בעל הנס שמכיר בניסו

זה כמה שבועות שאני מבחין ביהודי אחד שההתנהגות שלו קצת מפתיעה אותי ואת חבריי.

בתחילה זה היה נראה כמו משהו חולף, אבל משבוע לשבוע מתחזקת ההכרה שמשהו עובר עליו. אם אנחנו חברים, אז יש לנו תפקיד לברר מה זה ועל מה זה. אולי מדובר במועקה כלשהי וניתן לעזור לו ואולי דווקא במשהו טוב שבא עליו וראוי להשתתף עימו ולפרגן לו.

ובכן מדובר בשמוליק (בדוי כמובן), שמתקרב לגיל ארבעים ועוד מעט מגיע גיל השידוכים אצל ילדיו הבוגרים. שמוליק זה, מה לעשות, אין לו סבלנות לעמוד בתפילה לפני השם, לא בימות החול וגם לא בשבתות ובחגים. בכל ליל שבת הוא בא לבית הכנסת, מתחיל עם כולם 'הודו' שלפני מנחה, אבל אז גוברת בו התזזיתיות שהוא סובל ממנה, הוא יוצא אל הרחבה שמחוץ לבית הכנסת ומנהל את פטפוטי הסרק עם קבוצה קטנה של 'מתפללים' כמותו.

להתבונן. להכיר. להודות. כ"ק האדמו"ר משומרי אמונים זצ"ל

איש מעניין הוא שמוליק דנן. יודע כל. בקי בחדשות ובפרשנויות בתחומים רבים, גם חוש הומור לא מבוטל מקנן בו ועושה פירות. החֶבְרֶה אוהבים לשמוע אותו ופרצי הצחוק שנשמעים סביבו מדי פעם מעידים על כך.

כשילדיו הבוגרים היו צעירים הוא התאמץ מאוד לא לצאת באמצע התפילה, שלא יראה להם דוגמה שלילית, אבל זה לא החזיק מעמד.

והנה כבר כמה שבועות ששמוליק שוהה בתוך בית הכנסת לאורך כל התפילה. לפעמים פוסע קצת החוצה 'לתפוס אוויר', אבל שם הוא שותק, לא נענה לפניות של החברים לספק להם בידור.

וזה דורש הסבר. היהפוך כושי עורו?!

אני משוחח עם שמוליק ומתקשה להאמין למשמע אוזניי. כך הוא מסביר את עצמו:

התקופה של המלחמה עם איראן (סיוון אשתקד) הייתה בעבורו כר נרחב לחדשות ועדכונים ללא הפסקה. הוא רעד מפחד עם בני ביתו באזעקות ובפיצוצים (אצלנו הם היו חזקים במיוחד, כולל נפילות וחורבן של בניינים לא הרחק.) והיה צמוד לדיווחים ולתחזיות עד בלי די.

בתום המלחמה הוא שחזר לעצמו את מה שקרה כאן והבין שהוא חי כעת בנס. הוא ובני משפחתו ושכניו וחבריו ורוב יושבי ארץ ישראל. גם אנשי ביטחון מקצועיים מודים שהיו כאן ניסים גלויים בשרשרת, הצלחות שהיה קשה לשער, ניסים ברמה שזו טיפשות חסרת גבולות לשייך אותם לעליונות צבאית. שמוליק ישב (או טייל הלוך ושוב) וציין לעצמו שבדרך הטבע לא היינו אמורים להיות כאן עכשיו. ביקשו להשמיד אותנו מכל כיוון, מצפון ומדרום וממזרח, מעזה ומלבנון, מתימן וכמובן מאיראן ומתוך ארץ ישראל וזה מסתכם במילים פשוטות מאוד: קמו עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הצילנו מידם. "אז איפה אני בתמונה?" הוא שאל את עצמו. "איך אני מודה להשם ששמר עליי ועל משפחתי מהישמעאלים שגמרו אומר להרוג אותנו?!"

וכך החליט שעליו לתת להשם משהו שמאוד קשה לו, להקריב קורבן תודה אישי, להתאמץ כדי להודות. שמוליק סרק את נפשו וזיהה שהכי קשה לו לשתוק בעת התפילה, לוותר על התענוג להיות במרכז כשכולם מקשיבים לו בעיצומה של התפילה. הוא קיבל עליו להפסיק לחלל את השם.

הפעמים הראשונות היו קשות מנשוא. הוא יושב או עומד בתוך בית הכנסת ומרגיש כמו ציפור כלואה בכלוב. לכו תסבירו למי שלא מתמודד עם ADHD (בדגש על ה-H) מה זה לשבת על מקום אחד חמש דקות ברצף ומה זה לסגור את הפה ליותר מדקה או שתיים.

