בפירוש | פרשת ראה

חוזרת ונותנת

נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ (טו י).
"וברש"י: נתון תתן – אפילו מאה פעמים. וברמב"ם על המשנה באבות פ"ג 'והכל לפי רוב המעשה': 'שהמעלות לא יגיעו לאדם לפי גודל המעשה אלא לפי רוב מספר המעשים'. מבואר מזה שיותר טוב לעשיר לחלק מאה דינרים למאה עניים מאשר לתתם לעני אחד. כי על ידי זה הוא מתרגל ללחום את היצר מאה פעמים, והנקל לו לנצחו? והשנית כי עניין נתינת הצדקה נעשה לו לטבע שני, אחרי אשר הורגל בזה על ידי פעולות רבות" (חפץ חיים על התורה).

פעם הייתי מתביישת מעצמי.
אני זוכרת את עצמי מכתפת את התיק, יוצאת לעבודה ומורחת חיוך. חיוך שמחייכות המורות הטובות שיוצאות לחנך נשמות טהורות מישראל. אז, באותם הימים, הייתי מורה בבית ספר יסודי ואהבתי את התלמידות אהבה ללא מצרים. הייתי נכנסת לכיתה ושוכחת באותו רגע אם כאב לי הראש או הבטן, אם השארתי בית מסודר או מעורבב ואם עדיין לא אכלתי מהבוקר. בכל מקרה חייכתי והייתי סבלנית וטובה. תמיד.
בצהריים הייתי חוזרת הביתה והחיוך היה נמוג עם העשן של האוטובוס, עם הצעדים הממהרים של האנשים ועם הקול החורקני של הדלת בבית שלי. מהצהריים היו לי הילדים שלי. לטפל בהם ולקחת אותם לגינה, לראות את היצירות שהם עשו בגן ולשמוע שיש לשרי דלקת גרון ולכן היא לא הגיעה, ולזכור ששרי זו המנגנת בעצם.
הייתי מחפשת בתוכי שאריות של חיוך מהבוקר, שרידי סבלנות מבית הספר וקצת מהיצירתיות ומהסלחנות שאולי נותרו בתוכי, ומתקשה מאוד למוצאם.
ורק אחרי שכולם היו נרדמים ושקטים הייתה באה תחושת אשמה וממלאה את החלל הגדול שנותר בתוכי. עד למחרת, כי למחרת שוב הייתי יוצאת לעבודה ושוב היה החיוך הגדול יוצא מתוכי בקלות בלתי נסבלת…
לא ביום אחד באה ההבנה אל ליבי, לא ביום אחד חלפה לה הבושה הגדולה, כי אם ימים רבים, שבהם נבטה אט אט ההבנה העמוקה ההיא, כמו צמח ירוק ובטוח הנאחז בשורשי אמת פנימיים מאוד. ימים רבים חלפו עד שהבנתי כי חיוך אחד וגדול לכיתה של שלושים ילדות מעריצות שיושבות יפה מאחורי שולחנות ירוקים הוא חיוך פשוט מאוד שאפשר לקנות בכל חנות למוצרים חד פעמיים, ואילו החיוך הזה שיש לי בבית, עם ילדים קטנים ועייפים, בינוניים מלאי מרץ ומתבגרים שאף פעם אי אפשר לצפות את מצב הרוח העכשווי שלהם, וכולם ביחד רוצים לאכול ארוחת צהריים, ולהפסיק להתאמץ להיות ילדים טובים, כי סוף סוף הם בבית, ואמא אוהבת אותם בכל מקרה – הוא חיוך שקונים רק בחנויות של תכשיטי זהב טהור עשרים וארבעה קראט.
"ומכאן מחאה גדולה על אותם אמידים שאינם מניחים את העניים על סף ביתם ורק מפרישים פעם אחת סכום מסוים לקופה של צדקה שהממונים על זה יחלקו לכל העניים והמוסדות. וזהו מעצת היצר כי נוח לו ללחום עם הנותן יום אחד בשנה מאשר לדבר על ליבו בכל יום, ולפעמים כמה פעמים ביום אחד" (שם).
כי נוח לו ליצר הרע להילחם איתי פעם בשנה כפול חמש עשרה שעות שבועיות, שבהן יש סדר ומשמעת והרגלים ולמידה, מאשר ללחום איתי עשרים וארבע שעות ביממה כפול שבעה ימים בשבוע, כולל שבתות וימים טובים, וחופשות ומועדים וימי שישי של שעון קיץ, כפול אלפי רגעים שבהם לא צריך להיות ילדים טובים ולשבת מאחורי שולחנות מסודרים, כי אם להיות בבית, עם החולשות הרגילות וכל המילים והמעשים שמעצבנים את אמא ושאף אחד לא מעלה אותם בדעתו בבית הספר.
הנתינה של הבית הוא נתון תיתן לו, אפילו מאה פעמים. לא פרויקט עצום, לא תהילה חובקת עולם, לא תרומת נגידים להקמת מבנה המונצחת על שלט שיש. לא. פרוטה ועוד פרוטה, עוד אחת ועוד אחת, וכל אחת מהן היא מלחמה חדשה. מאבק בפני עצמו, התנגשות עם יצרים, ועם קשיים ועייפות, ואפס סבלנות.
נתון תיתן לו. אפילו מאה פעמים. לא, לא שטר יפה ומרשים של מאה שקל, כי אם מאה פעמים להכניס את היד אל הכיס, להוציא מטבעות קטנים ובלתי נחשבים ולתת שוב ושוב. להרים מגבת מהרצפה, ושוב להפעיל את מכונת הכביסה, ושוב לחמם את האוכל, ולהקשיב פעם חמישית להתלבטות של הבת שלי על שתי החצאיות שבעיניי נראות פשוט זהות… ובין לבין לשטוף למישהו קטן פנים וידיים, ושוב לספר סיפור לפני השינה, ועוד אחד, ושמע ישראל, ואמא אני צמא, ואמא גם אני. וכן, אני יודעת מה מחכה לי במטבח. לא, אל תסדרי עכשיו. הגדולים רוצים להכין שקשוקה, תביאי בחשבון שזה יכול להימשך עד שתים עשרה בלילה… אז בואי, שבי איתנו, תקשיבי לנו, ותכילי ותביני ותציבי גבולות כשצריך. ואמא, זה עולה ארבע מאות במקום שש מאות, אז נכון את מסכימה שאני אקנה את התיק הזה?
שוב ושוב להיתקל בתכונות האופי של הילדים או בן הזוג שלנו, אלו שכל כך מקשות עלינו, ולחוש איך הנתינה הקטנה שלי, היא כזאת שמתאמצים עליה פעם אחר פעם, והיא בונה בי משהו אמיתי ופנימי, ובשבילו כתבה התורה נתון תיתן לו. אפילו מאה פעמים.
"ואפשר לכוון זה בפסוק בתהילים 'פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד' היינו, אם מפזר צדקתו לאביונים הרבה, אזי מובטח הוא שצדקתו תעמוד לעד, ושלעולם יחזיק במידה הטובה של נתון תתן, כי ההרגל נעשה לו לטבע" (שם).
היום אני מביטה באומץ אל תוכי וסופרת את כל השקלים הקטנים הללו שנערמו בתוכי, ויודעת ששום בנק בעולם לא יוכל לשלם לי תמורתם בשטרות, גדולים ככל שיהיו. כי את נפשי נתתי בהם.