים (אין אצלי גיחה לניו יורק ללא תפילה על ציונו של הרבי מליובאוויטש זי"ע) וגם אפשרות לפגוש יהודים טובים. הרבה יהודים טובים. מכל הסוגים והשיוכים. אנשים שכבר התגעגעת אליהם והם התגעגעו אליך, ואין שום הצדקה שההמצאה הסינית שזכתה לגרסאות כיסוי הודיות ובריטיות ועוד כל מיני – תמנע מכם להיפגש כל כך הרבה זמן. מתישהו צריך לסיים עם העוצר הזה. אז טסתי.

בשדה התעופה הרגשתי ממש כמו הכפרי ההוא ממשלי המגיד מדובנא. בן כפר שהגיע לעיר. הייתי צריך ללמוד מחדש מושגי תעופה בסיסיים כמו 'בּוֹרְדִינְג פַּאס' (לא סְ'פַּאסְט נִישְׁט), 'גֵייט' אין קשר ל'גט טקסי' ו'שרוול המטוס' (לא החלק ההוא בחולצה שיהודים עם טעם יוקרתי נוהגים לרקום בשוליו את ראשי התיבות של שמם, רצוי באנגלית).

בטרם אגש לספר על חוויותיי מברוקלין (תזכירו לי לספר לכם עד כמה היא נראתה לי חיוורת אחרי השנה וחצי האחרונות), אשתף אתכם במחשבותיי מהטיסה. זו הפעם הראשונה בשתים עשרה השנים האחרונות שאני עולה למטוס ומשאיר בארץ מדינה שלראש הממשלה שלה לא קוראים בנימין נתניהו. כמו כל יהודי חרדי (כמעט), ובדומה לכל בעל השקפה ימנית (כמעט) – הממשלה שהוקמה בניחוח נכלולי על ידי נפתלי בנט, צובטת לי בלב צביטה הגונה.

עזבו את זה שהיא נראית כמו שיניים של סוס – אחת קדימה, אחת אחורה, אחת ימינה ועוד אחת שמאלה, בלי שום אחידות; האופן העקצני שבו נעשתה גנבת הקולות הגדולה בהיסטוריה (אני קורא לזה 'העוקץ הרענני', על שם מקום מגוריו של האיש שאותו העמידו בראש פירמידת הנכלולים) – גורם לי לישון פחות טוב בלילה. מה זאת אומרת להבטיח משהו לבוחרים, לקבל את הקול שלהם ואז לערוק ולעשות את ההפך הגמור? החלטת להפוך למיידוף פוליטי ולא עדכנת?

וכשאני שומע בדיווחי החדשות את משולש המילים 'ראש הממשלה בנט' – אני חש צריבה הגונה. משל למה הדבר דומה? לאדם שישדוד קופת מזומנים עם מיליונים ויכריז על עצמו כמיליונר. נותר רק לקוות שעד שאתרגל לתואר הגנוב, חלום הבלהות הלא־לגיטימי הזה יחלוף מן העולם.

אבל כבר אמרתי, שמה שרואים מגובה הקרקע, לא רואים מגובה של שלושים אלף רגל. מהרגע שהמטוס עוזב את הים התיכון ועובר מיבשת אירופה למרחביו האין-סופיים של האוקיינוס האטלנטי, נזכרים שיש עולם שלם מחוץ למזרח התיכון. עולם בלי בנטים ועבאסים. ואז מתחילים לחשוב על דברים אחרים. יש חיים בחוץ.

המבט על הפוליטיקה הקטנה שלנו מגובה העננים, הוליד בי את התובנה הבלתי פופולרית הבאה: בניכוי החרדה האותנטית מפני מעלליה של קונסטרוקציה ממשלתית מופרכת שנוצרה בחטא ומתוחזקת בפשע, ואם נתעלם לרגע מהבעיה המובנית בעובדה שהסוגיה היחידה שממשלה כזו יכולה להסכים עליה זו שחיטת כל האידישקייט של המדינה – מבחינה דמוקרטית טהורה לא כל כך אכפת לי שהחבר'ה מהצד השני של הכביש התיישבו להם לכמה דקות ליד הקבינה השלטונית. אדרבה, יש פה צד מאוד פוזיטיבי.

