בספר חיים

מחשבות של 'לחיים' ליד ארון ספרי הקודש

א.

"דבר ראשון, תירגע", היה המשגיח זצ"ל נוהג לומר במקרים מסוימים. "אנחנו לא מתחילים לדבר עד שאתה לא מחייך – ולא משנה כמה זה קשה". אחרי החיוך, הוא היה מושיט כוס של מים עם פטל. "תעשה 'שהכל', והפעם, לשם שינוי, תנסה לחשוב על המילים". העיניים היו נעצמות ושם השם היה נלחש. "שהכל. נהיה. בדברו".

עיניו החכמות חייכו והוא ענה "אמן". אחרי כמה לגימות מתוקות-מתוקות שנבלעו בגרון, הוא היה מכריז בקולניות חסידית "ל-ח-י-י-ם! לחיים טובים ולשלום!" ואז, באותו חיוך גדול, היה אומר: "עכשיו אפשר לדבר".

בכל פעם מחדש זה עבד. הגוש הזה שחוסם את הגרון ואת המוח, נמס. צעקת ה'לחיים' ריפאה חצי מהמצוקה.

ובכן, יש לי תחושה שזה בדיוק מה שחסר לנו עכשיו. כוס פטל צורבת. עיניים חכמות של משגיח. שם השם ולחישה ש"הכוווווול" נהיה בדברו. ו"לחיים".

חכו רגע. עוד נדבר על מה שאסור לדבר. אבל קודם, אם אנחנו כבר עם כוסית 'לחיים' ביד, בואו נאחל איש לרעהו "שנה טובה". כן, ככל שזה נשמע לועזי, צדיקי החסידות – ובראשם הרה"ק ה'אוהב ישראל' מאפטא זי"ע, היו נוהגים לאחל ביום הראשון של השנה האזרחית: "ייתן השם שמהיום תחל שנה טובה לכל עם ישראל".

מדהים לחשוב על הסיטואציה. על פניו זה היה לילה מפחיד. יהודי מזרח-אירופה היו ממהרים להסתגר בבתים. להגיף דלתות וחלונות, ולהתפלל בחרדה שהלילה יעבור בשלום, ושחגיגות השנה החדשה של השכנים בבית המרזח, לא יהפכו לפוגרום עליז.

אפשר לראות בלילה הזה "טראומה", "מבוכה", ועוד כל מיני מילים שחביבות על עיתונאים ועובדים סוציאליים – אבל צדיקי החסידות, הסתכלו בתוך החושך וקיא-השיכורים וראו אור גדול.

נשתמש בניסוח מופלא שנכתב בעיצומן של שנות השואה, על ידי הרבי התל-אביבי המופלא, רבי יעקב מהוסיאטין זצ"ל ('אהלי יעקב', שמות תש"ג).

"בראש השנה היהודי", כותב הרבי, "עומדים בני ישראל בבתי הכנסת תוקעים בשופר ומתחננים 'חדש עלינו שנה טובה'. אך למרבה הצער לא תמיד הצעקה מתקבלת, בגלל ריבוי הקטרוגים. אבל אז מגיע ראש השנה של הגויים – וההבדל הענק מתבלט.

"עם ישראל, בליל ראש השנה שלהם, משמיעים ביראה יחד בקול: 'להשם הארץ ומלואה!' ואילו אומות העולם מבלים את ליל ראש השנה שלהם בהוללות ומילוי תאוותם. ומן הראוי שעצם ההקבלה הזאת תבטל כל הקטרוגים, וזעקת בני ישראל בראש השנה שלהם תקובל למצער עכשיו". כמה מרגש.

לתחושתי האישית, דווקא השנה יש לנו צורך לשתות מנה כפולה של 'לחיים' חסידי. נכון, מסביב לנו מתרחשים כל מיני עניינים מוזרים. אבל עדיין, למרות הכל, אי אפשר שלא להבחין בהבדל הגדול.

גם בשעה זו, כשהר געש אדיר מתפרץ. כשמוסדות עולם מתגעשים, עדיין נעשה מאמץ אדיר לטפל בכל העסק בזהירות. לא תראו כאן חריצות דין פומביות, לא כותרות מפוצצות וודאי שלא פירוט מזעזע של מקרים. אוי טאטע, הבט על בניך הכאובים והמבולבלים. תראה איזו עדינות.

