בפירוש | פרשת פנחס

מי צריך שכר?

לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם (כה יב).
"במדרש רבה אמר הקב"ה: 'בדין הוא שייטול שכרו'. כל המפרשים מבארים את המדרש כל אחד לפי דרכו, גם אני אענה חלקי בזה.
מי שמבקש שכר בעד קיום התורה והמצוות דומה לתינוק או שוטה שנותנים לפניו דבר טוב או מתוק לאכול – והוא, מפני שאין לו שכל, אינו רוצה לאכול עד שלא נותנים לו כסף, כי מי שאינו פתי לא צריכים לשלם לו כסף כדי שיאכל מאכל טוב. להיפך הוא נותן תודה למי שנותן לו מאכל טוב. כך מי שמקיים את התורה והמצוות כראוי הוא מרגיש נעם ועונג שאין כמוהו, כמו שדוד המלך אמר: 'ומתוקים מדבש ונופת צופים'. ואומרים 'עם מדושני עונג'. כי יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא" (דרכי מוסר לרבי יעקב ניימן).

האורחת לא גרעה עין מהתמונה המשפחתית הגדולה "כולכם בקשר?" היא הצביעה על שמונת הילדים הנשואים של חברתי ובעיקר על ילדיהם המתוקים היושבים ראשונה במלכות נפוחי שמלה והדורי חליפות. "לכולם יש קשר איתך? כולם באים אלייך? הם מדברים ביניהם? באמת? הם נפגשים? וכל הילדים הללו הם הנכדים שלך? את כל כך צעירה, ואיך זה יכול להיות???
"לי יש רק אח אחד", היא סיפרה אחר כך, כשוך השתוממות התמונה והתקפת השאלות, "והוא עזב את הארץ כבר לפני שלוש שנים. עכשיו הוא באמסטרדם, מחפש את מזלו בחנות למוצרי אלקטרוניקה, וממש לא מתכוון לחזור לארץ באיזה שהוא שלב.
"נשארתי רק אני להורים שלי, ובכל זאת, אנחנו חיים כל כך אחרת… תמיד יש קצר בתקשורת ביני לבינם. שבוע כן, שבועיים לא… תמיד יש כעסים ומתחים ואי הבנות. אני, אחי וההורים שלי, מין משולש כזה שכל הזמן מתפרקות לו הצלעות ומשאיר אותנו בודדים כל כך…
"אמא שלי היא בערך בת גילך, אבל אין לה אפילו נכד אחד באופק, אפילו לא אחד… הדתיים מרוויחים".
"כמו שהגאון ר"י מוולוזין מבאר בפרקי אבות: 'שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות', שאין אתה יודע כמה אתה צריך לתת להקב"ה ולשלם בעד זה שנתן לך מצוות להתענג וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג הגדול ביותר, ואם האדם אינו רוצה לקיים את התורה רק בתנאי שישלמו לו זה סימן שאין לו דעת כלל" (שם).
מי צריך לקבל שכר על זה שהוא חי לפי התורה? לחיות לפי התורה זה השכר הכי גדול שאפשר לזכות בו.
האם באמת צריך לקבל שכר על אמונה? האם האמונה עצמה איננה השכר הגדול ביותר שיכול האדם לאחל לעצמו? היכולת להישען ולבטוח, הזכות לשלווה, והתחושה המופלאה שמישהו מלמעלה משגיח בדיוק עליך ואוהב אותך עד אין קץ.
האם יש לנו זכות לבקש שכר על החגים? על חול המועד וראש חודש? אני באופן אישי אחת שחושבת שראש חודש זה פרס. וחג. כל חג, אבל הכי הכי פסח, הוא מתנה ענקית של מאכלים טעימים ובגדים יפים, ואורחים וביקורים ומשפחה ושמחה גדולה, וזה עוד בלי לדבר על ההתרגשות, התפילות ותחושת הרוממות הפנימית שמתלווה לכל חג.
ומה הייתי עושה בלי שבת? אני האישה שרק בגלל שבת נשארת שפויה ומאוזנת. את החמצן של כל השבוע אני מקבלת משבת. את הילדים שלי אני מגדלת משבת. את הקדושה והשמחה אני שואבת משבת. שבת היא הבאר שלי. והאיסור לדבר לשון הרע או רכילות? והציווי לשמור על קדושת הבית? והמצווה לעזור לזולת ולאהוב אותו? איפה היינו היום לולא אלה…
והתורה, והתפילה, והמצוות, הן לא שכר בפני עצמו? מי צריך שישכנעו אותו לחיות את החיים הטובים? מי צריך תמורה בעד זה שהוא זוכה לחנך את ילדיו הכי נכון שאפשר? בלי אלימות וגסות רוח, בלי חיבור לנהרות של זוהמה ששוטפים את העולם כולו…
"כך זהו בכל מצוות התורה. אבל אצל פנחס שקנא את קנאת השם, אם הייתה לו איזה הנאה מהמצווה, זו כבר הייתה עבירה. כמו שכתב דודי רבי אברהם גרודז'ינסקי 'לא כל הרוצה לשנוא את חברו בשביל עבירה שעבר רשאי לשנוא אותו. לא כל הרוצה לשמוח על מפלתם של רשעים ראוי ומוכשר לזה, אם אינו בטוח שהוא צדיק גמור מעבירה זו. כי אז לא עליו לקיים את המצווה הזאת, מצוה זו לצדיקים נאמרה ולא לרשעים…'
"כמו שכתוב בשערי תשובה לרבינו יונה (שער שלישי, קיט) כי בעיקרו של דבר, פרסום החנפים, הונאת דברים, הלבנת פנים (לשם תוכחה ומוסר וכו) עבירה היא.
אך הותרה בשעת חילול השם. והיא עבירה לשם שמיים. היתר זה אינו אלא כשהוא מתכוון לה לשמה, בתכלית הטהרה. אבל אם המפרסם או המלבין פניו הוא חוטא, אין מעשיו נובעים מהרצון הטוב, ואפשר שהוא גם שמח לאיד, וכיון שאינו בתכלית הטהורה ואינו מתכוון רק לשמה לא הותרה לו עבירה זו. ולעוון יחשב לו" (שם).
המצווה של פנחס הייתה תמצית הלשם שמיים. הוא לא הרוויח ממנה שום דבר.
לא שמחה לאיד ולא פורקן רגשות, לא אינטרסים אישיים ולא כבוד. שום דבר. במצוות כאלה אסור שישתרבב אפילו חוט דק של הנאה אישית. כי אם זה יקרה, לא תהיה פה מצווה אלא עבירה, הלבנת פנים ופגיעה בזולת.
"אם פנחס היה נהנה ממעשהו לא הייתה מצוה אלא עברה, והוא אמנם עשה רק לשם שמים בדמעות שליש ובכאב גדול הרג את זמרי בחטאו עד שלא הרגיש כל הנאה כמו שמרגישים שאר המצוות, לכן בדין הוא שיטול שכרו" (שם).
לכן במעשה פנחס יש הדגשה מיוחדת, על שכר מיוחד, במצב מיוחד. מצווה שלא נהנים ממנה צריכה שכר מיוחד. וכל שאר המצוות, אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא.