בפירוש | פרשת בחוקותי

רגליים לדבר

אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ (ויקרא כו ג).
"שמעתי בשם בנו של הסבא מ'קלם' הרה"צ רבי נחום זאב זצ"ל, שאמר משל על זה:
קבוצת אנשים ישבו על יד השלחן ואכלו ושתו ולא ניכר היה הבדל בין איש לרעהו. אחר הסעודה קמו כולם והלכו, רק אחד נשאר על מקומו ולא ידעו מהי הסיבה שאינו זז ממקומו. הביטו למטה וראו שאין לו רגליים. כשישבו כולם ביחד על יד השולחן לא היה ניכר שאין לו רגליים, אבל כיון שהגיע הזמן ללכת נודע שאין לו רגלים. כך אמר, ישנם אנשים שיושבים בישיבה אחת עם כל החברים ולומדים ולא מכירים הבדל בין זה לזה אבל אחר כך שצריכים ללכת בעולם הגדול אז מכירים הבדל בין זה לזה ורואים למי יש רגלים ולמי אין רגלים" (דרכי מוסר – הגר"י ניימן).

הרחוב בחוץ אפוף תזזית. קרטונים נגררים לצד בולי עץ יבשים, ספה אחת ממורטטת ודלתות פורמייקה של מטבח שמישהו החליף.
הכל נערם לערמה גדולה ומרשימה בפאתי המגרש שליד בית הכנסת, וכל הילדים משתתפים במשימה הקדושה והנשגבת של סחיבת קרש ארוך ארוך ומלא מסמרים חלודים, למען היותו 'הקלוץ' המפואר של המדורה.
וכשאני רואה אותם, אני מרגישה שהחיים שלהם התחילו במרומי ההר, והם בני מזל גדולים שזכו להיוולד אל תוך ההוויה הקדושה והטהורה הזאת, אל תוך הבועה המגוננת והשומרת, ואל תוך המושגים, המילים, וההבנות שאנשים אחרים נאלצים לטפס עדיהם שנים רבות מחייהם.
ואז אני שואלת את עצמי: האומנם? אם הזרם חזק כל כך, והשמיים סביבי בהירים לחלוטין, אם הסירות שלנו כל כך יציבות והצלחנו להשאיר את כל הסערות והמים העכורים מעבר לנהר שלנו, אז אולי המשוטים שלנו מיותרים? אולי אפשר להרפות מההגה ולתת לזרם להוביל אותנו למחוז חפצנו, לחיים טובים ולשלום?
"ובדרך זו אפשר לבאר את הגמרא בברכות (דף לה) כשעושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים שנאמר 'ועמדו ורעו צאנכם', אבל כשאין עושין רצונו של מקום אז 'ואספת דגנך'. ומקשים התוספות הלא מדובר בעושים רצונו של מקום שכתוב 'והיה אם שמוע תשמעו לאהבה וגו". אולם יכול להיות שאדם עומד במדרגה גדולה, מדרגה של אהבת השם ובכל זאת הוא נקרא אין עושה רצונו של מקום, כי הפרשה השנייה של קריאת שמע מדברת בלשון רבים. זאת אומרת הוא מקיים את התורה כשהוא ביחד עם הרבים, הרבים נושאים אותו אבל לבד אין לו רגליים ללכת ונשאר על מקומו. והאיש הזה נקרא אין עושה רצונו של מקום אחרי שהוא צריך שאחרים יעזרו לו וזה יכול להיות כוונת התוספות שמתרצים ואין עושים…" (שם)
הנה התשובה.
אם אדם מקיים את התורה כי הוא חלק מן הרבים והרבים נושאים אותו ואין לו רגליים ללכת בעצמו, זה נקרא שאינו עושה רצונו של מקום. רק אם יש לו רגליים עצמיות משלו, אז הוא עושה רצונו של מקום.
כולם ברחוב מדברים על ספירת העומר, בעיתון יש כמובן פרסומות על בגדים חדשים שסוף סוף אפשר לקנות, וכולנו הלכנו לראות מדורות ושרנו 'בר יוחאי' ו'אשריכם ישראל'.
אבל את, שואלים אותי פתאום, את בעצמך – האם יש לך רגליים ללכת לבד? האם הביחד הגדול, המוסכמות החברתיות, האווירה ברחוב, הפרסומות בעיתון וכל השאר הצליחו לטשטש בתוכך את המקום האישי והפנימי שיש רק לך?
אם בחוקותי תלכי. תלכי. אל תשבי ואל תצפי בהם שוקקים ומלאים חיים מבעד לחלונך. אל תשבי עם כולם, נינוחה ורגועה ומניחה לקהילה ולאווירה שסביבך לגדל את ילדייך.
לא, תלכי, תלכי בעצמך. ברגליים שלך, במאמצים שלך, בהתאם למקום הפנימי שיש רק בך, והנקודות העמוקות ביותר שעלייך להגיע אליהן.
"אבל זה כל מה שקשה לי", אומרת לי בת סמינר אחת, מתוקה מדבש. "בהכל אני בסדר פחות או יותר". היא מתארת לי את החיים הצפויים שלה. היא מתלבשת כמו כולן, צנוע ועדין, ומתפללת כל בוקר בכיתה, ולומדת חברותא עם חברה בספר מוסר ואומרת אפילו תהילים בשבת. אבל 'זה' מאוד קשה לה. (וזה יכול להיות הכל, מכיבוד הורים ועד התמודדות מול מחשב. כל מה שהיא נמצאת לבד מולו.)
היא נורא מתביישת לספר לי, אבל היא פשוט לא יכולה, ואין לה סיכוי וזה קשה מדי.
אני מסתכלת עליה. ילדה חמודה בסך הכל. יושבת כל השנים סביב שולחן השבט של הסמינר. מתלבשת כמו שמקובל, מתפללת כי מקצים לזה זמן בבוקר, קוראת את הספרים שכולן מדברות עליהם ולא מעלה בדעתה לעשות דברים שאף אחת בכיתה לא עושה. הידד לחיים השיתופיים.
אבל כשמגיע הרגע שבו היא פשוט לבד בהתמודדות אמיתית ואישית מאוד ואין שם אווירה חברתית שכמעט כופה עליה לעשות טוב, היא פשוט חייבת לקום וללכת בעצמה, מי נותן לה רגליים? מי מוודא שבכלל יש לה?
"הנה ההזדמנות שלך ללכת", אני אומרת לה. "הנה הרגע הזה שבו את יכולה להגיד: זה שלי, והייתי שם לבד, והלכתי בעצמי את כל הפסיעות האלה, הקשות והקורעות והמייסרות, והנה, יש לי רגליים!"
יום יבוא ונעמוד שם לבד, ושקט גדול ישתרר סביבנו. ואז ישאלו אותנו, את כל אחת ואחד מאיתנו בנפרד – לאן הלכנו בעצמנו? כמה צעדנו ברגליים שלנו? ואיזה מאמץ עשינו אנחנו, לבדנו? יום יבוא ולא יהיו סביבנו עלוני הווי ומדורות ברחובות, שיחות ספסל ואווירה מדבקת. יום יבוא ויביטו בדרך האישית שצעדנו לבדנו. ורק את הימים האלה יספרו לנו.