בעקבות הזמן החרוץ

הפיוט מגן הילדים שיכול לעורר את כולנו לחיים טובים ולשלום

א.

פתאום זה קרה, לפני שהספקנו לקלוט. הדבר המרתק שכל כך תלינו בו תקוות וחלומות פשוט מסתיים. תי"ו שי"ן פ"א אל"ף הופכת להיסטוריה נשכחת שרק כמה טרחנים יתייקו אותה בזיכרון.

בספרות המחקרית של העתיד, אני בטוח שייכתב פרק על 'פולמוס הגיטרות'. העובדה שבכל שנה חולפת, יותר ויותר יהודים בוחרים לומר את הסליחות שלהם לקול צליל אקורדים ומיקרופונים, היא מרתקת מכל צד. את השמרנים זה ממש מרתיע. "סליחות זה לא קומזיץ" הם אומרים ובצדק. החדשנים, רואים בזה עידן חדש ואפילו חזרה לימי ראשית החסידות.

כחסיד מושבע של עמדת "נהרא נהרא ופשטיה" המפורסמת, אין לי שום ביקורת להשמיע בפולמוס הזה. אבל בהחלט יש לי הצעת ייעול. אני חש צורך דחוף להחדיר שיר נוסף לרפטואר 'ניגוני ההתעוררות' של ערב ראש השנה. יש אמנם בעיה קטנה במקצב, אבל זה שווה.

מדובר בשיר ילדים קדמון, "לחן: עממי", ששמעתי במסיבת יומולדת אחת לפני כמה חודשים, ופתאום חשתי צמרמורת. לדעתי, ראוי לכל ירא שמים לזמזם את השיר הזה בכל ערב ראש השנה ולנסות לכוון בפירוש המילים. כדי לא להכביד, אצטט רק את שורת הפזמון, שהיא בעיניי כל התורה כולה על רגל אחת.

"הופ-הופ, טרללה, גדלתי בשנה" (ובכמה קהילות נהגו לכפול, ב' פעמים).

הייתי חורט את השורה הזו במחזור הפרטי שלי. אין צורך בפירושים. איזה תיאור מדויק. ממש פסוק נוקב של קהלת. תיאור של החיים שלנו. אנחנו לא מספיקים לקלוט ולהתכונן, בקושי 'הופ' אחד ועוד 'הופ' וקצת טרלללה, ופתאום עוד שנה מתוך המאה עשרים שהוקצבו לנו במקרה הטוב, חולפת לה מבין האצבעות.

ואנחנו עוד מחייכים, ומאחלים, וכבר ממתינים לדיאטה של אחרי החגים.

ב.

ונהגו העיתונאים ואנשי המקצוע, להגיש בימים אלו טור 'סיכום שנה', שבו בוחרים את כל הדברים המיוחדים שאירעו. מכתירים את 'איש השנה', נזכרים ב'אירוע השנה' ובוחרים את 'תמונת השנה'. לפי השמועה, יש גם כאלו שמעיזים לכתוב תחזיות לשנה הקרובה. אנשים אמיצים יש בעולם.

ברשותכם, פעם אחת בשנה אנצל את הבמה הקצרה הזאת כדי לבחור את 'ווארט השנה'. נכון, אתם צודקים, עיתון זה לא מקום להגיגים תורניים, ובכלל 'מי שמך' וכו'. ובכל זאת, ערב ראש השנה היום, ואיכשהו קצת לא נעים להתעסק עם פוליטיקה ונגיפים, בגיליון שעשוי לנוח על שולחנם של יהודים טובים ביום הדין.

אם תתעקשו, אכליל את זה בקטגוריית 'איש השנה' שלי. נכון, הוא נפטר לפני יותר ממאתיים שנה, אבל איכשהו בשנים האחרונות גיליתי אותו מחדש. יהודי ליטאי, שכל ילד חיידר וכל בת-יעקב שומעים עליו עוד לפני גיל עשר. למרות שרובם הגדול לא יודע את השם 'רבי יעקב קראנץ', אין הרבה חרדים שלא מכירים לפחות משל אחד של "המגיד מדובנא".

