פרשת וישלח
לא נוגעת בפיתוי
וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ (לד ג).
"רבי יודין אמר: "גוררין בה ויוצאין. שלא היתה רוצה
(בראשית רבה).
"כיצד ייתכן שדינה בת יעקוב נתפתתה ולאחר שדיבר שכם אל ליבה הסכימה להישאר בביתו. ולא זו בלבד אלא היו צריכים לגררה משם בכוח. הרי בית זה זר לה לחלוטין למי שבא מביתו של אברהם אבינו עליו השלום?
תמיהה זו יש להעלות בקשר לכל חטאי הראשונים, כל המתבונן רואה בברור שחטאיהם לא היו לפי מדרגתם. גם עלינו יש מקום להעלות קושיה זו: כיצד יתכן שאדם יודע ומבין היטב את חומרתה של עברה מסוימת ואף על פי כן ניכשל וחוטא בה ולעיתים אף מצדיק את עצמו?
שאלות אלה מביאות אותנו להכרת כוח גדול ונפלא הפועל באדם: הפיתוי. מדברי הפסוק: 'וידברו על לב הנערה' נמצאנו למדים שהפיתוי הוא כוח שבלב ולפיכך הוא חזק לאין שיעור. עד כדי כך שאין עצה ותחבולה להימלט ממנו. זאת הסיבה שכל חכמתו של האדם הראשון לא עמדה לו ונתפתה לחטוא, גם הוא לא ניצל מפיתוי הלב" (רבי ירוחם ליבוביץ – דעת תורה, מתוך לקח טוב).
לכל אחת יש אזור מוכה אסון בתוכה. מקום חרוך מאש ומעשן ששם מתרחשים האסונות שלה.
הספרים בשבילי הם כאלה.
מישהו מביא לי ספר ואומר לי שזה ספר טוב.
הנה כך מתחיל האסון.
אני כל כך אוהבת לקרוא. בתור ילדה הכרתי את כל הספרים בספרייה של בית ספר, אבל עכשיו אני אישה עסוקה שמתרוצצת להשיג עוד עשרים דקות בשביל לקפל כביסה שמחכה על הספה או להכין ארוחת בזק לפני שאצא לעבודה. אז ספרים? אין סיכוי.
אני לוקחת את הספר, מניחה אותו במקום גבוה בארון, אומרת לו בהתנצלות שהיום אין לי זמן, אולי מחר? לא, גם מחר אין לי. אז נראה. אולי בשבת? אבל בשבת אני מעדיפה לדבר עם הילדים ולומר תהילים. אז נראה. וככה הוא שוכב בארון. צוחק עלי בשקט. יודע שהאסון שלי כבר התחיל…
בערב אני עייפה. יודעת שמחר צפוי לי יום ארוך. מתארגנת למחר. ואז פוגשת בספר, פגישה חטופה. הוא מחייך אלי חיוך של פיתוי. בסדר, אני מסכימה, רק נקרא את הפרק הראשון. נראה במה מדובר. נבדוק אם הוא שווה את זה. עשר דקות גג. הספר צוחק לעצמו.
בפרק הרביעי אני כבר יכולה אפילו לשמוע את הצחוק שלו. עברה מחצית השעה. אני צריכה את שעות השינה שלי. אני שונאת להיות עייפה. הספר הזה גם די צפוי. מה יש לי ממנו.
אסון. זה מה שקורה אחרי שסיימתי אותו. כן סיימתי. נשאר לי זנב מהלילה. וזנב מעצמי. אני כל כולי זנב קטן חסר כל משמעת עצמית.
זה מה שאני.
"זהו סוד חטאם של ראשונים וגם חטאינו. אנו יודעים אנו היטב את חומרת העברות ואת גנות העושה אותן. אך כאשר הלב מתפתה הכל נשכח והעצה היחידה היא להישמר מפיתויים: 'סחור סחור אמרינן לנזירא לכרמא לא תקרב!'" (שם)
זה לא מה שאת. זה לא.
הפיתוי הוא כוח גדול. גם האדם החזק ביותר לא יכול לו. החזקים מנצחים לא כי יש להם כוח, אלא כי הם לא נכנסים לשטח האש. הם הולכים מסביב. הם לא מתחילים. הם מבינים שהוא חזק מהם. נזיר לא נכנס לכרם. זה נשמע אולי יותר הרואי להיכנס ולא לקחת ענבים, אבל התורה, המכירה בנפש, אומרת לנזיר ללכת מסביב. זה הניצחון האמיתי.
אני עוברת שוב ליד ספריית בית הספר. היא חמודה ממש. ותמימה. אבל היא שטח אש בשבילי. אני לא לוקחת ממנה שום ספר. לא מכניסה את האש לביתי.
אני מגלה במוצאי שבת שנשאר לי מעוגת השמנת. אין לי כוח למלחמה הזאת. מוציאה מהמקרר, מחלקת לריבועים, קוראת לכולם. מנה אחרונה למלווה מלכה. תשאירי קצת, מציע לי מישהו, שיהיה לך אם יבוא אורח.
אני מכירה רק אורח רע אחד שיבוא לפה מחר בבוקר, וזו אני, האישה שלא טוב לה שום עוגה עם שום שמנת. ואם נשאר אני אורזת ושולחת לבת הנשואה.
כל אחד צריך לשאול בתוכו – איפה הפיתוי שלי? מהו הכרם שעלי ללכת סחור סחור מסביבו?
האם זוהי חנות שאני קונה בה תמיד דברים מיותרים? חברה שאיכשהו איתה אני מרגישה נחיתית? נושאי שיחה שמביאים אותי לסף פיצוץ עם בעלי? וטלפון או מחשב ששואבים אותי לכל המקומות שלא רציתי להיות בהם?
אל תילחמי, אין צורך, אין סיבה. תעקפי. תנתקי. אל תתחילי בכלל.
כשאי אפשר לעמוד בפיתוי, לא מתיישבים שם, הולכים. הולכים מסביב.
"מה שאמר שלמה בחכמתו 'להצילך מאשה זרה' ופירש רש"י – ממינות שהיא פריקת עול שנאמר עליה: 'מנכרייה אמריה החליקו כל באיה לא ישובון' דהיינו כי כוחה רב בפיתוי ואין נגדה כל עצה רק: 'הרחק מעליה דרכיך ואל תקרב אל פתח ביתה' ובכל מקום אומר שלמה המלך שהעצה היא להתרחק מן האפשרות שיתפתה לעברה כיוון שכבר מפתים לו לאדם קשה לו להימלט" (הרב ירוחם ליבוביץ ממיר – דעת תורה).
כל אחת מכירה את הבורות הקבועים שנפערים בחייה. אי אפשר שלא ליפול, אפשר לדאוג לדרך חלופית. היכן שהם אינם, הם פשוט אינם.
