אחרי מות קדושים
מוצאת זכויות
בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ (יט טו).
"מעשה באדם אחד שירד מהגליל העליון ונשכר אצל בעל בית אחד בדרום שלוש שנים.
ערב יום הכיפורים אמר לו, תן לי שכרי ואלך לזון את אשתי ובני. אמר לו אין לי מעות. אמר לו תן לי פירות, אמר לו אין לי; אמר לו תן לי קרקע, אמר אין לי; תן לי בהמה – אין לי; תן לי כרים וכסתות – אין לי; הפשיל כליו לאחוריו ויצא לביתו בפחי נפש.
לאחר הרגל נטל בעל הבית שכרו בידו ועימו משוי שלושה חמורים אחד של מאכל, אחד של משתה ואחד של מיני מגדים, אכלו ושתו ונתן לו שכרו.
שאלו, 'בשעה שאמרתי אין לי מעות במה חשדתני?' 'אמרתי שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לך ולקחת בהן'. 'ובשעה שאמרתי אין לי בהמה במה חשדתני?' 'אמרתי שמא מוחכרת היא בידי אחרים'. 'ובשעה שאמרתי אין לי פירות?' 'שמא אינן מועשרות'. 'אין לי כרים וכסתות?' 'שמא הקדיש כל נכסיו לשמיים'. אמר לו 'העבודה, כך היה, נדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה, וכשבאתי אצל חברי בדרום התירו לי את נדרי. ואתה, כשם שדנתני לזכות המקום ידון אותך לזכות'" (שבת קכז ב).
לפני חודשיים אבדה לי מחברת. כריכה קשיחה, סגולה-ורודה עם ציורים של כוכבי שביט עליזים. נראה לי שבצד הפנימי של כריכה כתוב השם שלי. אבל אני לא בטוחה. אולי אני כבר מדמיינת מרוב תקווה.
במחברת יש מערכים של הרצאות ושיעורים, סקיצות של תוכניות, וכל מיני דברים שאין לי תחליף עבורם בעד כל הון. המוצא הישר וטוב הלב מתבקש להתקשר למערכת של העיתון ואני אחזור אליו, והשם ישלם לו כגמולו הטוב.
אני יודעת שאני נשמעת מוזרה, וזו לא האכסניה המתאימה להודיע בה על אבדה, אבל זה בדיוק מה שאני עושה עכשיו באיחור טיפשי של כמה חודשים.
הכל התחיל כשעמדתי לצאת לאיזו הרצאה ולא מצאתי את המחברת. הפכתי את הבית, והיא לא נראתה בשום מקום.
"מה יהיה?" נלחץ בעלי.
"יהיה בסדר", הרגעתי, "בטח שכחתי אותה באוטו. כדאי שנצא כבר, ואני אחפש אותה תוך כדי נסיעה. גם ככה בזבזתי המון זמן מיותר על חיפושים בבית".
חתיכת דרך עברה לנו מתחת לגלגלים עד שנאלצתי להודות שהמחברת איננה במכונית. לא בדלת, לא במושב ולא בתא הכפפות.
לחזור הביתה היה מאוחר, לכן נשאתי תפילה שיהיו לי מילים גם בלי המחברת. למחרת חיפשתי גם בבית הספר – בתא שלי, על השולחן בחדר המורות, במזכירות – ולא מצאתי.
מישהו ימצא אותה ויחזיר לי, אמרתי לעצמי. מה יכול להיות? חיפשתי בכל המקומות ההגיוניים.
וזו הייתה הטעות שלי! הייתי צריכה להמשיך לחפש בכל המקומות הבלתי הגיוניים. לא לוותר. המחברת הייתה חשובה מדי. הייתי צריכה להפעיל את הדמיון המופרע, לשאול את כל מי שפגשתי באותו שבוע, להתקשר לסמינר שמסרתי בו הרצאה, לבדוק אצל חברה שאספה אותי במכונית, לחפש במדרכה וברחוב ולפרסם את ההודעה הזאת אז. אבל אם לא אז – לפחות עכשיו.
