בעבור חופן דולרים

גילה את אמריקה

אנחנו בערב שבת מברכים חודש אדר. על השמחה נדבר עוד, ואתם יותר ממוזמנים להאזין לפרק הספיישל לכבוד החג הממשמש ובא עם ידידי ושכני ר' שרול אלטר ועם אורח ספיישל, מגיד מישרים וצינור השפע ר' יענק'ל אריאלי, שינסה להסביר איך יוצאים ידי חובת שמחה ולמה לא מברכים על המצווה החשובה.

בעוד כמה ימים, כמיטב המסורת, יפשטו גדודי בחורי הישיבות על בתי ישראל. אבל לא רק על הבתים. על החצרות, על הרכבים, הם גם יקישו על דלתות המשרדים וכמנהג ישראל מקדמת דנא יסתירו בכיפה את עינית המצלמה ולא ירפו עד שהדלת תיפתח.

והשיטה מוכרת: מרגע שהדלת נפתחת, הם בטראנס. יש להם הכל. כרטיסי הגרלה, קבלות עם סכום עגול, מ-5 שקלים ועד 500. למתקדמים שבהם יש מסופי אשראי קטנים שיכולים לסלוק כל סכום אם רק ייפול לידיהם הכרטיס הנכון.

"אה, אתה בבגדי שבת?" ישאל אותך סמוק הלחיים הנמרץ, "אין עליך כלום?" הוא יוסיף במבט מתחשב ואתה כבר תחשוב שנחלצת בעור שיניך, "אז תעביר ביט!" הוא יאמר בחיוך מנצח וישאיר אותך בלי מילים.

הם עצמם נראים כמו כספומט מהלך. עם כיסים שעומדים להיקרע מכמות המטבעות, חופני שטרות מקומטים, וכשהם עולים במדרגות, מלבד הכושר של נשיאת כמות מתכות עצומה הם מרשרשים כמו הכהן הגדול עם הפעמונים.

רגע לפני הביקורת, צריך לומר ביושר: רוב הביקורת על שנוררים ועל תופעת השנור נובעת מהקושי של אנשים להוציא כסף מהכיס. יש לו הרבה עטיפות והרבה הסברים, אבל בסוף–בסוף זה מה שיושב שם. אשר על כן, אולי חשוב לכתוב בפתיח: לחנך אנשים זה דבר חשוב, לתת להם אוכל או שטר – עוד יותר חשוב.

אבל צריך לדבר גם על המיעוט. יש בשולי המחנה לא מעט אנשים שאצלם שנור הפך ממצווה למקצוע ומצורך להרגל, והרגלים הם כידוע ממכרים.

יש לי חבר טוב, בחור מקהילה מוכרת. במשך שנים היה מלמד מצליח ואף קנה לעצמו שם של מי שמומחה בהמתקת המשנה הראשונה ב'אלו מציאות' בפי תינוקות של בית רבן. יהודי גישמקער שיש לו צמד הכישורים החשובים באמת לחיים: הוא יודע איך מספרים סיפור ואיך מורידים בדיחה.

בראש חודש אלול האחרון הוא לא הגיע לכיתה שלו כמו בעשרים השנים האחרונות.

מה קרה? הוא גילה את אמריקה.

"נסעתי לחתונה של גיסי לפני חצי שנה, חבר טוב פיתה אותי לעשות סיבוב", סיפר לי. "אתה יודע מה אני מתכוון נו", הוסיף בחיוך של מבוכה. "יש כתובות, ובערב עוצרים אצל כמה גבירים ורואים ישועות".

"חזרתי הביתה, לא רק שכיסיתי את הכרטיס, כיסיתי גם את כל הקניות שערכנו באמריקה וזה היה לא מעט, תאמין לי".

אבל רגע–רגע, לפני שאתם עוצרים מקריאתכם, מעיפים את העיתון, משגרים מכתב התפטרות ורצים לקנות כרטיס לניו יורק, אני חייב לסייג.

לא לכל אחד זה מצליח.

לידידינו יש אידיש מעולה, וכאמור כריזמה טבעית. כולם התאהבו בו. הוא הגיע עם הלבוש הירושלמי, עם סט הכתמים הקבוע על ציצית הצמר, קופסת הסיגריות בווסט הקדמי, והגבירים פשוט ביקשו עוד ועוד – והוא נתן. אוהו איך הוא נתן.