כמו הרבה צעירים שמעדיפים להתגנדר בכישרונות, גם אצלי כל העסק של משלים ונמשלים, הרגיש לי במשך שנים כ'שיעורים למתחילים'. איזושהי אומנות רטורית של פעילי קירוב, או של מלמדי תשב"ר שמחפשים משהו קליל לפרשת שבוע. לא משהו שמצדיק מאמץ והתעמקות. הפליאה היחידה שהייתה לי: כותבי התולדות מספרים שהגאון מוילנא העריץ מאוד את המגיד וממש התחנן שיבוא אליו וישמיע מאמרותיו. חשבתי שמדובר בענווה מופרזת של הגאון.

בשנים האחרונות, נראה לי שהתחלתי להבין משהו על הגאונות העצומה, על החריפות המחשבתית – ואפילו הנועזות הפרשנית – שהמגיד מצליח להכמין בתוך משל די תמים. הסוסים והעגלות, העשירים והרופאים של המגיד מדובנא, הם תפאורה מצוינת שבעצם מסיחה את הדעת מהעמקות המופלאה ומהפרשנות הנוקבת.

ואחרי כל זה, ברשותכם, אצטט רק משל אחד שגם אם מכירים אותו, שווה להקשיב לו שוב בנקודה זו של צאת השנה האחרונה, ובעיקר ברגע הכניסה של שנת השמיטה.

ג.

כמו כל יוצר ענק. גם למשלי המגיד מדובנא יש כמה רבדים. הלבוש החיצוני, הנגיש, הפך תוך כמה שנים לפופולרי. תקופה קצרה אחרי שהמדפיס הראשון – יהודי מופלא בשם רבי אברהם דוב פלאם שנקלע למזריטש ושם מצא את כתבי המגיד – הוציא לאור את הכרך הראשון, כבר קמו מדפיסים זריזים שזיהו את הפוטנציאל, גנבו את המשלים והדפיסו אותם במהדורות גנובות ובהשמטת קרדיט.

במונחי הימים ההם זה היה 'רב-מכר'. העורכים הבינו שאפשר לעשות 'עיבודים' ולהנגיש את המשלים הללו, בעברית, ביידיש ואולי גם בשפות נוספות. כצפוי, המוכרים המתוחכמים, התמקדו בעיקר במשל. הרחיבו את העלילה, העמיקו את הדמויות ובעיקר מסמסו את חדות הנמשל והשטיחו את המסרים, להתאים לקהל הרחב.

לתחושתי, העיבודים הללו שהפכו את המגיד לשם דבר עולמי, הם-הם שגרמו לכך שרק מעטים שמים לב לעומק ולחדות הפרשנית שיש לו להציע. ורק משום כך, הפעם, ננסה להיצמד למקור המיושן שהדפיס רבי משה ריישר (עוד דמות ששווה כתבה). אני משוכנע שלקוראים המיומנים של הטור זה יספיק.

המשל הזה נמצא בפרשת בהר. המגיד מנסה להבין את הפסוק של מצוות השמיטה והיובל, המנוסח בצורה הבאה: "וספרת לך שבע שבתות שנים, שבע שנים שבע פעמים, והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה".

הפירוט הארוך והלא שגרתי הזה – 'שבע כפול שבע שווה ארבעים ותשע' – עורר את המגיד. "לדעתי", הוא כותב, "כיוונה בזה החכמה העליונה, לתת לאדם עצה נדיבה איך יעשה חשבון על שנותיו ועל ימי חייו".

והנה משל: מעשה בקבצן עני שנהג לחזר על הפתחים. כשהזקין ולא יכול היה לצאת ולסובב, התיישב לו בעיירה קטנה ומשום מה החל לנהוג מנהג בעל-בית חשוב. "והיה מתגאה ומתפאר שהוא עשיר גדול". יום אחד נמאס הדבר על אחד מבני העיירה. ניגש אפוא לאותו קבצן בדימוס ואמר לו:

"סלח לי אדוני, כנראה שבשנים שהיית מחזר על הפתחים, התרגלת לספור כל יום את הפרוטות שקיבלת. ביום טוב היו בידך שלוש מאות פרוטות וזה גרם לך שמחה עצומה. אבל מה שלא ידעת, שבעולם האמיתי כל מאה פרוטות שלך שוות בסך הכל זהוב אחד. כשתפרוט את ערמת המטבעות שלך, תגלה שיש בידך זהוב או שניים. כנראה, אדוני, שנשאר לך הנוהג הזה לחשבן את כספך בפרוטות. אתה משוכנע שאתה עשיר, אבל כשתתרגם את הסכומים לזהובים, תגלה שאתה עני ואביון".

