נח פלאי
י' כסלו התשפ"ב
באמצע הלילה, בבית מדרש חשוך, מול מאור פנים קמאי, אני לומד פירוש נועז ומסר חינוכי נוקב
"אתה חייב לדבר איתו", אומר לי חבר טוב. "כדאי לך לשמוע מה יש לו לומר. זה קשור לכל מה שאתה כותב עליו, ויעשה לך הרבה סדר בראש. לך תפגוש אותו בבית המדרש. מדובר ביהודי צדיק וחכם, מכנים אותו 'שומר משמרת הקודש', על שם פעולותיו יוצאות הדופן למען שמירת הדת והקדושה בעם ישראל".
הקשבתי לעצת ידידי וסרתי בשעת לילה מאוחרת אל בית המדרש. ניגשתי ביראת כבוד וסיפרתי שאני כותב דברים שנוגעים לאתגרי החינוך המיוחדים של דורנו. ביקשתי לשמוע מבט והשקפה על ענייני החינוך היהודי לאור אתגרי תקופתנו.
הרב, איש רהוט ונעים הליכות, בוחר דווקא לקחת אותי לפרשיות השבוע. אלו פרשיות מועטות במצוות, אבל מלאות באבני היסוד לבניין עם ישראל. פרשת תולדות מתחילה בלידת יעקב ועשו. כשהם קטנים, לכאורה הכל רגוע. הצרות מתחילות רק כשהם גדלים. בימינו קוראים לזה 'גיל ההתבגרות'. על המילים 'ויגדלו הנערים' כותב רש"י: "כל זמן שהיו קטנים, לא היו ניכרים במעשיהם ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם. כיוון שנעשו בני י"ג שנה, זה פורש לבתי מדרשות וזה פורש לבתי עבודה זרה".
שקט בבית המדרש, רק קולו הלוחש של הרב שמטלטל את הנפש. לא הייתי מעז לעולם לכתוב דברים כאלו מעצמי, אבל הם יוצאים מפי קודשו ואין לי אלא להביא אותם ככתבם וכלשונם: "חז"ל לעולם אינם נמנעים מלהצביע לנו על הטעויות והחסרונות של האבות. דווקא בכך הם מגדילים ומפארים את התורה.
"גם בפסוק הזה, חז"ל לא מסתירים את העובדות. כשהם מדברים על ההבדל הענק בין שני האחים, יעקב ועשו, הם מציינים כי זה לא רק בגלל נטיותיהם הטבעיות, אלא גם בגלל שגיאות שעשו מחנכיהם. כל עוד היו קטנים, אף אחד לא העניק תשומת לב להבדלים בפנימיותם. נתנו להם אותו גידול ואותו חינוך. וכאן הייתה הטעות. 'חנוך לנער על פי דרכו'. כל ילד צריך להדריך ולכוון כפי הדרך המיועדת במיוחד עבורו, אותה הדרך המתאימה לתכונות ולנטיות החבויות במעמקי אישיותו וכך צריך לחנכו, הן כאדם והן כיהודי. לכל אדם יש אופי ודרכים משלו. חייבים להתחשב בזה ולחנך לפי זה".
הרב משתתק ולוחש. "סגירת המעגל התרחשה אחרי עשרות רבות של שנים. כאשר יעקב אבינו הלך למות, בניו נקבצו לשמוע את ברכתו. הוא ראה מולו את י"ב שבטי ישראל העתידיים, אך מבטו הרחיק לראות גם את האנשים הפשוטים, הסוחרים ואנשי האדמה שעומדים סביבו. כל עם ישראל מראשיו עד חוטבי עציו עמד מולו, על כל תכונותיו הרבות ודרכי התפתחותו השונות. ויעקב, כבר לא הסכים לטשטוש. היה חשוב לו לברך כל אחד בנפרד. 'איש אשר כברכתו, בירך אותם' – כל אחד לפי תכונותיו המיוחדות.