בטרם אמשיך עם התאוריה, אחדד שוב ואומר שהכל עשוי להתנפץ לנוכח העובדה שמדובר בממשלה המאיימת להשאיר פה נזקים שיארכו שנים לתקן. ועדיין, אם משמים סובבו שכך יקרה – בטח יש כאן גם מרכיב חיובי. והמרכיב החיובי הוא, שיש כאן חצי עם שמרגיש מורחק מהשלטון, והשלטון מוחזק יותר מדי שנים בידיהם של כאלה שהחצי הזה לא מסוגל לסבול, ולא משנה מה הסיבה להרגשה הזו: שטיפת מוח, שנאה טהורה, צרות עין, התנשאות, או כפי שד"'ר אבישי בן חיים המתראיין בעמודים הסמוכים קורא לזה – 'מאבק ההגמוניה של 'ישראל הראשונה' נגד 'ישראל השנייה".

סוף כל סוף, כבר המון שנים שהחבר'ה האלה מ'ישראל הראשונה' מרגישים מודרים מכל מוקדי השלטון. הם אזרחים במדינה הזו, משלמים מיסים כמונו (אני מתעקש על ה'כמונו'. לא מקבל את עלילות הדם על מיסי החרדים), ובאופן כללי משרתים את המדינה וחשים חלק בלתי נפרד ממנה. המון שנים הם נאלצים לראות בעיניים כלות כיצד מיעוט באוכלוסייה יושב במוקדי השלטון – ומדובר במיעוט, שלפי שטיפת המוח שהם נשטפים בה, אינו תורם ורק מקבל. זו הסתה, זו עלילה, וכל-כולי מגויס בכל הופעותיי בתקשורת הכללית להפריך את העלילה הזו, אבל חזקה על תעמולה שקרית שמתנחלת בלבבות. ככה הם משוכנעים בכל לב.

עכשיו יש הזדמנות. לא בחרנו בה. לא רצינו אותה. עשינו הכל כדי שהיא לא תגיע. אבל משמים רצו אחרת. עכשיו הם בשלטון – לפרק זמן שאני מאמין שהוא מוגבל מאוד. אין למגדל הקַפְּלוֹת הרעוע דרך לשרוד יותר מדי. ולמרבה המזל, גם ההרכב הוא כזה, שדֵי מבטיח כי הרבה לא תצליח הממשלה הזו להזיק.

מצד שני, בפרק הזמן השלטוני שהם הצליחו לקחת – הצד הזה יוכל להסדיר קצת נשימה, להרגיש חלק, להפסיק להרגיש מודר מהשלטון (אגב: זה מסיבות דמוקרטיות לחלוטין. פשוט רוב העם הזה הוא מסורתי ודתי וחרדי). אז עכשיו הם נמצאים שם, ממש ליד המוקדים שהם שאפו להגיע אליהם, מנווטים בחדר ההגאים, יושבים בצומת שבו מתקבלות כל ההחלטות. הם מתבשמים מהשררה מלוא ריאותיהם, מרגישים כמי שכבשו את משאת חייהם. ועיקר העיקרים – נתניהו, שנוא נפשם בממדים שלא ראינו שנאה כמותה מאז שמשון ופלישתים – יושב בספסלי האופוזיציה, והם נמצאים בשלטון. ממש מזרח תיכון חדש.

והנה, ידידינו משמאל, קיבלתם את מבוקשכם, בדיוק כמו שרציתם. אתם לגמרי בשלטון. גירשתם את נתניהו מבלפור, הרחקתם את החרדים ממשרדי הממשלה, גפני כבר לא בוועדת הכספים. המפתחות עכשיו בידיכם. קיבלתם את כל המאסטרים של השלטון. הלא־יצרנים נשארו ליילל באופוזיציה, בדיוק כפי שייחלתם. נו, ידידים משמאל, ומה עכשיו? ובכן, מרתק היה לעקוב השבוע אחרי ההצהרות של ראשי הקואליציה. חשבתי שיגידו משהו על הקורונה, אולי על יחסי חוץ, אולי על יחסי פנים, משהו שאנשי שלטון נוהגים לומר. אבל איפה: יאיר לפיד תוקף את הממשלה הקודמת. גדעון סער – השתלח אף הוא באופוזיציה. כנ"ל זאב אלקין, שנתן נאום אופוזיציוני חריף נגד האופוזיציה, ומתן כהנא שהשחיז חרצובות, וניצן הורוביץ שהסביר איך כל הבעיות הן בגלל האופוזיציה.

