בעל חוב לאדמה

המידה היהודית שהולכת מדור לדור, מכירה בטובה של כל יצור בעולם

בכל שנה מחדש, המסר הזה מהדהד: משה רבנו לא יכול להכות את העפר, כי פעם העפר עשה לו טובה. הוא עזר לו להטמין את המצרי. בגלל זה, רק אהרן רשאי להכות. עד כדי כך מידת הכרת הטובה חשובה.

רגע לפני שיעקב נפרד מיוסף, הוא מבקש ממנו: "לך נא וראה את שלום הצאן". "וכי הצאן יודעת מהו שלום?" שואל רבי תנחומא במדרש: "אמר ר' איבו: לפי שהיה יעקב משתכר מצאנו ואוכל החלב ולובש הגז, לפיכך נצטרך לשאול בשלומן".

פסוק מפורש מורה שיש להשליך את בשר הטרפה לכלב – כהכרת טובה על שלא נבחו בזמן יציאת ישראל מארץ מצרים. וב'דעת זקנים' הוסיפו: הכלב מוסר עצמו לשמירה על עדר הכבשים וכשבא זאב לטרוף כבש, הכלב מתקוטט עימו. לכן, כשיש בידך טרפה אל תהיה כפוי טובה ותנהו לכלב.

בירושלמי מסכת תרומות הובא סיפור על איש אחד שהזמין רב לסעודה. לצד האורח הנכבד הוא גם הושיב את הכלב בשולחן. שאלו הרב: "האם אתה מתכוון לבזות אותי?" המארח השיב בשלילה ואמר: "אני חייב הכרת טובה לכלב, כי פעם אחת באו שבאין לשבות את אשתי, והכלב הבריחן, וממילא חיי אני חייב לכלב". עד כדי כך.

במסכת כתובות (דף קה ע"ב) מצינו שגדולי האמוראים הדירו את עצמם מהשתתפות בדין תורה, כאשר מישהו עשה להם טובה קטנה. ואפילו אם רק הפריח נוצה מבגדיו, או שהסיר גרגיר אבק מבגדיו, או שהיה רוק מוטל לפניו ובא אחד וכיסהו, כבר פסלו עצמן מלדונו.

ולכאורה, הלא מדובר בגדולי האמוראים. האם ניתן לחשוש שבשל נגיעה קלה שכזו יעוותו את הדין? ביאר הגאון רבי שלמה קרליץ זצ"ל, שאדרבה, החשש הוא דווקא בגלל גדלותם. מפני שאותם גדולי האמוראים ידעו עד היכן מגיע החיוב להכיר טובה, ולכן היה חשש שמא אותם רגשי הכרת טובה נשגבים, יגרמו להם להטות את הדין.

ומדוע נקראת המידה הזו 'הכרת הטוב' ולא 'תשלומי טובה'? את העניין הסביר לי פעם אבי מורי זצ"ל: כי כאשר אדם עושה טובה לחברו, אין שום אפשרות להשיב לו. כל הון בעולם לא 'ישלם' את החוב הזה. אפשר, לכל היותר, קצת-קצת להכיר לפחות בטובה.

בספר 'בית יוסף' (או"ח סוף סי' רנט) הביא בשם מדרש, שבארה של מרים נמצא בימה של טבריה וכל מוצאי שבת מחזרת על הבארות והמעיינות, ו"כל מי שהוא חולה ומזדמן לחולה לשתות ממי הבאר מתרפא, גם אם כל גופו מוכה שחין". הוא מביא מעשה באשתו של מוכה שחין אחד שהלכה לשאוב מים מהכנרת ובדיוק אז הזדמנו לה מים מבארה של מרים. אלא, שבדרך לשאיבה התעכבה האישה יותר מדי. כשחזרה לביתה, כעס עליה בעלה ונפל הכד ונשבר. כל מקום שהתיז מי הכד על גופו, באותן מקומות התרפא השחין.

והדבר ממש מצער: אילו רק היה לאותו בעל קצת שכל להכיר טובה לאשתו על שטרחה להביא לו מים, הרי היה כולו מתרפא ועכשיו רק קיבל נתזים של רפואה.

