"כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב… וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו" (ויקרא כה כה). "איתא במדרש: 'אשרי משכיל אל דל, ביום רעה ימלטהו השם'. איסי אמר: זה שנותן פרוטה לעני, רב הונא אמר: זה שמבקר את החולה, דאמר רב הונא כי מי שמבקר את החולה פוחתין לו מחוליו. אמר רב יונה: אשרי נותן לדל, אין כתיב כאן, אלא אשרי משכיל אל דל, הוי מסתכל איך לזכות עמו" (תנחומא בהר, מדרש רבה בהר לד, א)
התמיכה באיש הדל חייבת להיות 'משכלת' עם כל הלב. ככל שהנתינה נעשית יותר בהשכלה ובשימת לב, כן היא גדלה והולכת. צריך להשתתף בצער העני, לחוש בטעם מרירות ליבו ולהיות עימו, וזהו העידוד הכי גדול והכי חשוב לעני כמו שמפרש רש"י 'את העני עימך הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני'" (הרב חיים זייצ'יק, 'מעייני החיים' על התורה פרשת בהר, רמז).
לקחתי את הבת שלי ליום פינוק.
רק אני והיא בלי ילד נוסף. החזקתי בידה הקטנה ושאלתי אותה מה היא בוחרת לקנות לעצמה. ביום פינוק עושים כל מיני דברים, אבל אי אפשר לדלג על הקנייה של הממתק. היא רצתה אייס קפה עם ריבת חלב וקצפת.
החנקתי צחוק. ילדה בת חמש אמורה לרצות גלידה או פיצה. איך היא למדה מהר את כל המושגים של הגדולים?
היא רוצה שנקנה אותו ב'מוקה' (בדוי. לא רוצה להכפיש חנויות). אם לא אכפת לכם, 'מוקה' זה דוכן שמוכר אייס קפה, בלי כיסאות ובלי שולחנות ובלי מקום מהוגן לשבת בו. אפילו לעמוד בתור שלו זה לא לכבודי.
"לא", אני אומרת לה, "מה פתאום ב'מוקה'? לכבוד היום-פינוק נלך לחנות הגלידה הגדולה, נשלם קצת יותר אבל נשב נורמלי על כיסאות יפים ושולחנות צבעוניים. אני אקשיב לך ואת תספרי לי סיפורים. (האמת ששיוועתי לשבת באיזה מקום, ולשתות קצת מים קרים…) במוקה אין איפה לשבת. איפה תשתי את האייס קפה שלך? מה, תלכי איתו ברחוב?"
"כן", היא אמרה ועיניה נצצו כאילו סוף סוף הבנתי אותה. "כן, ברחוב! אני רוצה להראות לכולם שיש לי אייס קפה!"
שתקתי בתדהמה. לרגע אחד פשוט ראיתי אותה, ילדה בת חמש שרוצה ללכת ברחוב ולהראות לכולם שקנו לה משהו שווה, שכמהה להיות גדולה, שייכת לעולם הזה.
לרגע אחד פשוט הייתי היא, ולא חשוב מה דיברתי איתה אחר כך ואיפה ישבנו ומה קנינו. הכל כבר נסע בכביש אחר לחלוטין. כי כל הזמן הסתכלתי על הבת שלי מהמבט שלה, מהצורך שלה, מבקשת הלב שלה.
"צריך הנותן להיות שותף לדמעות העני, שותף לעלבונו, כי כאשר הוא מבויש הוא לא יירגע רק בהשקטת רעבונו, אלא יש להסיר את חרפת הרעב ולתת את הנדבה בצורה כזו שהעני יסיח את דעתו מעניותו וגם לא ירגיש שהנותן הוא העשיר הנדיב. צריך למחוק את הגבול והתחום החוצץ בינו לבין המקבל. ואת זה ניתן לעשות כאשר מעניקים את הנדבה בהכנעה ושפלות עד שירגיש העני שהוא היחסן, שהקדוש ברוך הוא עומד לימינו והוא יותר בעל זכות מן הנותן" (שם).
כמה עניים את מכירה? המון. ישנם אלה מעלוני הצדקה, ישנו העני הזה שיושב ברחוב, כמו ההוא ליד העבודה שלי, אבל בעיקר עוד כל כך הרבה בלתי רשמיים.
ילדים ותלמידות ובני משפחה וחברות ושכנות וסתם אישה שהתיישבה לידי באוטובוס והיה נדמה לי שהיא רעבה למישהו שיהיה מוכן להקשיב לה; שישמע איך קשה היום לגדל ילדים, ואיך היא דואגת לבן שלה. הם לא עניים במובן הרגיל, הקרוע, המרופט עם הרוח ששורקת בחלונות השבורים. הם עניים במובן של הרעב, הנצרכות, ההזדקקות הגדולה לאדם, לחֶברה. הם רעבים לאהבה, להקשבה ולהערכה. הם רעבים ליחס, למילים טובות, לחיוך, לחינוך, לביטחון, ליציבות ולאוכל חם וביתי.
ואת רוצה לתת וצריכה וחייבת. אבל רגע, תהיי שניה חמותך או הבת המתבגרת שלך, או השכנה בבניין. רגע. תהיי היא, עם הקושי שלה, הצורך, הדמעה הפנימית המבקשת. תהיי היא לרגע. תזדהי בתוך תוכך. אל תיתני למחסום השקוף הזה של 'היא' ו'אני' לחמוס ממך את ה'משכיל אל דל'.
תתלבשי לרגע בבגדים שלה, בחוויה שהיא עוברת, בצורך הפנימי ההוא; תהיי איתה בעליבות או בחוסר האונים. תרגישי רגע תלמידה בכיתה ט' עם קושי בקשב וריכוז שצריכה להקשיב לך שעה וחצי בלי הפסקה. תרגישי רגע ילד בן עשר שבא הביתה אחרי שהתמודד יום שלם עם חברה תחרותית, או אישה מבוגרת שהייתה כל היום בודדה בביתה…
אחר כך תיתני מחמאה או עזרה או חיוך, הקשבה כנה או ארוחה קלה. לא חשוב איזו צדקה תיתני, היא תהיה צדקה מושכלת.
"יש מי שנותן ביד רחבה אבל את הלב ואת האהבה הוא משאיר לעצמו… אבל במצוות הצדקה הוא מצווה להשקיע בנתינה שהוא נותן לעני המדוכא והמבויש את כל רגשותיו ואת כל האהבה, והוא צריך לבחון עצמו בזה, האם גם לאחר שכבר נתן את הנדבה לאחר שהלך מבית העני, עדיין תפוס הוא בצערו? האם גם בלכתו מבית הדל או החולה עוד מהדהדות באוזניו אנחות המדוכא והמתייסר? האם גם על משכבו בלילות הוא זוכר את האנחות הללו של העני או החולה? כללו של דבר נתבע הוא לצאת ולפשוט את לבו ביחד עם ידו.
"זוהי נתינה משכלת 'אשרי משכיל אל דל'. 'צעקת הדל תקשיב ותושיע'. צעוק יצעק יחד עם העני והחולה" (שם).
רק להכניס אל הצדקה פיסות קטנות של לב.