אבל קבלה היא קבלה וקורבן תודה צריך להיות שלם בלא מום. ואחרי כאלו ניסים הוא מוכרח לתת להשם תודה של מעשים, דיבורים לא מספיקים.

בהמשך הוא החל להתרגל, החל להרגיש טעם בתפילה ולתהות על אלו שעומדים בחוץ, מפטפטים עצמם לדעת ובעצם מחללים שם שמיים בהתעלמות הבוטה מהתפילה השבתית ההומה בפנים ההיכל.

זהו סודו של שמוליק, שמביא גם אותנו לחשב מסלול, לבדוק אם שמנו לב לניסים הגדולים שאף פרשן לא יכול להסביר. אם אנו מציינים את ההשגחה העליונה עלינו ועל צאצאינו בימים של המלחמה שחלפה ולכאורה באה עכשיו לסיומה או לפחות להפוגה, אולי גם לנו ראוי לקבל איזו קבלה טובה כאקט של הודיה למי שמנהל את העולם, שלא הסיר חסדו מאיתנו ופשוט שמר ושומר עלינו כמו שרק הוא יכול.

אז מה נקבל עלינו כקורבן תודה?!

קשה להציע, זה מאוד אינדיווידואלי, שייך לעולמו האישי והפנימי של כל אחד. אבל כדאי ללמוד משמוליק, להקריב משהו שהכי מאתגר, הכי נחשב קורבן, ולומר להשם שזו תודה קטנה על שרשרת ניסי ההצלה מאז שמחת תורה תשפ"ד עד הלום.

לפעמים אני מנסה להתעמק במאמרי חז"ל על הכרת הטוב שניתנה וניתנת לדוממים, כמו המדרשים על משה רבינו שלא הכה את היאור ואת החול כדי להביא על מצרים את מכות דם וצפרדע וכינים, כי היאור והחול שמרו עליו כשהיה לו צורך בכך. מה הרעיון בזה, לא להיות כפוי טובה כלפי דוממים או כלפי בעלי חיים (למשל הכלבים שקיבלו פרס של 'לכלב תשליכון אותו' כי לא חרצו לשונם ביציאת מצרים)? הם באמת מקבלים קורת רוח מהכרת הטוב הזו?! וכי יש בהם דעת?!

כנראה שיש לכך הסברים עמוקים, אולי קבליים, אבל בפשטות, הכרת הטוב הזו מכוונת אלינו: אל תשליך אבן לבור ששתית ממנו לא כדי שלא לפגוע בבור הדומם, אלא כדי לא לפגוע בעצמך, לא להשחית לעצמך את המידות ואת הנפש בכך שאינך מכיר טובה.

השם שמר עלינו מפני אויבינו הקרובים והרחוקים בהשגחה פרטית וכללית, הניסים היו ארוגים זה בזה בחכמה אלוקית פלאית. וכי השם צריך את קורבן התודה שלנו, של כל יחיד?

אנו אלה שצריכים אותה, בשבילנו. אוי למי שאינו מכיר טובה כלפי שמיא. להכיר בנס, להודות עליו, לתת בעבורו משהו שקצת קשה ולבקש להבא על שמירה עליונה בגוף, בנפש ובממון.

אינני זוכר אם כבר סיפרתי כאן פעם על שיחה ששמעתי לפני בערך עשרים שנה בשולחנו הטהור של כ"ק אדמו"ר מ'שומרי אמונים' זצ"ל. כה אמר אז האדמו"ר:

במדרש מובא שאחרי שיוצאי מצרים עברו את ים סוף הם עצרו והתבוננו לאחור, לכיוון מצרים ושאלו את עצמם בתימהון: איך שרדנו את זה?! איך הצלחנו להישאר בחיים ולהיוותר שפויים אחרי כל מה שהמצרים עשו לנו?

מוסיף המדרש שכך יהיה כשתבוא הגאולה השלמה. יהודים יתבוננו לאחור, על המון שנות הגלות, וינסו להבין איך עברנו ושרדנו את כל זה ונותרנו כמו שאנחנו. אין זה כי אם יד השם שהשגיחה עלינו וליוותה אותנו.

אני חושב שעוד לפני הגאולה השלמה, כבר עכשיו, אנו יושבי ארץ הקודש יכולים להתבונן בשנתיים האחרונות ולומר זאת: איך ניצלנו מהמזימות הרבות, משילוב הידיים שניסו הישמעאלים לשלב זה עם זה נגדנו, לכלותנו? אין זאת אלא ההשגחה האלוקית הניסית שכדאי לנו להשכיל ולהודות עליה ולהתפלל על הבאות.

שנזכה ונחיה ונראה!