בעל (כמעט) טוב
בני: מתוך כל הבאים לייעוץ, אני נוטה להאמין שאני אחד מהבעלים הטובים ביותר לנשותיהם.
מטפל: ביטחון עצמי זה תמיד דבר טוב. מעניין מה הביא אותך למסקנה הזו.
אני אגיד לך: בכל דילמה, ויכוח או קונפליקט, אני פשוט מקבל את דעתה של אשתי. לא יודע אם בכל דבר פעוט, אבל בדיונים רציניים ובשאלות כבדות משקל בחיים, אני פשוט משתדל להתיישר איתה.
יש לך דוגמה לקונפליקט משמעותי שבו קיבלת את דעתה?
ודאי. אני אשתף אותך במשהו מאוד אישי. בשנים האחרונות יש לי חשק גדול לעסוק בצילום בשעות הערב. מאז שאני ילד קטן, הנפש שלי נמשכת מאוד לתחום הזה, ומאז שאני זוכר את עצמי, אני חולם על זה.
לפני שנתיים בערך, פתחתי איתה את הנושא הזה מספר פעמים. היה לה אז כל כך קשה עם הרעיון, שהחלטתי פשוט להרפות, ומאז לא העליתי את זה יותר. היא אמרה שאם זה עניין של הגדלת הכנסה, היא מוכנה לעבוד יותר שעות במקום עבודתה, והעיקר שלא אהיה צלם.
וטוב לך עם העובדה שהמשכת, ללא מימוש לימודי הצילום?
לא. ממש לא. אני חולם על זה הרבה מאוד. אבל החלטתי שאם עבור אשתי כל כך לא פשוט לקבל את זה, והיא תמיד דמיינה שביום שאצא לעולם המעשה אהיה איש עסקים, אז היא חשובה לי יותר ואני אוותר על זה.
אם אתה עדיין חולם על זה, הרי לא השלמת עם חוסר המימוש של האהבה הגדולה שלך למצלמה.
איך אפשר להשלים עם זה? זה בוער בי.
זאת אומרת שאתה כשלעצמך היית בוחר להיכנס לתחום הצילום. אתה דוחק את הבחירה שלך, מכיוון שההחלטה הזו תקשה מאוד על אשתך.
אתה לא מוותר לה. אתה פשוט מוותר על עצמך.
ואני שואל את עצמי, איך ייתכן שיצא דבר טוב בחיים בכלל, ובחיי הנישואין בפרט, אם אדם נאלץ לוותר על עצמו, על מימוש החלום שלו, בגלל דעתה של אשתו?
אתה מעודד אותי בעצם לעשות משהו נגד רצונה של אשתי?
בוא ונחשוב לרגע: לו יהיה דבר הקשור אליך שאתה רוצה בכל מאודך לעשות וברור לך שזה לא נתון להחלטה של רעייתך, אתה בוודאי תמצא את הדרך אליו, למרות חילוקי הדעות ביניכם.
לצורך הדוגמה, לו אשתך תחליט שמהיום היא רוצה שאת כל התפילות תתחיל להתפלל בבית ולא במניין, ברור לך שאתה תמשיך להתפלל במניין כרגיל, וזו רק שאלה באיזה אופן תשוחחו על כך, ובאיזו צורה תבדוק איתה את המניע לבקשה שלה.
לו היה ברור לך שגם ההחלטות הכרוכות במימוש ובהוצאת הכוחות שלך לפועל הן דבר שלא עומד בפני החלטתו של כל אדם אחר, כולל רעייתך, היית יודע בדיוק באיזה אופן תשוחח איתה על כך, ותגיע איתה להבנה הרצויה.
יש משהו העלול מאוד לתעתע בנו, בקשר למידות טובות ובין אדם לחברו, דווקא בגלל הערכים שאנחנו יונקים מילדות.
אנחנו מושפעים מסיפורים מפעימים החרוטים בנו, על גדולי עולם ועל מה שהם עשו למען נשותיהם ולמען אנשים סביבם. אנחנו רואים את זה כמודל, ומנסים להכניס זאת לעולמנו שלנו.
כל עוד אני שמח ושלם בבחירה שלי לתת לאשתי במקומי, זו אכן דוגמה מצוינת לוויתור אמיתי ולעבודת המידות.
הבעיה היא במקרים שאני פועל רק כי "כך בטח הרב שטיינמן גם היה עושה", אולם אין בי שום רצון, ובוודאי לא השלמה, אז יוצא בהחלט שכרי בהפסדי.
פעם, פעמיים או שלוש, ויתור קורבני יכול להחזיק. אבל אם זו דרך חיים, זה רק עניין של זמן עד שמשהו לא ממש טוב יתרחש בתוך הקשר.
בני זוג החיים בצורה בריאה, מאפשרת, מכבדת ומעריכה, לא מחליטים זה לזה מה כן או לא לעשות בחייהם ולא שולטים בבחירתם. אם בעל מעריך ומייקר באמת ובתמים את רעייתו, הוא חפץ לתמוך, לדרבן ולקדם את הדברים החשובים והיקרים לה.
השיקולים של 'מה יאמרו' ואיך דברים יתקבלו אצל הוריו ומשפחתו אם אשתו תבחר כך או אחרת, מתגמדים ביחס להערכה ולאכפתיות שיש לו כלפי רעייתו.
בני: (דומע) זה כואב, קשה ואפילו מדמם, אבל אמיתי מאין כמוהו.
רמיסת ערך העצמי למען חיי הנישואין, לא מעידה על עוצמת הקשר, היא רק משקפת את גודל העיוות.