ב'שיטה מקובצת' (על מסכת בבא קמא דף צב ע"ב) הביא מעשה שהיה אצל רבנו יצחק אלפסי זצ"ל 'הרי"ף': "אירע לו עניין זה עם איש אחד ולא רצה לדון אותו כלל, כדי שלא ידון אותו במה שיבוא לו היזק ממנו ונמנע זה מניעה גמורה".

והסיבה שהרי"ף נמנע מהדין, מכיוון שפעם "חלה ונכנס אצל אדם אחד במרחץ שהיה לו בביתו ונתהנה מהמרחץ הנזכר. אחר כך זימן אותו שישב אצלו עד שיבריא וכיבד אותו הרבה, ועשה עימו טובה והבריא. בהמשך הזמן נשבר מטה ידו של האיש ההוא, וירד מנכסיו ונשבר בערבונות וזולתם ונתחייב לתת ממון לבעלי חובות וירד עד שהוצרך למכור המרחץ הנזכר ולשום אותו לבעלי חובותיו. ואמר רבינו יצחק (הרי"ף) ז"ל: 'לא אדון ולא אודה במרחץ הזה, לא במכר ולא בשומא ולא בשום דבר המתייחד לו, לפי שנתהניתי ממנו'".

ומוסיף על כך ב'שיטה מקובצת' לימוד מוסרי: "ואם היה זה בדומם שאין לו הרגשה, כל שכן וקל וחומר בני אדם המרגישים בהיזק ובתועלת שיהיה זה שנוי לעשותו והעושהו יוצא משורת המוסר ודרך ארץ!"

מעשה מופלא היה עם רבי מאיר מפוזנא בעל ה'בית מאיר' זצ"ל (הובא בספר של נינו, רבי מאיר נומברג 'גזע היחוס') שרצה להשיא יתומה אחת ופנה בבקשת עזרה אל גביר מסוים, שהבטיח לתת את כל ההוצאות, בתנאי שלאחר מותו ילמד ה'בית מאיר' משניות לטובת נשמתו.

לימים למד ה'בית מאיר' את הסוגיה של 'שמא ימות חיישינן', ועלה ספק בליבו שמא הגביר מת והוא התחייב בלימוד המשניות. "ולא איחר רגע ולקח משניות ולמד פרק אחד לשם הנדיב, וכן למד ביום השני וביום השלישי והכל מחשש ספק שמא הנדיב מת וחל עליו חיוב הבטחתו".

למרבה הפלא, ביום השלישי ללימודו הגיע אליו מכתב מיורשי הנדיב, שבישרו לו שהנדיב אכן נפטר לבית עולמו והיורשים מצאו בתוך תכריך הכתבים כתב התחייבות שחייב ה'בית מאיר' ללמוד עבורו פרק משניות בכל יום. וכאשר ראה ה'בית מאיר' כי היום שנפטר הנדיב הוא היום שהוא נזכר ללמוד – אמר: 'תודה לק-ל כי לא נתן לו לעבור על הבטחתו אפילו יום אחד בשגגה'.

בספר 'בצילו חימדתי' על מרן הרב מטשעבין זצ"ל מסופר, שרופאו האישי של הרב, פרופסור רחמילביץ סיפר, שהיו עיתים שהרב היה כבר במצב גסיסה ואף אז התאמץ בכל כוחו להודות לפרופסור על שהטריח עצמו לבוא. כה מושרש היה אצלו העניין של הכרת הטוב.

וגם על הגאון המופלא רבי ישראל גוסטמן זצ"ל, שהיה חבר בבית דינו של הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי זצ"ל מסופר, שכאשר הגיע לארץ – היה נוהג להשקות בעצמו את גינתו בכל יום, ונימק טעמו שיש לו הכרת טובה לצמחים שהצילוהו ממוות. וכך היה המעשה:

באחד הימים לקחו רבי חיים עוזר ליער והראה לו מיני צמחים שהם טובים לאכילת אדם. הוא גם לימד אותו אלו צמחים יש בהם סכנה. הרב גוסטמן לא הבין מה גרם לרבי חיים עוזר לצאת וללמד אותו דברים שכאלו.

ואז פרצה מלחמת העולם השנייה. וילנא נכבשה והוא ברח להתחבא ביערות. לא היה לו מה לאכול. אלא שאז הוא נזכר במעשה של רבי חיים עוזר ותלש עשבים למחייתו, ומאז כאות הכרת טובה, נהג להשקות הצמחים בעצמו.