"כן הוא האדם שיעשה חשבון על זמנו בעולם הזה", מסכם המגיד. מסתבר שאנו נוטים לספור את החיים שלנו ביחידות של ימים, שבועות ושנים. איכשהו זה נותן אשליה שמדובר בהמון זמן: שמונים ותשעים שנה. "ואז יהיה בעיניו כאזרח בעולם הזה". וכאן בדיוק מגיעה התורה עם הצעה מפוכחת: להוריד את האפסים. במקום לספור שנים, להתחיל לספור שמיטות.

"וספרת לך שבע שבתות שנים, שבע שנים שבע פעמים". ופתאום אתה מגלה שבסך הכל כל הסיפור שלך בעולם הוא עשר או אחת עשרה שמיטות. בקושי יובל ומחצה. זהו, זה כל האדם.

הצעירים שבינינו חשים כנראה שיש כאן ווארט מצוין. אבל מי שטיפה מתבגר (לאו דווקא בשנים, אלא בעיקר בהבנה), חש בתוככי נשמתו את האמת הנוקבת שעולה מן הדברים. הבנה עמוקה שכל הסיבוב הקצרצר שלנו פה הוא כציץ נבל, כאבק פורח וכחלום יעוף.

בימים האחרונים זה קרה לי. לצורך הכנת כתבה מסוימת לקראת שנת השמיטה, חיפשתי בארכיון כתבה אחרת שפרסמתי בשמיטה הקודמת. עלעול בחומרים ההם שנכתבו לפני שבע שנים, העיף אותי אחורה בזמן וסיפק תובנה מצמררת. קראתי כתבות שנכתבו רק אתמול. המילים כל כך טריות. אני ממש זוכר את עצמי של השמיטה ההיא יושב ומקליד אותן.

והופ-הופ טרללה, גדלנו בשמיטה.

ד.

בערב ראש השנה האחרון שוחחנו בטלפון.

את כל השיחה אינני זוכר. זה תמיד היה חווייתי ומרתק. היו לו כל הנתונים כדי להפוך שיחה לבלתי נשכחת. הוא היה בקי בחסידות, ידע לשיר ולחרוז, להעמיק וגם לצחוק. להפוך את הרגע הכי משמים לחי ותוסס.

"תקשיב משהו שחשבתי", הוא אמר, "אנשים מבקשים 'זכרנו לחיים'. הם מקבלים מלא חיים, אבל לפעמים הם שוכחים לעשות את זה. לחיות. הם מסתובבים פה, אוכלים, כועסים ועובדים. אבל זה לא חיים.

"אני חושב שלכן אנחנו מבקשים 'זכרנו' לחיים. הפשט הוא, ריבונו של עולם, תזכיר לנו שאנחנו צריכים גם לחיות. לעשות חיים. הַאקְן אַ לֶעבְּן. אתה מבין, זה הסוד של ראש השנה. הזכרונות. לזכור ולחיות. זה כל הסיפור".

פחות מחצי שנה חלפה, ופתאום קיבלתי את ההודעה על פטירתו הפתאומית של ר' יצחק מאיר גובנר ז"ל. באותו שבוע חשתי שאינני מסוגל להספידו. איכשהו, דווקא עכשיו, בערב ראש השנה, אני נזכר בקולו המתוק ובאמירה הכל כך נוקבת: "אל תשכח לחיות".

דווקא בגלל שהכל פה מסתחרר במהירות, שעוד רגע כבר נסכם את תשפ"ב ותשפ"ג ואפילו תת"ג, חשוב לנו לזכור ולאחל זה לזה. שנזכה כולנו לחיים, חיים שיש בהם חיים.

ואם כבר מדברים על אנשים שחיים כמו שצריך, זה הזמן להרים ראש אליכם, קוראים יקרים. אתם שמלווים את הטור הזה לאורך כל השנה, בקריאה, בתגובה ובהנאה. אתם ששולחים הערות והארות, אתם שמוסיפים ומחכימים, ואפילו אתם שלא חושכים שבט ביקורת.

כן יגיענו ד' אלוקינו לשנים ולשמיטות הבאות, מתוך בריאות ושמחה ורוב טוב.

ניכתב, ובעיקר 'ניזכר', לחיים טובים ולשלום.