בצל אהבתו נחסה

זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך // הרהורים לחג הסוכות תשפ"ה

'זמן שמחתנו'. רצף הימים שבהם אנו חשים את רגעי הקרבה והאהבה הגדולים ביותר שבין הקדוש ברוך הוא לבניו. הגילוי האלוקי של 'ימינו תחבקני' מופיע בעולם, מתחיל להיבנות בימי חג הסוכות ומגיע לפסגה ביום שמחת תורה – החג שבו מתאחדות שתי השמחות הגדולות ביותר: 'ישמח ישראל בעושיו' עם 'ישמח השם במעשיו'. אך השנה את הצעדה הנרגשת לתוך הסוכה ילוו גם מחשבות אחרות.
דווקא ברגעי האהבה והקרבה האלו, בלתי נמנע שלא לחזור ולהרהר באירועי השנה החולפת, שהייתה מהמאתגרות והקשות שחווה עמנו בעידן האחרון. קשה לה לנפש לסחוב שני מבנים סותרים כאלו, האחד של אהבה וקרבה והשני של דין ונקמה. הן רק לפני שנה התקיים בנו מה שמשלו חכמים במסכת סוכה על אותו עבד שאדונו נטל את קיתון המים שהגיש לפניו ושפכו לנגד עיניו.
המחשבות הנוגות מתעצמות שבעתיים, כשמהרהרים בתזמון הקשה של האירועים: מידת הדין לכדה אותנו ברגעי השיא הגדולים והקדושים ביותר שיש בשנה, בעיצומו של חג שמחת תורה. לאחר הקרבת שבעים הפרים כנגד כלל האומות בימי חג הסוכות, נותר יום זה כפינת יקרת עבור עם ישראל לבדו, בבחינה של 'בואו נגלגל יום אחד אני ואתם'. מרום פסגתו הוטחנו באחת לבירא עמיקתא, אל מרוץ דמים של שנה תמימה, כשבשורות איוב רדפו זו את זו. יהודים רבים נטבחו, נחטפו, עונו, אימהות קברו את בניהם ומאות אלפים נעקרו מבתיהם, מבועתים, באימה ופחד. בדברי ימי עם ישראל על ארצו, שנה שכזו לא הייתה מאז השואה הנוראה.
והנה, שוב עומדים אנו בפתחה של הסוכה, כשאנו בטוחים כי תפילותינו בימים הנוראים התקבלו באהבה וברצון, והגזרות הקשות שריחפו מעל ראשי עם קודש נקרעו ובוטלו. מעודדים ומלאי שמחה פוסעים אנו פנימה, בציפייה לקבל את אהבתו יתברך כלפינו, בראשיתה של השנה החדשה.
השמחה והרגש העז מהולים בזיכרונות טריים העולים מול עינינו. התקופה המתוחה ועוללותיה המחרידות מציפות את התחושה כי הבורא העניק, כביכול, טלטלה הגונה לעם היושב בציון. והלבבות כולם סובבים בתהייה: מה אפוא שואל הקב"ה מעימנו, וכי חפץ הוא לייסרנו בשוטים? והלא אנו יודעים כי לא חיזבללה ממית ולא חמאס מכה. אין זאת אלא שמאחורי אותן מכות מרדות שהכו בעוצמה על קודקודנו ניצב מלכו של עולם, אוהב עמו ישראל, שמבקש לאותת לנו נמרצות. מבט מפוכח מחייב אותנו להטות אוזן ולנסות להקשיב ולעכל את בת הקול האלוקית שזועקת לעברנו.