תראה עד כמה הם מעקמים את פיהם ולשונם, כדי שלא להוציא חלילה מילה מגונה מפיהם. תראה עד כמה הם נלחמים וחרדים על חינוך וטהרת ילדיהם. ותראה עד כמה הם מבליגים על כאבם וחונקים זעקתם ומתאמצים להתחשב בכל מיני סובבים שלא ייפגעו.

אבא שבשמים, יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מידותיך, ותתנהג עם בניך לפנים משורת הדין.

ואנחנו, יהודים יקרים, בואו נרים כוס 'לחיים'. נאחל ונייחל שתכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכות גדולות יבואו לכולנו.

לחיים יוד'ן, לחיים!

ב.

בלילה שבין שלישי לרביעי פגשתי אותו. איש צעיר, תלמיד חכם מופלא, עם מבט מרתק ומהפכני על כל סיטואציה בעולם. "תגיד", הוא שאל, "יש לך בבית ארון ספרי קודש?" הסתכלתי עליו וניסיתי להבין את השאלה. "ויש לך גם ארון ספרים כלליים?" כאן כבר נאלצתי להשיב בשלילה. אצלנו, גם כשקוראים ספרים שכאלו, משתדלים להניחם מתחת לארון ומאחורי הבגדים, ממש לא להתקין להם ארון.

"בקיצור", נחפז איש שיחי. לא כך הוא ציפה שתתנהל השיחה. "אתה יכול להגיד לי מה ההבדל הכי בולט לעין בין ארון ספרים תורניים לבין ארון ספרים כלליים?" עצרתי רגע לחשוב, בסוף טענתי שהצבעים והמרקם. כלומר, בעוד שספרי הקודש כריכתם צבועה בכמה גוונים של שחור וכחול, הספרים הכלליים כריכתם רכה וצבועה בכל גווני הקשת.

"ויש עוד הבדל, הרבה יותר חשוב". האיץ בי החכם. במבחן הזה לפחות, כשלתי. אבל הרווחתי הסבר מעניין. "תסתכל על השמות. מה כתוב על הכריכה. שים לב לתופעה מרתקת. בספר קודש אין כמעט שם של מחבר על הכריכה. יש 'שאגת אריה', יש 'חוות יאיר' יש 'חידושי הרי"ם' ויש 'מסילת ישרים'. בספרים הכלליים לעומת זאת, הדבר הכי בולט הוא שם המחבר. בדרך כלל הוא מופיע באותיות יותר גדולות משם הספר. יש 'טולסטוי', 'דוסטויבסקי', 'המינגוויי'..".

מעניין מאוד, חשבתי לעצמי. ואז איש שיחי החל לרקום את התזה המרתקת שלו. זה לא במקרה. יש כאן מסר הרבה יותר מכוון. "בעולם התורני כשמעריצים עילוי ומפרק הרים כמו רבי אריה לייב גינצבורג מעריצים בעצם את הספר שלו 'שאגת אריה'; כשמדברים על גאון אדיר וקדוש עליון כמו רבי יצחק מאיר אלטר זי"ע, חושבים על כרכי ה'חידושי הרי"ם' וכך גם כשנרעשים מעמקותו של המקובל רבי יוסף חיים מבגדד מתכוונים לספר 'בן איש חי'".

בעולם הכללי, הכל הפוך. העסק הוא סביב הגאונות של ה'סופר'. ה'ספר' הוא רק הנספח.

אחרי שהוא הניח את התזה הכל כך מעניינת הזאת, איש שיחי כחכח בגרון. הבנתי שהוא עומד לומר משהו שפחות ינעם לאוזניי. "במשך שנים", הוא טען, "היו ביהדות החרדית כותבים שכתבו גם דברי חולין. היו עיתונאים מוכשרים מאוד – לא פחות מכבודו", הוא הוסיף בחיוך מתגרה, "אבל הם לא היו כתובים על הכריכה.

"גם אני הייתי תולעת ספרים בילדותי. גמעתי עשרות ספרים, טובים וטובים פחות. והאמת שבכלל לא ידעתי מי הסופר. היה ח' ברעם, היה מ' ארבל, והיו גם כותבות מצוינות. אף אחד מהם לא היה 'כוכב' שגדלתי עליו".

וכאן הוא עבר לכינון ישיר. "באיזשהו שלב, ואני לא מאשים דווקא אותך, הכל השתנה. כל שמות העט סולקו. צמח לו מעמד שלם של ידוענים. ה'חיבורים' כבר פחות מעניינים, מי שמעניין אלו 'המחברים'. הסופרים החלו לספר את עצמם".

