בפירוש | ראש השנה

שהחיינו!

”על מועד זה של ראש השנה אנחנו מברכים: ‘שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה’.
”על שמחת היום שהוא יום הדין אנו חייבים לכוון, וחייבים לקבל מועד זה בשמחה ובטוב לב ולהתעסק במצוות היום בשמחה” (‘המאור שבתורה’ – ניצבים, רבי שלום צבי הכהן שפירא).

שהחיינו וקיימנו.
אני קוראת את המילים הללו שלוש פעמים רצופות רק כדי להיות בטוחה שזה באמת מה שכתוב, ואז קוראת אותן פעם נוספת ועוד אחת. וכשחודרת לתוכי ההבנה של המילים המדהימות הללו, אני מרגישה איך משהו בחיים שלי הולך להשתנות. באמת.
המועקה נעלמה במפתיע. כאילו מישהו קילף אותה בזהירות בלתי אפשרית מעל הכל, גלגל אותה לכדור קטן ומדויק וצלף אותה לפח הרגשות המיותרים. המועקה הזאת שבכל שנה הייתה באה לעטוף לי את ההכנות, את הבגדים החדשים, את הסימנים והתבשילים ואת הלב שלי, עוטפת ולוחצת, מציקה וחונקת.
היא הייתה נכרכת סביבי כמו נחש קוברה גדול שלוחש: מה איתך, הא? ראש השנה! ראש השנה עוד רגע!!! מה את חושבת לעצמך כשאת כאן מקציפה ביצים ומטגנת בצל כאילו כלום? למה את מצפה בדיוק? ומתי כבר תתכונני באמת בתוך הלב שלך? כי את לא מוכנה ולא חוזרת בתשובה. לא עסוקה מספיק בדברים האמיתיים ושקועה יותר מדי בהבלים. יותר מדי. נו, מה יהיה? תגידי, מה יהיה?
אף פעם לא היו לי מילים לענות, והשתיקות המיואשות שלי היו רק מקטינות אותי יותר עד שהייתי נעלמת כמעט…
ואילו הייתה המועקה ההיא מנפצת את חטאיי או מכבסת את נשמתי, החרשתי. אבל היא לא.
המועקה לא הייתה עושה אותי טובה יותר או חוזרת בתשובה יותר, אלא רק רדופה ומבוהלת ומרגישה תמיד איך החלה עם הדבש נתקעת לי בגרון. “ספרי חיים ומתים פתוחים לפנייך!” היא הייתה צולפת בי, “איך את יכולה ליהנות מהאוכל???”
”’שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב’.
“וכתב האורחות צדיקים בשער השמחה: ‘כל העושה המצוות בשמחה יש לו שכר אלף ידות יותר ממי שהמצות עליו למשא. וכל שכן במצות ראש השנה חייבים לקבל הדין בשמחה כדי שנקבל עליו שכר אלף ידות ונזכה על ידי כך בדין.
“אדם הראשון כששמע על אפשרות של תשובה ‘כל כך יפה כוחה של תשובה’ אמר שירה, ‘מזמור שיר ליום השבת טוב להודות’ – טוב להתוודות.
“זהו מזמור על קבלת התשובה. ‘הריעו להשם כל הארץ’, ‘עבדו את השם בשמחה’, והא כיצד? איך כל אדם פשוט יכול לעבוד את השם בשמחה? הרי צריכים קודם לאמונה ואחר כך לביטחון ואחר כך באה השמחה, לכן מסיים – ‘דעו כי השם הוא אלוקים הוא עשנו…’ כשישנה האמונה ‘כי הוא עשנו’ הרי פשוט שיתכן לעבדו בשמחה. ‘כי טוב השם לעולם חסדו ועד דור ודור אמונתו’. השמחה על קבלת תשובה היא מחובת היום” (שם).
האם את שומעת?
ראש השנה הוא הדבר הכי שמח שיכול היה לקרות לי. לקבל כמה ימים שבהם אני יכולה להחזיר את כל המוצרים הפגומים שבחרתי בהם בטעות, או לרדת מהרכבת הלא נכונה שעליתי אליה.
להתחרט על כל השטויות שחשבתי, על כל הכעסים שכעסתי, וכל הטעויות שטעיתי, וכאילו אין הדבר נשגב מן ההבנה, אני יכולה בפשטות לבקש סליחה מהשם, ולהיסלח.
להתחיל מהיום להיות משתדלת יותר, ולהתקבל, גם אם הרזומה של העבר ואפילו של העתיד לא משהו…
ראש השנה הוא המתנה הכי גדולה שיכולתי לחלום עליה. האפשרות לפתוח דף חדש בחיים שלי ולהעלים את כל הדפים המוכתמים כאילו לא היו מעולם, לחוש איך אני מטוהרת מבפנים ורחוצה כמו שתמיד הייתי רוצה להיות. וכל מה שהיה ושגיתי וזדתי, איננו. אפילו אצל השם הוא איננו.
האם באמת יש דבר כזה בעולם???
דין בא אל העולם, משפט בלתי מתפשר. האנושות כולה עוברת כבני מרון, וגורלות נחתכים לחיים או למוות. אבל בי מפציר המלך שלא להתעצב ולא להיחרד, אלא ללבוש בגדים חגיגיים, להכין ארוחת חג טעימה ולשמוח. כי הוא עשני ואני צאן מרעיתו. כבשה קטנה שלו, שהרועה שלה רק מחכה שתחזור והוא מבטיח להוציא את דיני לטוב.
לטוב! לטוב! לטוב!!! אני רוצה לצעוק את זה שוב ושוב, עד בלי די. הרי הקב”ה רוצה רק בטובתי! הוא רק רוצה את חרטתי והשתוקקות ליבי, את רצוני העז והפסיעות הראשונות להיות טובה יותר, ואת הדמעה הזאת שמחליקה באמצע כלום ומהרהרת תשובה.
וכשאדם הראשון שמע על כך נעמד ואמר “טוב להודות להשם”. טוב להתוודות.
איך אפשר לא לשמוח? איך אפשר להפסיד את אלף הידות הנוספות המוענקות למי שמקיים את המצוות מתוך שמחה גדולה? איך אפשר שלא להכין את ראש השנה מתוך שמחה גדולה? הרי מאמינים אנו כי סולחים לנו, ובטוחים אנו שיצא לאור משפטנו.
”כתיב כי ביום הזה יכפר עליכם. יום הכיפורים וראש השנה שהן זמני התשובה והבטחה שהשם מקבל שבים: ‘חייבים להיות בשמחה’ ולומר לפניו שירה על מתנת התשובה כאדם הראשון, משה ודוד המלך.
”וכמו שפתח רבינו יונה בשערי תשובה ‘כי התשובה היא מן הטובות שהיטיב השם יתברך’, ולכן יש לשמוח” (שם).
יש אור בנרות שאני מדליקה, והשולחן ערוך בחגיגיות כמו של מישהו מאוד מאמין ובטוח.
שהחיינו, וקיימנו, והגענו לזמן הזה. לזמן השמח הזה.