סתם הטריחו כאן ילדים במדינה לעסוק בלימודי אזרחות לא רלוונטיים. הגיע הזמן להחזיר את ספרי האזרחות ולעדכן אותם מחדש: האופוזיציה היא השלטון, ותפקידה של הקואליציה הוא לאתגר אותה. מסתבר שמהרגלים פבלוביים לא נגמלים מהר, ואני חושש שלא נגמלים בכלל. התברר שהם לא רוצים שלטון – הם רוצים סתם לקטר. תמיד הם מקטרים מהאופוזיציה, עכשיו יש להם כמה חודשים לקטר מהקואליציה.

ובואו נדבר על התקשורת. עשרים וחמש שנים יש לה אויב אחד, דֶמוֹן מרכזי – בנימין נתניהו שמו. מהיום שבו נישא על כנפי שירת 'לבנימין' של צעירים חרדים נלהבים כל הדרך לבלפור, כשמאחוריו משפחה צעירה ותמימה שלא מדמיינת מה מצפה לה – הוא סומן. החיצים נוֹרוּ בקצב. המתקפות לא פסקו לרגע. שלוש שנים אחרי הוא הפסיד, עזב את הזירה, אבל המשיך להיות הבובה שעליה מכים ב'המן' (כך כינתה אותו בשבוע שעבר אחת מהמחנה ההוא). גם כאזרח שמוסר הרצאות בחוף המזרחי, וגם כיו"ר האופוזיציה עם שנים עשר מנדטים – תמיד ביבי הוא המקור לכל הצרות.

לפני שתים עשרה שנים הוא חזר לראשות הממשלה, ואז התעצמו המתקפות. עכשיו יש סיבה: הוא ראש הממשלה. מה לא עשו במאמץ להוציא אותו מבלפור? סערות עונתיות. פרשיות תקופתיות. פרשת הקבלן ופרשת החשמלאי ופרשת האינסטלטור; סערת הבקבוקים הממוחזרים בבלפור וסנסציית ריהוט הגן בקיסריה; תיק הכביסות ופרשת הנסיעות. סערת החמגשיות ושערוריית גלידות הפיסטוק. תיק אלף, תיק אלפיים, תיק שלושת אלפים וגם ארבעת אלפים. דגלים שחורים, סמלים סגולים, שמפניות ורודות, פרשת הצוללות וסערת המטוס.

נמשיך: כתבות בעיתונות, פרשנויות מעל גבי האתר, מאות מיליוני מילים בטורים של טיפוסים כמו בן כספית, פרשנויות של חבר'ה אובססיביים כמו אמנון אברמוביץ' ("נתניהו ייזכר כהערת שוליים היסטורית". זוכרים?). בחירות ראשונות, בחירות שניות, בחירות שלישיות ובחירות רביעיות. V-15 ואפילו מפכ"ל לשעבר, רוני אלשיך, שמונה ליועץ הסתרים של הדגלנים השחורים מבלפור. פעם אחת ציפי לבני מוּרצת בהתלהבות, אחריה בוז'י הרצוג נישא על כנפי התקווה, ואז אבי גבאי. ואז הגיע הפלקט המושלם של בני גנץ, גבוה, תמיר ובעל ביוגרפיה נכונה. יש קצת ליפסוסים, כישרון לא משהו, אבל דמות קלה לשיווק. גם זה כשל. נאדה אחת גדולה, גורנישט אחד ענק.

וכמו באגדת הילדים על הסבא אליעזר שמשך בגזר והגזר לא רצה לצאת בשום אופן, ואז הצטרפה הסבתא, והצטרפו הילדים, והצטרפו הדודים והשכנים וכולם משכו בגזר, ומשכו ומשכו ומשכו, והזיעו והתעלפו, עד שבסוף הגיע מישהו עם כיפה מרעננה שקוראים לו נפתלי ואמר: 'מה הבעיה? רוצים להוציא את הגזר? אני אוציא לכם את הגזר. רק תבטיחו לי שאני אקבל את הגזר'.

