פרשת וישב
גדלות פנימית
"וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי…" (לט, ח)
"'דבר אחר 'ויאמר אל אשת אדוניו הן אדוני' וגו', אמר לה: למוד הוא הקדוש ברוך הוא להיות בוחר מאהובי בית אבא לעולם. כמו שכתוב באברהם (בראשית כב) 'קח נא את בנך'… אשמע לך ושמא אֶבָּחֵר לעולה ואפסל מן הקרבן' (בראשית רבה פז, ה).
"מדוע תלה יוסף את מיאונו בסיבות גבוהות כל כך ורחוקות מן המציאות ולא בגנות הדבר כשלעצמו, שיתקבל יותר על ליבה של אשת פוטיפר?" ('זכרון מאיר' לגר"מ רובמן, ע"פ 'לקח טוב').
מישהי סיפרה לי על אח שלה, בחור ישיבה שנסחף לדיוטה תחתונה, עד שמצא את עצמו בתוך כנופיית רחוב. אף אחד לא יכול היה לנחש עליו שסבא שלו הוא הרב פלוני, אבא שלו הוא הרב אלמוני ושהוא בעצמו היה בחור משי עדין.
כלום לא העיד עליו: הלבוש, הסלנג, השיטוט והצחוק הפרוע. מי היה מאמין עליו מאין הוא בא?
ויום אחד, בשעת לילה אפלה, הם רצו סיגריות. בדיוק נגמרו להם. הם תכננו לקנות אבל לא היה עליהם כסף. לאף אחד מהם. והם כבר הגיעו לקיוסק ולא התכוונו לוותר. "אתה תדבר איתו", הם התחלקו ביניהם בתוכנית, "ואתה תיכנס מהצד השני. אנחנו נעורר איזו מריבה מבוימת, המוכר יצא אלינו, ואז אתה תנצל את זה. הסיגריות ממש בצד, שים לב" .
"אתם לא מתכוונים לגנוב", אמר בהלם האח שלה, זה שלא מזמן עוד ישב בישיבה ולמד דף גמרא.
"מי גונב? אנחנו מתכננים להסתדר", הם צחקו, "להשיג סיגריות. ככה זה בעסקים, תמיד יש מישהו אחד שמרוויח ומישהו אחד שמפסיד. אל תיקח קשה. כולה שתי חבילות סיגריות".
ופתאום הוא היה הוא. הבן של אבא שלו, הנכד של סבא שלו, האחיין של כל הדודים. כולם צדיקים ובני עלייה, היושבים ראשונה במלכות התורה. והוא בעצמו, בן ישיבה. והוא ידע שהוא לא יכול להיות גנב. הוא, לא. הוא אחר.
אפשר להגיד עליו הכל. שהוא פרחח, ונושר, ומביא כאב לב – אבל גנב הוא לא יכול להיות. הוא. לא. באותו רגע הוא ידע שהוא לא כמותם. הוא לא באמת יכול להיות שייך אליהם. עד כאן. הוא באמת נאפה מבצק אחר. הוא באמת שייך לאליטה אחרת. באותו רגע נוצר הקרע ביניהם. עמוק ובלתי ניתן לאיחוי.
אחר כך עברו הימים והשבועות. לא ביום אחד זה קרה, אבל מיום ליום הוא התרחק מהם, מרגיש איך הוא קשור למחוזות אחרים, לרמה אחת מעל.
בסוף הוא חזר הביתה.
"מכאן יסוד חשוב באורחות חייו של האדם, כל מעשה טוב שאדם עושה עליו לעשותו מתוך שאיפה לגדלות ושלמות. לא לראות את המעשה מצד עצמו בלבד אלא כחוליה בשרשרת של מעשים טובים שתביא אותו בסופו של דבר למדרגות גבוהות בעולמו הרוחני.
"מחשבה כזאת מרוממת את האדם ומשנה את עצם מהות המעשה מסתם מעשה טוב למעשה שהוא חלק מן הדרגה הגבוהה אליה הוא שואף להגיע, וממילא יסייע לו הרעיון הזה גם ב'סור מרע'. בכך גם יוכל ביתר קלות לסתום את פיו של היצר המפתה, באומרו: איך אני ששואף בכל עת לגדלות אעשה את מעשי העברות המגונים?!" (שם)
יוסף לא דיבר עם אשת פוטיפר. הוא דיבר עם עצמו.
אני שייך לאהובי בית אבא. אני חלק מהדבר הגדול הזה. ואם יתגלה אלי אלוקים בדיוק אז? איך אוכל לשאת פניי?
בן ליעקב אבינו אני.
לפעמים, כשהייתי יוצאת להליכה בשכונה, הייתי חושבת על זה. אני גרה בהרי יהודה. הרים כפשוטו. עם רחובות תלולים ואלף מדרגות לכל מקום.
בהתחלה, כולי מלאת מצב רוח טוב. אני יורדת את הרחוב הכי ארוך אצלנו, רוח טובה מכה בי, שקט של לילה עוטף אותי ואני והבת שלי מפטפטות במרץ. אבל אחר כך, אני מוצאת את עצמי בקרקעית השכונה, יודעת שהגיעה עת פירעון – בשביל לחזור הביתה צריך לעלות. אני עולה. העלייה תלולה, והרחוב ארוך. הנשימה שלי מתקצרת, ואני מזיעה כהוגן.
"אם מישהו היה מבקש ממני לעלות את ההר הזה הייתי חושבת שהוא השתגע", אני אומרת לבת שלי בשיאה של עלייה. "בחיים לא הייתי מסכימה. בעיקרון זה לא אנושי. לא בשבילי. ושישלח לי מונית".
אבל עכשיו אני עושה את זה. כי זה חלק מכל העניין הזה שקוראים לו הליכה, חלק מהעניין שבשבילו נעלתי נעלי הליכה ולקחתי בקבוק מים. ואז העליות הכי קשות נהיות סיפור אחר, סיפור של הליכה טובה.
אם שוטפים כלים כדי לשטוף כלים, אז זה עסק מייאש למדי. במיוחד אם ברגע שאת מסיימת כשידייך עוד צרובות סבון – כבר צומחות על קרקעית הכיור שתי כוסות, צלחת וארבע כפיות. אבל אם שוטפים כדי לעשות חסד עם בריותיו של השם, לבנות את האישיות שלי, להתאמץ בתוכי יותר – אז זה חלק מעסק גדול. ויש לי כוח ממנוע עוצמתי יותר, מתמשך יותר.
כל החיים אנחנו מטפסים בעליות – אנשים מרגיזים אותנו, עוגות ושוקולדים מפתים אותנו, ערמות של כביסות מחרידות אותנו והידיעה ששוב עלינו לוותר על משהו שכל כך רצינו גורמת לנו לרצות לבכות.
אבל זה לא הם. באמת. אנחנו לא מדברים עם העוגה ולא עם המתבגרת הנרגזת… אנחנו מול האישה הזאת שקוראים לה אני. האישה הגדולה הזאת שרוצה לצמוח. להיות אישיות אמת. להיבנות, להתחבר לבורא עולם, לדעת להתמודד ולהתגבר. ופתאום זה כל כך גדול ועצום בתוכנו. כל כך רם ונישא ואמיתי.
עד שהניסיון הופך להיות אבן דרך, חלק מתהליך גדול. משהו שיכולים לו.
אני שייכת לעם של מטפסי הרים, לשם כך באתי. מה היא בשבילי העלייה הזאת?
ממשפחה גדול