כשמחפשים משהו יקר, לא מחפשים אותו רק במקומות שהוא יכול להיות. פשוט מחפשים אותו בכל מקום, ובכל צורה.
(הרעיון מתוך משל של רבי דוב יפה זצ"ל – לקח טוב.)
"דבר אחר, בצדק תשפוט עמיתך הווי דן את חברך לכף זכות" (מסכת שבועות).
רש"י: "ולא בדין בעלי דינים הכתוב מדבר אלא ברואה חברו עושה דבר שאתה יכול להכריעו לצד עבירה ולצד זכות, הכריעהו לזכות ולא תחשדהו בעבירה".
לפעמים צר לי, אבל אין דרך הגיונית לדון את הבת שלי לכף זכות. לשמחתי אני יודעת שלא הייתה לה ילדות עשוקה ולא התבגרות פצועה, וההורים שלה חיים וקיימים ונחמדים (!) היא נערה מוכשרת, יש לה חברות (אולי יותר מדי לפעמים), יש לה בגדים וחפצים יפים, והיא לא סובלת מעודף עבודה קשה בבית (זה עצמו חלק מהבעיה). ועכשיו, ריבונו של עולם, איך אדון אותה לכף זכות אחרי שביום שישי (!) כשכולנו היינו בלחץ רציני של סיום ההכנות, היא שקעה לה בקריאת הספר המרתק כאילו הכל סביבה מת?
"מצוות עשה של בצדק תשפוט עמיתך יכול לקיים האדם במחשבתו בכל עת שיתרחש וכו', דהיינו שרואה את חברו שעשה איזה מעשה או יצא ממנו איזה דיבור שלכאורה נגד רצון הבורא יש לדון אותו תיכף לכף זכות ויחשוב במחשבתו בזו הלשון 'הריני מוכן ומזומן לקיים ממצוות עשה של בצדק תשפוט עמיתך', ויתאמץ בהתאמצות גדולה במחשבתו למצוא לו איזה זכות במעשה או בדיבור ההוא…"(יסוד ושורש העבודה)
כן, ממש כך, בכוונה עצומה ובדבקות. מצוות עשה. כמו קריאת שמע והפרשת חלה. הריני מוכנה ומזומנה לדון את הבת שלי פלונית בת מרים לכף זכות. בטח היא לא חשבה שיש כל כך הרבה עבודה. היא אולי תכננה לקרוא רק קצת ונסחפה. היא חשבה שהיא תשלים אחר כך את העבודות. והיא באמת בסך הכל ילדה טובה שקצת התבלבלה.
הריני מקיימת מצוות עשה דאורייתא ודנה לכף זכות את הקוסמטיקאית שלקחה לי יותר ממה שסיכמנו, וגם את הבוסית שלי שלא אישרה לי לקחת חופשה, וגם את אחת הגיסות שלי ששכחה שביקשתי ממנה משהו.
אני משתיקה רגע את כל הקולות הציניים שבתוכי שאומרים לי נו, תהיי הגיונית, היא פשוט כזאת.
אני דוחפת אותם מראש ההר להתגלגל משם איברים איברים והולכת לחפש לי בכל מחיר צדדים של זכות, מקומות של הבנה, פינות קטנות של צדק.
ואפילו יהיה הצדק הזה חסר היגיון, הוא עדיין הצדק הטוב ביותר שאפשר למצוא. לא חשוב איך.
"ואף שהיה טועה בדבר זה במה שדן אותו לכף זכות, עם כל זה עשה רצון הבורא יתברך שציווה על זה במצוות עשה 'בצדק תשפוט עמיתך' ובוודאי עשה בזה נחת רוח לפניו יתברך בקיום מצוות עשה זו" (שם).
נ"ב: ושוב, בבקשה, תמצאו לי את המחברת.