הוא שופע סיפורי מעשיות שאותם הוא מספר באיטיות, כשהוא מתזמן את הפאנץ' בדיוק בנקודה. יש לו ידע בהיסטוריה חסידית – את מרבית ההיסטוריה הוא מייצר על המקום, אבל הוא מתאים את העלילות לדמויות ותופר הכל בכישרון נפלא.

מהכא להתם, היום הוא שנורר במשרה מלאה. עזב את משרתו והתמכר לסיורים בתפוח הגדול.

בחצי השנה האחרונה הוא היה על קו תל אביב–ניו יורק יותר מבכל ארבעים השנים שקדמו לקיץ האחרון. יש לו כבר "חברים" בכל מקום והוא מוזמן לשבתות, כשהוא כל הזמן מפתח ליינים חדשים של בדיחות וסיפורי מעשיות. ממחנך נערץ הוא הפך למשולח המתדפק על הפתחים.

והסיפור הזה הוא אסון. הוא לא אסון רק לילדים המתוקים שאיבדו מלמד פנומן, הוא אסון גם לאותו יהודי ולמשפחה שלו ולצערי, אם הוא לא יתעשת הדרך במדרון מהירה וחלקה מאוד.

הקבצנים הקטנים

וזה מתחבר לסיפור נוסף שחבר שיתף אותי בו לאחרונה.

הוא סיפר על חוויה שעבר בסופרמרקט שכונתי באזור אמיד במרכז העיר ירושלים. בעודו משוטט במחלקת השימורים, ניגשו אליו שני ילדים מתחת גיל בר מצווה וביקשו להתרים אותו.

ידידי נדהם מהפרופיל של הפונים. מסקירה מהירה של שבריר שנייה הוא ראה מייד שלא מדובר בילדי אומנה נזקקים. מדובר בבני טובים מהמגזר הליטאי, בני 11 לכל היותר. הבגדים שהם לבשו, המשקפיים האופנתיים, הנעליים הנקיות והשיניים הישרות הסגירו מייד את המעמד הסוציואקונומי.

ולא, הם לא ביקשו תרומה ל'קרן ההסעות' ולא בעבור "חולה רחמנא ליצלן", אלא עבור 'מתמידים' שהם רוצים לארגן לעצמם בערב.

כשילד בן 11 מבין שהדרך הקצרה ביותר לממן ממתקים ללימוד בערב היא לא חיסכון של שקל לשקל מדמי החנוכה, אלא פשוט פנייה לזר מוחלט שממנו מבקשים נדבה, אתה מבין שאולי יש פה בעיה כוללת יותר שצריך לטפל בה.

אין מילה שתוכל להכיל את החשיבות של מידת הצדקה, אבל גם אין באמת מילים שיכולות לגנות את החרפה החינוכית והמוסרית שבמסגרתה ילדים הופכים לקבצנים, בשם כל מיני מטרות נעלות ככל שיהיו.

והילדים הללו בסך הכל מחקים תופעות שהם רואים אצל מבוגרים. הם רואים את הזילות של פשיטת היד ומפנימים. הם מפנימים שמדובר בפתרון פשוט ונגיש להשגת כסף מהיר וקל.

השבוע האחרון סיפק לנו כותרות קשות בתוך המגזר שלנו. "צדיקים" שריגלו לטובת איראן, יהודים ישרים ש"העתיקו" את כתובתם לקריית שמונה כדי לעקוץ פיצויים, ופשיטה על חיידר במודיעין עילית שחשפה סחר בחומרים שאסורים אפילו בפורים.

קל מאוד להזדעזע. קל לצעוק "חילול השם". אבל מי שמביט בעיניים הכבויות של אותם אנשים, רואה שם משהו אחר: ייאוש.

כשאתה מחנך אנשים שהדרך הטובה ביותר להתפרנס היא לשנורר, אתה שולח אותם במו ידיך אל זרועות האיראנים או אל זרועות הזיוף ברשות המיסים. לא כל אחד בנוי או רוצה להיות שנורר, אבל אם זו הדרך היחידה שהוא מכיר – מה יעשה הנער ולא יחטא.

יש מי שמגיע למקום הזה בלב נשבר, אבל יש לא מעט שהפכו אותו לקריירה. שחוץ מטופס 101 הם מרגישים לגמרי חלק מהכלכלה הישראלית. הם יוצאים לעמל יומם.