"צורת חינוך שמושיבה תלמיד כמו יעקב ותלמיד כמו עשו על ספסל לימודים אחד, באותו סדר יום ובאותה דרך לימוד – סופה שתקלקל אחד מהם. ה'יעקב' ישאב מבאר החכמה בעניין וחשק הולכים וגוברים. ואילו ה'עשיו' רק יצפה ליום שבו יוכל להשליך את הספרים הישנים ואיתם יחד שליחות חיים גדולה שעליה למד באופן חד צדדי ובדרך דוחה המנוגדת לחלוטין לטבעו.
"אילו היו יצחק ורבקה חוקרים לעומק בטבעו של עשו, אילו שאלו את עצמם בשלב מוקדם: איך יכול אפילו אחד כעשו עם כל הכוח, הכישרונות והאומץ הרדומים בו להטות שכם לעבודת השם, הרי שאז הגיבור לעתיד לא היה הופך לגיבור ציד, אלא לגיבור לפני השם. ומי יודע לאן היו פונים דברי ימי העולם.
"אך לא כך היה. 'ויגדלו הנערים', רק לאחר שהבנים גדלו והפכו לאנשים הופתעו כולם לגלות ששני האחים, שמרחם אחד יצאו ואשר קיבלו את אותה השגחה, התחנכו באותה דרך ולמדו אותם לימודים, היו כה שונים בטבעם ובפעולתם: עשו שאנסו אותו לחבוש את ספסל בית המדרש, מאס בכל והיה כולו איש שדה.
"צריכים להזכיר גורם נוסף", אומר הרב. "הרגשות החלוקים של ההורים כלפי בניהם. יצחק אוהב את עשו, ורבקה אוהבת את יעקב. כאן יש פגיעה בתנאי היסודי לגידול ילדים: אחדות דעות בין ההורים ואהבה שווה לכל הילדים, אף לאותם הלקויים במידותיהם, הזקוקים לאהבה ומסירות אף יותר מהחולים בגופם".
ופתאום אני מוצא את עצמי יושב ומצטמרר מול ספרו של רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל. אותו גאון עולם, שמרן הסטייפלר זצ"ל כתב ש"ספריו נחוצים לחזק את האמונה בליבו של כל יהודי", מתאר כבר אז, לפני יותר ממאה ועשרים שנה, את עיקר הבעיה שקיימת בזמננו, זו שגורמת לכל כך הרבה אבדות בנפש.
המחשבה שאפשר להכניס שנים עשר שבטים של ילדים מסוגים שונים לכיתה אחת ולחנך את כולם באותה שיטה ובאותה דרך – שמתאימות אולי רק ליששכר שבהם – מתבררת שוב ושוב כשגויה. גם אם ההורים רואים את עצמם חשובים ונעלים לא פחות מיעקב, רחל ולאה, אם יתעקשו לכוון את כולם באותה שיטת חינוך, הם עלולים לקבל לוח חושן שיש בו אולי כמה אבני חן, אבל שאר המשבצות חלולות וחסרות.
כדאי לקרוא שוב ושוב את דברי הרש"ר הירש ולהפנים אותם.
אלו שהולכים לפי הגישה הזו, רואים פלאות בעבודתם. דוגמה אחת – בלי להמעיט באחרים כמובן – הוא הרב חייקל מילצקי, שהקים את ישיבות רש"י לפני עשרים שנה. הוא יסד שיטה שפועלת בדיוק כך, שיטה שמגלה שבבית מדרש אחד אפשר לכנס מגוון רחב של שבטים. גם בחורים מהשבט שלא שרד בישיבות, מקבל אצלו את הצבע הייחודי שמתאים לאבן החושן שלו. יש לו דגל עם ציור משלו, ובעיקר דרך והכוונה שמתאימות לדרכו ורוחו של כל תלמיד ותלמיד.
כמו הרב מילצקי ישנן עוד דוגמאות רבות לאנשי חינוך והורים שפועלים בדרך הזאת, שיודעים להרכיב באמנות על לוח אחד אבני חושן שונות ומגוונות, שמצטרפות יחד לשלמות ואור גדול.