והגזר יצא. עכשיו מה? עכשיו כלום. כל תכלית העניין הוא להוציא את הגזר. מכאן ואילך אפשר לפתור תשחצים, לשחק טריוויה, אולי קצת לעשות באולינג. אין אפשרות להחליט על כלום, אסור לקדם שום דבר, אין אפשרות אפילו להעביר את חוק האזרחות, כי מנסור – עוד אחד שצורף למאמצי שליפת הגזר – לא מרשה. מועצת השורא עלולה לכעוס וסעיד ח'רומי אומר שממש חראם. אז הולכים על בהונות ולא עושים כלום.

בעצם, כן עושים דבר אחד: גם מהשלטון, גם מעמדת הניצחון בתקשורת, ממשיכים בהרגל הישן והטוב – לתקוף את נתניהו ולחפש אותו ואת שותפיו בכל מקום. השבוע הגדילו לעשות כמה כלי תקשורת שסרקו כל חשבון וירטואלי, כל פרסום רשמי וכל נייר מכתבים זרוק, כדי לוודא שנתניהו לא שכח להסיר את התואר 'ראש הממשלה' מאיזה פרסום רשמי נידח ונשכח. הם הגיעו אפילו לאיזה מקום שקוראים לו 'טיקטוק', וגילו שעדיין רשום 'ראש ממשלת ישראל'. ממש עלו עליו.

התברר, שה'ביביסטים' האמיתיים הם לא אלה שאוהדים את בנימין נתניהו ורואים בו את האיש המתאים לראשות הממשלה וכואבים את העוול שנעשה לו; הביביסטים האמיתיים הם אלה עם האובססיה שאצים־רצים על בוקר לבדוק אם התמונה הרשמית של נתניהו הוסרה כבר ממשרדה של המנקה הראשית בתחנת הדלק של מאיר-השתגע-בגהה; מפעילים בלילה מונה למועד היציאה המדויק מהמעון בבלפור; לא ישנים צהריים כי "צריך לטהר את מדינת ישראל מנתניהו" (משפט אמיתי שכתב השבוע אחד מחכמי הקואליציה החדשה), ובאופן כללי משתגעים מעצם קיומו של האיש הזה בעולם. במשך שנים חשבנו, שביום שנתניהו יעזוב את לשכת ראש הממשלה יזדקקו המוני אנשי ימין לשירותים פסיכולוגיים. מתברר שדווקא הצד שקיבל את סיפוקו, הוא זה שזקוק לפסיכולוגים, ויפה שעה אחת קודם.

עכשיו אתם מבינים למה יש בי צד שמרוצה מאוד מההתפתחות הפוליטית? אני פונה לכל אלה שהתווכחתי עימם משמאל בשנים האחרונות ואומר להם בתרועת ניצחון: רציתם שלטון – וקיבלתם. שתים עשרה שנה ניסיתם, ובסוף – בעזרת עריקים שגנבו קולות מהימין והעבירו אותו לשמאל – הצלחתם.

עכשיו קחו את השלטון הזה, תחזיקו בו חזק-חזק, תמצו כל רגע, ותיהנו כל עוד מנסור מסכים, ומועצת השורא מאפשרת, ואלי אבידר לא עושה בעיות ואביר קארה לא חוטף קריזה. אינני יודע כמה זמן זה יחזיק מעמד. ועכשיו אנחנו שומעים, שהאיש שכתב את הספר 'איך לנצח מגפה' עדכן גרסה ל'איך להרוס הצלחה', אבל זכותו. ובעתיד הקרוב, כשהשלטון יחזור לרוב העם – תמיד תזכרו שאין לכם שום אלטרנטיבה, אתם בכלל לא מעוניינים בשלטון – אתם רוצים רק לקטר. בינתיים, שיהיה לכם בהצלחה עם הגזר שהושבתם ברחוב בלפור.

עד כאן מחשבות מגובה שלושים אלף רגל.