הטרגדיה היא שכשמפסיקים להתבייש, מפסיקים גם להעריך. ומי שלא מעריך את התרומה שהוא קיבל בחינם, לעולם לא ידע להעריך את הכסף שהוא יצטרך להרוויח בעבודה. משם הדרך לחיפוש קיצורי דרך, בין אם בכתובות פיקטיביות בקריית שמונה ובין אם בהרפתקאות מסוכנות עם האיראנים, היא קצרה להפחיד. כי אם התרגלנו שכסף מגיע בקלות, אז תמיד נמצא דרך עוקפת להגיע לכסף קל ומסוכן.

צינור השפע

לא הייתי כותב לעולם נגד תרבות השנור, לולא תובנה שהתחדדה אצלי בשנים האחרונות.

מי שעוקב אחרי הטורים פה יודע שכותב השורות לא רואה את השליחות הגדולה שלו בעולם במתיחת ביקורת. אני לא מזלזל במבקרים, אבל אינני מרגיש שזה משורש נשמתי. כל אחד והתיקון שלו.

אבל בעניין הזה של השנור, אני חושב שיש פה שליחות.

בסופו של יום כל אדם צריך להחליט מה הוא רוצה להיות בחיים: נותן או מקבל.

זה לא שיש צד קל יותר.

בקבלה כבר מופיע החילוק בין שני היסודות הנפשיים בטבע האדם: משפיע ומקבל.

יש מי שבוחר להיות משפיע. לתת לזולת, להפיץ שפע, לנבוע כמו מעיין, להעניק מעצמו ואת עצמו, והקב"ה אף פעם לא עוצר יהודי באמצע משימה טובה. ביודעי ומכירי קאמינא. החיסרון בזה הוא שהמשפיע מתקשה להתמלא בעצמו. הוא מזרים הלאה, ולעיתים הוא עשוי להרגיש מרוקן לחלוטין.

אבל יש כאלו שהתמקמו בתפקיד “מקבל”. הם כמו בריכה שאוגרת מים. הם רק קולטים. לא יוצא מהם כלום. החיסרון של זה הוא שמים עומדים – מתעפשים.

תרבות השנור הורסת את חייהם של לא מעט אנשים שהיו יכולים להיות סיפור הצלחה. הם הופכים לנזקקים, לפושטי יד, למקבלים אובססיביים. וזה עצוב ממש. והסיפור שהבאתי בתחילת הטור, במונחים קבליים, משקף מעבר של אדם מסטטוס של "נותן" לסטטוס של "מקבל".

אני רואה הרבה מקבלים בחיים. כאלה שחושבים שהם 'דופקים' את המערכת כשהם מצליחים לחלץ איזו תרומה מהגביר, לקמבן איזו פרוסה מתקציב כלשהו. הם לא מבינים שאולי אותו גביר או פקיד נעקצו בקטנה, אבל גם הנשמה שלהם עצמם נעקצת.

הם נשארים בלי כלום. רק עם רעב שאף פעם לא נגמר.

אולי לטווח הקצר להיות שנורר זה הפתרון הקל, אבל זה יוריד אתכם מהמסלול.

אני בטוח שיש לא מעט קוראים שקוראים את השורות האלה אחרי הטשולנט או רגע לפני שהם נרדמים ומלמלים לעצמם: מה הוא מבלבל את המוח, למען השם?

אני לא סוגר את החודש, והוא יש לו פה תזות על משפיע ומקבל. או שהוא מסודר מדי או שמשעמם לו מדי, שיעזוב אותנו בשקט.

אבל האמת שזה לא חידוש שלי. את הפסוק על פרנסה יודע כל דרדק: "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון".

הקב"ה פותח לפני כל אחד מאיתנו את היד ואומר לנו לקחת כמה שאנחנו צריכים ורוצים.

איך הוא יודע כמה אנחנו רוצים? לפי איך שאנחנו מתנהגים ולפי מה שאנחנו מוציאים. לרצות? כולם רוצים. אבל יהודי עם רצון אמיתי גם מממש אותו, ואז הוא יופתע לראות מה זה שפע שמימי.

שנזכה לפשוט יד בחודש הקרוב לפני מי שהכל ממנו והכל שלו וניוושע כולנו בשפע ברכה והצלחה. אמן.