חסדים מכוסים
כשנבקש להעמיק במהות הצרות ובנסיבות הזמן החולף, נעלה על ליבנו כי התוכחה והצער הרי הם חוסים תחת ההגדרה של 'חסדים מכוסים'. האין זה אוקסימורון? כיצד נותרים ה'חסדים' בדמותם, למרות היותם מכוסים? מבארים גדולי החסידות, החסד הטמון בהם אינו אלא אות שמימי. עדות וסימן כי הקב"ה אינו מוותר עלינו, בניו יקיריו. כשאנו סרים מדרך הישר, או לחלופין כשהוא מעמיד את אהבתנו כלפיו במבחן, זהו רגע של פסגה. רגע הקרבה הגבוה ביותר שמזקק את היסוד הטהור ביותר בקשר שבין אב ובנו, על אף התצורה החיצונית שלו, שעוטפת את האהבה הגדולה בשוטים ועקרבים ומשתלשלת בעולמנו הגשמי בקיתונות של כאב, צער, ייסורים והפך הטוב.
התפילות שלנו מכוונות להמשיך בעולם 'טוב נראה ונגלה'. מי שמבאר את המונח הזה הוא הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב, אוהבם של ישראל: אנו מייחלים ומתחננים לטוב שנוכל לחזות בו בעיניים בשריות ולא רק לטוב שנדרשים להסבירו בתנועת אצבע מפולפלת. תפילות תשרי תשפ"ד לא הצליחו לממש את משאלת הלב הזאת. תחת זאת, קיבלנו מנה גדושה של "את אשר יאהב ד' יוכיח". הרה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא קדישא, מבאר את תכליתה הנסתרת של 'תוכחת האהבה' בכך שהקב"ה מוכן לשכון איתנו בתוך צערנו כדי לצחצח את נשמותינו מהזוהמה שדבקה בהן. המלך הגדול, מלכו של עולם, יורד מהיכלותיו העליונים כדי לקנח את צואת בת ציון, כלשון הנביא ישעיה, על אף הצער שנגרם לו מכך. אך זאת כוחה של אהבה שמקלקלת את השורה, ובלבד שיתוקנו, ירחצו וייטהרו נשמות ישראל. לשם כך מקבל אבינו מלכנו את סאת ייסוריו זו ואת ייסורי הבנים המצטחצחים מעוונותיהם. וזהו הביטוי הגדול ביותר לאהבת מלך מלכי המלכים כלפי ילדיו.
בעיניים גשמיות ופשוטות אין לנו יכולת להבין על מה עשה ד' ככה. ברור לנו שעניינים של הפך החסד, שנראים בעינינו כרעה, אינם באים כנקמה או מענישים בהיעדר סיבה. להפך, כל הורה יודע שהקושי הגדול ביותר הוא לייסר את הבן כדי להעלותו על הדרך הנכונה. אך ההכרח לא יגונה, ומקורו של העונש – באהבה. זו אם כן צורה נוספת של ההתגלות של אבינו שבשמיים כלפינו, שאינו מוכן לוותר על בניו. הוא מבקש לעוררם וכנשר המנענע את קינו בטלטלה רבתי, נוקט הוא בלית ברירה דרך שכזו, כדי להקיצם מתרדמתם.

פשוט לפעול!
בזמן שמחתנו, עלינו להתחזק בידיעה הברורה שהנהגתו של הקב"ה מלווה אותנו בכל צעד ושעל. אחד מחידושיו של הבעל שם טוב היה עניין ההשגחה הפרטית על כל נברא, עד כדי שכאשר אדם נוטל חופן של גרגירי חול בידיו, לכל פירור וגרגיר שישליך בחזרה ארצה יש יעד מושגח ומכוון שעליו ינחת. אין לעולם קיום ללא הבורא, והכל מאיתו. הוא מהווה, מחיה, ומחזיק את הבריאה כולה, ללא רגע אחד של הפסקה. אלא שלעיתים ההשגחה האלוקית מתבטאת בכך שמתוך אבהותו של הקב"ה הוא מבקש שנכיר בו כמי שמנהל כל פרט מחיינו, מצפה שנזעק אליו 'טאטע', ואז יישא אותנו בחזרה על כתפיו כאשר יישא האומן את היונק.
וכחלק מאהבתו אותנו, מבקש הוא מאיתנו לפקוח עין. לצאת מאזור הנוחות האישי ולשאת ראשית כל על לוח ליבנו את כל אותם יהודים שאיבדו את יקיריהם, להבין שעשרות אלפי יהודים גלו מביתם, ולשאול את עצמנו מה נדרש מאיתנו בשעה זו למען כללות עם ישראל. וזה קשה. יען אין אחד מאיתנו שלא נלכד ביערת הדבש הסמיכה של מרחבי הנוחות האישיים. דווקא בתקופה זו עלינו לזכור כי לכל אחד הייעוד שעבורו הגיע לעולם, והקב"ה יושב ומצפה – אימתי ימלא הנברא את חלקו בעולם וישלים את ייעודו הרוחני. עלינו לצאת מתוך עצמנו, ולפעול.

אהבה מסוּתרת
להוותנו, התקיים בנו הכתוב "את אשר יאהב השם יוכיח" באלפי בתים, כמעט בכל עיר מישראל. מי באובדן יקיריו ומי במקור פרנסה שנפגע או בגלות כפויה. רבים התעוררו, שאלו איה הבורא וכמו התקיימה בהם מימרתו של הבעש"ט, כל רודפי ק-ה השיגוה – אימתי? בין המצרים. בעיתות צרה וצוקה ניתן להשיג את גילוי אלוקותו.

ותרועת מלך בו – המלוכה והשלטון ניתנו לצדיקים ולחכמים. גאב"ד דרכי תורה, הגאון האדיר רבי אשר וייס שליט"א ובנו הרה"צ ר' יוסף בנימין וייס, בשיחה על ענייני השעה, בהרי אוסטריה

