פרשת שמיני
"כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (יא, מד).
"אמר הקב"ה למשה לך אמור לישראל בני, כשם שאני פרוש כך תהיו אתם פרושים. כשם שאני קדוש כך תהיו קדושים (ויקרא רבה).
הנה נוסח ברכת המצוות הוא אשר קדשנו במצוותיו, והשאלה היא למה מצוותיו ולא מצוותינו? הלא אנו אלה שמקיימים את המצוות? אמנם גם אצל הקב"ה שייך המושג מצוות, הקב"ה מניח תפילין ובתפילין שלו כתוב 'מי כעמך ישראל', אבל כיצד ניתן לקרוא למעשה המצוות שלנו מצוותיו?" (תפארת שמשון עה"ת, הגר"ש פינקוס זצ"ל).
סבתא שלי ידעה לתפור, ותפירתה הייתה אירופית מוקפדת.
כשהייתי מקבלת את השמלה המוכנה אפשר היה ללבוש אותה מהצד הפנימי, ואיש לא ידע. כה מדויקת הייתה עבודתה.
ויום אחד באתי אליה, והבאתי את הבד הכחול שקיבלנו בשיעור מלאכה כדי שנתפור ממנו את חצאית המופת הראשונה שלנו.
"סבתא", אמרתי בהתרגשות, "אני צריכה לתפור. גזרנו חצאית בשיעור מלאכה, והמורה אמרה שאפשר גם להשתמש במכונה. את מרשה לי, סבתא?" וסבתא הטובה הרשתה.
גאה וזקופה ישבתי אצל המזמזמת והרצתי אותה בעליזות על פני הבד האומלל שנגזר גורלו להיות תחת ידי. אין ספק שמכל הכישרונות הברוכים של סבתי, בוודאי לא ירשתי את כשרון התפירה או הדיוק והסבלנות. אבל השתדלתי מאוד.
שעה קלה חלפה והחצאית הייתה מוכנה. הייתי המאושרת בבנות. אומנם היו אי אילו עננים שהעיבו על אושרי – מכפלת עקומה, רוכסן שלא יכול להיפתח, ובאופן כללי החצאית נראתה יותר כמו בלון רועד שהוציאו ממנו את האוויר, מאשר חצאית תלבושת. אבל מי שם לב לזוטות, כשאפשר סוף סוף לשבת עם סבא וסבתא על כוס קפה חם ופאי לימון? את החצאית השארתי אצל סבתא, היא הסכימה לבדוק מה עם הרוכסן…
למחרת הגישה לי סבתא את החצאית. זו הייתה חצאית פאר, אפס קשר בינה ובין החצאית מאמש. מכפלת ישרה כסרגל, קומות מכווצות היטב, רוכסן שנפתח בקלי קלות, ואפילו חגורה חמודה מהשאריות, למה חשבתי שהיא לא הצליחה? רצתי מהר הביתה להראות לכולם כמה יפה החצאית שתפרתי לבד…
"אלא שכבר אמרו חז"ל שבשעה שאמר הקב"ה למשה לעשות את המשכן אמר משה לפני הקב"ה רבון העולם, אלוק-ה אני שאני יכול לעשות כאלו??" (שם)
משה, נביא השם, עומד ביראה טרם בניית המשכן ושואל "אלוק-ה אני שאני יכול לעשות כאלו?" אז אנחנו???
המצוות הן מעשים אנושיים, אך יש בהן ממד אלוקי בורא עולמות. האומנם יכולים אנחנו לקיימן כראוי?
מניין יהיו לנו היכולות המופלאות לקיים את המצווה בלי שתיפגם, כך שתמלא את ייעודה הרוחני המתאים? הרי כל סטייה קטנטונת יכולה להחריב חלילה עולמות. ושאלתו של משה חוזרת ומכה פעמים כה רבות בליבנו הקטן והתמה.
"'אמר לו הקב"ה אתה בסממניך ואני בכבודי'. כלומר אתה תעשה מה שאתה יכול ואני כבר אגמור.
"כך הוא הדבר במעשה המצוות שלנו. אנחנו עושים את המצוות של הקב"ה. ואם נשאל, וכי אנחנו הקטנים יכולים לעשות מצוות כמו הקב"ה? התשובה היא, אנחנו עושים את שלנו והקב"ה גומר.
"על התפילין אמרו חז"ל 'אלו תפילין שבראש'. אנחנו יכולים להניח את התפילין בתוך הראש? אלא אנחנו עושים את שלנו מניחים את התפילין על הראש ועל הלב, הקב"ה בא וגומר – מחדיר את התפילין בתוך הלב שלנו בתוך הראש שלנו.
"האישה מדליקה נרות קטנים של שבת ומברכת 'ברוך… אשר קדשנו במצוותיו…' הנר הקטן הזה, הוא נר שלך הקב"ה. אנחנו מדליקים נרות קטנים והקב"ה עושה את שלו" (שם).
את שומעת? לוחש לי הנר ההוא שרוקד קצת בתוך הכוסית הקטנה. את שומעת מה שאמרת עכשיו?
נכון לפעמים שולחן השבת שלך לא נראה ממש כמו שהיית חולמת שיהיה? את כל כך השקעת והכנת וערכת וסידרת ורצית, אבל במקום לשבת סביבו בפסטורליות נוגעת ללב את מוצאת שני ילדים רבים בקולי קולות, מתבגר אחד שרוע על הספה להנאתו, וזמירות שבת שאין להן דורש.
נכון שלפעמים את רוצה מאוד להתפלל בכוונה ואפילו מתחילה את הברכות בקול ובהתלהבות, אבל איכשהו משהו משתבש, ואת מוצאת את עצמך עמוק בקניות לשבת, ואיזה צבע נקנה לווילונות בחדר, ואופס, לא מבינה איך הגעת לקריאת שמע?
נכון שהרבה פעמים את מבטיחה שתקבלי את הבן המאתגר שלך ממש בשמחה. את אפילו מכינה את האוכל שהוא אוהב, מסדרת את החדר שלו בלי טרוניה ומחליטה שלא תאמרי שום ביקורת. ואז הוא בא, עצבני ומתלונן, זורק נעליים וגרביים בסלון הנקי, ואומר שבעצם הוא לא רעב בכלל כי הוא קנה בורקס. בורקס! מי הרשה לו? זה כל כך לא בריא! ופוף, תוך רגע את חוזרת להיות האישה שלפני ההבטחות.
בדיוק בשביל כל אלו אמרת עכשיו "אשר קדשנו במצוותיו". כן, המצוות הן של השם. בסוף המצוות הן שלו. לא שלי. אני רק מתחילה, מלאת רצון טוב וכוונה אמיתית לעשות נחת רוח. להשתדל באמת. אני מנסה כל כך, ממשיכה עד הקצה האפשרי, רוצה בכל ליבי להצליח – והוא מסיים לי, מכניס את הכוונות שלא היו לי, קושר את הקצוות שהותרתי פרומים, מיישר את העקומים, ומסדר את הסוף שעף לי ברוח, עד שהמצווה שלי מושלמת. אלוקית. אין-סופית.
"לא רק במעשה המצוות זה כך. גם כשאנו אומרים תהילים, והלב קשה כאבן, העיניים יבשות כעץ, ואנו חושבים לעצמנו מה ערך יש לתפילה כזאת… עלינו לדעת כי אנו צריכים לעשות מה שבכוחנו, להכניס כמה רגש שאנו מסוגלים, להדליק ניצוץ קטן והשם יעשה את השאר" (שם).
