האיר פניו לכולם
"וַיִּשְׁמַע אלוקים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אלוקים אֶת בְּרִיתוֹ… וַיַּרְא אלוקים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אלוקים" (ב כד-כה).
רש"י: "וידע אלוקים – נתן עליהם לב ולא העלים עיניו".
"עד אז בגלות מצרים כביכול הקדוש ברוך הוא העלים עיניו מהם. זוהי המידה של הסתר פנים. ברגע ש'לא העלים עיניו' עוד, התחילה הגאולה ונקרא משה רבינו להיות שליח הגאולה" (עלי שור, הגר"ש וולבה).
את שירה הכרתי ביום הראשון ללימודים. נכנסתי לכיתה י"א וראיתי נערה שהניחה לחי על השולחן והודיעה לי בשפת גוף ברורה שאני לא מעניינת אותה, שהשיעור שלי משעמם, ולמה נראה לי שהיא תמלא אצלי דפים?
הכל בה היה כבוי, כאילו מישהו הוריד עליה מתג. החושך שלה גישש את דרכו אלי, ביקש להידבק בי. התחלתי לחשוב: 'איזו ילדה בלתי נסבלת, אפילו לא מנסה להתאמץ'.
אחרי יומיים פגשתי אותה במסדרון. פתאום היה נראה לי שהיא משחקת הצגה שלמה בתפקיד ה'קשוחה', אבל בפנים יכולתי למשש את הדבר הרך הזה שבתוכה. ילדה קטנה שהלכה לאיבוד בסבך.
החלטתי שאני אוהבת אותה. זו הייתה החלטה, לא נטיית לב. חייכתי אליה. אמרתי לה משהו, לא חשוב מה, העיקר משהו שהיה קשור אליה. בשיעור הבא הראיתי לה היכן צריך להשלים והחמאתי לה, וידעתי שהיא מרגישה שהחיוך שלי אמיתי. 'היא באמת חמודה', אמרתי לעצמי בעקשנות. בזווית עיני ראיתי אותה כותבת, ופתאום אהבתי אותה יותר.
שבועיים לאחר מכן פגשה אותי המדריכה שלה. "את המורה להיסטוריה?" היא שאלה בהתלהבות.
"כן", עניתי.
"את חייבת לשמוע. היום שירה סיפרה שהיא לא הרגישה טוב. נרדמה בכל השיעורים. אבל אצל המורה להיסטוריה היא למדה, כי היא אוהבת אותה".
שמחתי. "היא אוהבת אותי?"
"לא", היא צחקה, "המורה להיסטוריה אוהבת אותה. שמעת פעם דבר כזה?"
כל היום הלכתי תפוסה במחשבות, נותנת להתרגשות להציף את כל התאים בגוף. אנחנו רוצים להיות אהובים ומתאמצים למצוא חן. מבקשים לנו חיבה ומשתדלים להיות נערצים ורצויים תמיד.
לרצון הזה יש צד שני, ולהפעיל את מנוע האהבה מעברו האחר זו גדלות; לזכות להיות אלה שנותנים את החן ואת האהבה, שמצליחים לתת גם לב ולא להעלים עין.
זו הדרך להתחיל גאולה.
רק כך נבחרים שליחי האלוקים.
"והנה כשברא הקדוש ברוך הוא את צלמו, לא רק שחלק מכבודו לבשר ודם להעטירו במעלות של שכל ומידות טובות, אלא גם בזה בראו בצלמו: שיש באדם כוח של הארת פנים. גם בהארת פניו של האדם טמון אוצר של ברכה וחנינה.
"סוד זה של הארת פנים באדם הוא הדעת. כח של התבוננות בלי העלמת עין, כמו שרש"י מבאר אצל משה רבנו 'וירא בסבלותם – נתן עיניו וליבו להיות מצר עליהם' הרי משה רבינו היה בסוד הדעת והארת פנים, ובזה היה ראוי להיות שליח הגאולה" (שם).
להאיר פנים זו יכולת אלוקית שנמצאת בכל אדם.
יש בי אוצר שלם של ברכה וחנינה ואני יכולה לשפוך ממנו לכל אחד. עלי רק להסכים להתבוננות עמוקה, לבקוע את הקליפה החיצונית שמסתירה את האדם ולהצליח להתבונן בתוכו, בכאב שלו, בכמיהה הפשוטה שלו לאהבה, להארת פנים, לתשומת לב – ולתת אותן בשפע, ברוחב לב.
להיות שליחי הגאולה.
לתת שלום, לתת ממש, כמו שנותנים חפץ מוחשי. להאמין שהאיש שנתנו לו ייקח את הארת הפנים שלנו ובשקט יאסוף אותה לתוך הנשמה שלו.
"הנה דימינו שאנו עוסקים בעניין קטן שהוא הקדמה למידת החסד, וכאן מתגלה לנו שהוא דבר גדול מאוד, מידה עליונה של הקדוש ברוך הוא והיא מידתו של משה רבנו עליו השלום אשר הודות לה נהיה הוא שליח הגאולה לראות מחסורו של הזולת היא היא מידת הארת פנים.
"ממידת הארת פנים עצמה נובעת הנהגה למעשה – היא מידתו של שמאי הזקן שאמר 'הוי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות'. סבר פנים יפות היא הארת פנים למעשה ודבר גדול הוא זה. מה שחז"ל קראו 'נתינת שלום' אינו מליצה, המסביר פניו לחברו ממש 'נותן' לו שלום. אשר על כן ציווה רבי מתיא בן חרש 'הוי מקדים בשלום כל אדם'" (שם).
בארץ החושך אנשים יורדים במעלית, נבלעים במכונית ומקישים קוד דיגיטלי בפתח המשרד. הם יושבים מול המחשב הקר והוא ידידם. בארץ החושך אנשים מזמינים מוצרים בדואר ומקבלים תוצאות מעבדה באתר של הקופה. הם מקליטים הודעות ושומעים אותן מוקלטות, כבר לא יודעים איך מדברים.
"הלו", מנסה האיש מן החושך, "מישהו יכול לענות לי בקול של אנשים?"
"לא", משיבים לו. "קוד זה אינו פעיל בנקודה זו".
ואז בא האור. האור שמציף את הארץ ומפוגג את החושך. האור העצום שמגיע מהחיוך שלך, מהאכפתיות הכנה שלך ומההתעניינות הלבבית שלך – לכל אחד. בעיקר למי שנמצא בתוך חושך עמוק יותר.
"ונוסיף כאן עוד פרט: אל לנו להיות בררנים למי להסביר פנים. בוודאי קל ונוח ביותר הוא, להסביר פנים כלפי חברי וידידי. וייתכן כי לא יעלה בדעתנו כי גם לבעל המכולת, לפקיד ולנהג אפשר להסביר פנים, כי גם להם צלם אלוקים. אולי דווקא על ידי זה יתאהב שם שמיים על ידינו כאשר נסביר פנים לפשוטי העם!
"מעשה שהיה בבעל תשובה ששאלוהו מי העיר אותו לחזור בתשובה? והוא ענה: 'אני יליד עיר חילונית ואני גר בשיכון שבו גר רק יהודי דתי אחד. השכנים בשיכון אינם רגילים לתת שלום אחד לשני, ורק האיש הדתי הזה כל בוקר, כשהלכתי לבית הספר פגשתי אותו, ותמיד הוא אמר לי בלבביות 'שלום' והתחלתי לחשוב לעצמי איך זה שמכל השכנים רק הדתי הזה נותן לי שלום ובלבביות שכזו? – כנראה שהתורה היא אמת. אז התקרבתי לקיום מצוות'" (שם).