…

ברוקלין של מטה

כמעט נגמר הטור, ועוד לא סיפרתי על חוויותיי ממדינת הים. אז אנצל את יתרת העמוד, כדי לעמוד בהבטחה שנרשמה בטור הסמוך.

אני לא יודע איך לומר את זה, אבל יסלחו החברים הרבים שיושבים בתפוח הגדול – ניו יורק של אחרי הקורונה היא אחרת לגמרי. חיוורת יותר, חלשה ומובסת, כבר לא מה שהייתה. משהו בזוהר הניו יורקי הועם, עד כדי כמעט אי יכולת להכירו. פסל החירות קידם אותי מורכן־ראש, מושפל משהו.

אני לא יודע להסביר את זה; אולי הטרגדיה האיומה בתחילת הקורונה (כל האנשים שעימם שוחחתי מדברים על מערכת בריאות קלוקלת, שבמקרה הטוב התגלתה ברשלנותה הפושעת; את הקונספירציה הגרועה יותר, שעליה טענו באוזניי השבוע יותר מדי יהודים מניו יורק, אני מעדיף שלא להדהד כאן). בארץ הקודש, לעומת זאת, הייתה סייעתא דשמיא גדולה. גם מחירים כבדים היו, אבל באופן כללי העסק נראה היה בשליטה. ניו יורק של אחרי הקורונה היא תפוח נגוס שלמד שלא תמיד הכל זוהר, והיד האנושית אינה כל־יכולה, והדולר הירוק הוא לא תמיד ערובה לווינריות. משהו דומה לניו יורק שאחרי התאריך שנצרב כ־11 בספטמבר 2001 למספרם. הִרגשתי – ואנשי שיחי לא הפריכו זאת – כי גם ברבדים חיצוניים, לארץ ישראל של העידן הנוכחי יש פוֹר רציני, עדיפות, על ארצות הברית.

אז נכון, אנחנו הישראלים מציגים ג'ונגל פוליטי מטורף – ממש 'אַן בֶּלִיבִיבּוֹל' – ועכשיו יש אצלנו איזו דמות נלעגת בראשות הממשלה עם שישה מנדטים ואפס כוח. אבל היי, גם אצלכם יש עכשיו נשיא שכל הזמן נראה כאילו הוא באמצע שנ"צ (שנת צהריים) ארוכה. אז בקטע הפוליטי אנחנו פיפטי-פיפטי. בקיצור, ניו יורק של היום זוהרת פחות מזו של פעם, ויש תחושה של מסכנות בחלל האוויר. אבל חזקה על אחינו האמריקאים שיידעו להתרומם – הם 'פייטרים' אמיתיים – ויצליחו לעשות את אמריקה גדולה שוב.

בסוף השבוע שעבר נכנסתי לחנות ספרים בשדרת לי (LEE) בוויליאמבסבורג וראיתי ספרי קינות לתשעה באב, סדורים שורות־שורות, ערמות־ערמות. כמו באמריקה שרגילה לשפע – היו שם כל הסוגים: קינות מבוארות, קינות מפורשות, קינות מאירות עיניים, קינות בהוצאה נפלאה ומהודרה. מהדורת כיס, מהדורת שולחן, מהדורה בינונית ועוד ועוד, מכל ההוצאות לאור. ולהזכירכם, בתחילת תמוז עסקינן. יותר מחודש לפני.

"זריזין מקדימין לחורבן?" אמרתי לאיש ה'ספרים גֶעשֶׁעפְט' בטון אירוני, והלה הביט בי כמו איש ארץ ישראל שאינו מצוי בהוויות ויליאמסבורג: "כל ילדי הת"תים יוצאים בימים אלה להרי קטסקיל, שבהם ישהו יותר מחודשיים ימים, כולל כמובן תשעה באב. ברשימת הפריטים שהם מקבלים מהחיידרים, כלול גם ספר קינות לתשעה באב. אז אנחנו מספקים את זה.

"ואם משיח יבוא עד אז?" הקשיתי.

"שום בעיה", אמר רב זלמן-לייב מוכר ספרים. "אם תהפוך את המילה 'קינות' – תקבל 'תיקון' – – –