אני מודה שמאוד לא היה נעים לשמוע. אבל נראה לי שבזמן שכל אחד מכה על חטא חברו, חשוב לנסות לשאוף לצניעות של כותבי הדור הקודם, להתמקד יותר ב'סיפור' ופחות ב'סופר'.

וכמובן, לחזור ולמקד את הפוקוס של ילדינו בספרים האמיתיים, עם השמות הגדולים שמבצבצים מארון הספרים בסלון.

ג.

בעולם שבו גדלתי והתחנכתי, זה היה שבוע טרגי. אחת הדמויות הכי יציבות שכולנו 'גדלנו' עליה, עזבה השבוע את העולם, והותירה אותנו מבולבלים.

הוא היה תופעה. גאון עצום, חסיד פרוש ופוסק מפורסם. היו לו אלפי(!) תלמידים שהתייעצו עימו בכל פרט בחיים, ובכל זאת, כמנהג פולין של מעלה, כולם קראו לו "שרול-דוד", כאשר אפילו ה"רֶבּ" מבליעים מפני ההרגל.

כזה הוא היה, הגאון החסיד רבי ישראל דוד רוסט זצ"ל. רבם של חסידי גור בחיפה.

כדי לנסות להבין את התופעה המופלאה הזו, יש צורך לקרוא את הסיפורים הקדמונים על חסידי קוצק ופשיסחה הראשונים. אנשי פלא, עם מוחות כבירים ובוז מופגן לכל הבלי העולם הזה.

היו כאלו שהכירו את 'הרב רוסט', הפוסק שכל חיפה – החרדית והדתית – מביאה אל ביתו שאלות. זה שבודק תפילין ומזוזות, בלי שום זכוכית מגדלת. זה שמעביר עין ברפרוף על צומת-גידין של עוף ופוסק במילה אחת 'כשר' או 'טרף', בלי להכביר מילים ובלי לתת שום אפשרות לפקפוק ולתהייה נוספת.

והיו כאלו שפגשו רגע אחר כך, את אותו רב קשוח, כשהוא חוזר אל חדרו הקטן ויושב כאב רחום מול אברך צעיר שסערות החיים מאיימות לפרק את נפשו. גם כאן, הוא כמעט לא מדבר. בעיקר מקשיב בעיניו החודרות. ואז, בכמה מילים חדות, ממוקדות ומדויקות, מעניק לו תרופת פלא שתציל את ביתו ואת דורותיו.

כל אלו לא היו מזהים כנראה את אותו 'קומדאנט' אגדי, שמתיישב בראש שולחן לסעודה חסידית נלהבת שנהרות של 'ברונפן' נשפכים בה כמים, וריקודים סוערים עולזים בה במשך שעות ארוכות-ארוכות.

רבבות חסידי גור זוכרים אותו בעיקר מה'נסיעות', מבית המדרש הגדול בירושלים. גם כאן הוא זכה לתואר ייחודי שאין שני לו בכל חצר הקודש – "הרב". תמיד התהלך כשסביבו עדת תלמידים מעריצה, ובכל עת פניו מאירים באור של טהרה.

פעם אחת בשנה, שמענו את קולו. היה זה בימי ראש השנה. כשבית המדרש הגדול בעולם מסיים אמירת 'למנצח' נלהבת ומשתתק באחת. ואז, רגע לפני שקול השופר מהדהד בחלל, נשמעת קריאה נוקבת וחותכת של 'בעל המקריא' – "תקיעה!" והקריאה הזו עצמה מעבירה צמרמורת בגווים. יש בה מקולו של השופר. חף מכל הסברים, מנוטרל מרגש סינתטי, כולו אומר "רחמנא אמר תקעו".

לפעמים, אחרי סעודה ארוכה של חמש ושש שעות סוערות. היה הרב מספר רק סיפור אחד. סיפור על אדם אחד שעמד לטבוע בנהר. כולם מסביבו נסערו, צרחו וצעקו. זרקו חבלים ולא הצליחו להציל. ואז חלף שם הרבי החכם מפשיסחה וצעק: "גִיב אַ גְּרִיס צוּ'ם ד'לווייתן" (-אחרי שתטבע, תעביר ד"ש ללווייתן). הבדיחה הזו נסכה בו כוחות מחודשים. הטובע הצליח להיאחז ולהינצל.

ואולי זאת צוואתו של המנהיג הגדול שלא הותיר אחריו בנים. יהודים, מצאו לעצמכם את הבדיחה הנכונה שתעזור לכם לקום ולהתחיל לחיות. 'לחיים'!