כשעוברות על האדם חוויות של צער וייסורים, מבאר בעל התניא בספרו, הרי שאז בוחנים אותו משמיא: אם הוא מייחס זאת למאפיינים טבעיים ומוצא אשמים במצבו, הקב"ה נאלץ להגביר את ידו עליו כדי לעוררו עוד יותר, אך אם הוא מבין שהכל נועד להוציא ממנו את המיטב ולמלא את שליחותו בעולם, אין הקב"ה זקוק עוד לטלטלו בחסד מכוסה ובתוכחה, כיוון שהתעורר מאליו. אדם זה זוכה שהצער והייסורים מפנים את מקומם לשמחה וטוב לבב.
קל יותר לאהוב את ד' כשהכל זורם על מי מנוחות. קשה עד מאוד לשבת בסוכה כאילו דבר לא אירע ולשכוח מהשנה שחווינו משמחת תורה תשפ"ד ועד תשפ"ה. אך אדרבה, ייתכן שמוטל עלינו לקפוץ ולאמץ דעת עליון: לקחת את הזיכרונות הקשים ולנתב אותם להודיה להשם יתברך, על שלא ויתר עלינו בשנה החולפת, התייסר עימנו ובצרתנו לו צר, כאב המתייסר עם בנו.
אין ספק, זאת מדרגה גבוהה. ואף אנו איננו עוסקים במדרגות – אלא במציאות חיים שחווינו. מעולם לא התנסינו, לפחות בדורנו, בסדר גודל של אסון שכזה. אין לנו אלא לייחל כי התיקון נעשה, ובמה שחווינו על בשרנו, ידי חובת תוכחה – יצאנו.
בספרי החסידות מבואר הפסוק "ק-ל נקמות ד', ק-ל נקמות הופיע", כי הקב"ה אינו נוקם חלילה, אלא מושך חסד לברואיו. אדרבה, נקמתו היא אך ורק בהתגשמות הופעתו, "ק-ל נקמות – הופיע", דהיינו, נקמתו מופיעה בדמות של התגלות אהבה בלי שיעור, בהשפעה של חסד במידה גדושה – עד שמקבל החסד עומד ותוהה הכיצד זוכה אני לחסדים כה גדולים בעוד אני איש חוטא ומרוחק כל כך. ומבושתו על החסדים המציפים אותו בלי שיהיה ראוי להם שב הוא בתשובה אל בוראו, מתוך אהבה. וזו היא נקמת האב הגדול, מלכו של עולם.
הווי אומר: גם אם לעיתים נדמה כי הקב"ה הינו מלך מעניש ומייסר, הנוקם בנו על מעשינו, נדע כי ישנה דרך אחת, דרך של חסד, שלאורה עלינו להבין כי העונש והייסורים הם חלק בלתי נפרד מהטוב שהבורא מרעיף עלינו כדי להחזיר אותנו לדרך המלך. אולם עלינו לחתור בתפילות שלנו למסלול הנהגה גבוה יותר, לפיו גם אם חטאנו והתרחקנו הרי שהקב"ה יכול לכוון את דרכנו דרך הרעפת טובות כה גדולות שיחדירו בנו בושה על דלות מעשינו וריחוקנו ממנו – עד שנשוב אליו במרוצה, כבנים אובדים לחיק אביהם ולזרועותיו המושטות.

שבט הברזל
ישנם רבים המנסים לנהל את העולם, כביכול. הם מומחים לחשבונותיו של הקב"ה ובד בבד אינם לוקחים לעצמם כל מוסר מרצף האירועים שפקד את עמנו בשנה האחרונה. טעות כפולה יש כאן. פעם אחת משום שאיננו בעלי הבית על העולם ואיננו מחשבי חשבונות שמיים, ופעם נוספת, משום שבגישה זו אנו עלולים לאבד את המסר הישיר שהופנה אלינו.
חג הסוכות, המסמל את ההליכה במדבר כשענני הכבוד סככו עלינו מכל פגע, מלמדנו כי יש מנהיג לבירה, שפועל בתוכנית אלוקית מדוקדקת, גם אם איננו מבינים אותה לעיתים. והיא אף איננה משתנה, למרות העובדה שאיננו מצליחים להשכיל אל עומקה. דבר אחד ברור: איננו קובעים את המציאות ומוטל עלינו לנהוג בשום שכל כיצד להתנהל במציאות החיים הזו. זהו המבחן עבורנו. זה מקומנו בעת הזו. לתרום את חלקנו בתיקון הדורות עד ביאת המשיח ולהתרכז במשימתנו.
עמדנו במבחן קשה מאוד בשנה החולפת. ארך זמן רב עד שהתעוררנו. שבט לוי נחבט על נטישת החזית. אך שומה עלינו לומר שלא תמיד הבנו שמקומנו אף הוא בחזית – גם אם זו אינה החזית הקלאסית הטבעית שמופיעה בספרי תורת הלחימה. אכן, אנו מלאי חובה לחיילים, לחללים הי"ד. המחויבות שלנו היא רוחנית ועליה להתבטא בכל מעשה שלנו: מלימוד ועד תפילה, בחסד ובשמירת הפה והעין. קשה להיות מטיף בשער ולא זו הכוונה, אך היינו צריכים להיראות אחרת, בהתנהלות שונה.
כשבט לוי, אנו מחויבים להיות עמלים בתורה – וזו הזכות שנפלה בחלקנו – אך בד בבד לגלות אחריות למעמדנו. כשבכל יום נכרים עוד ועוד קברים, עלינו ללמוד מכך שייתכן ואיננו ממלאים את ייעודנו כבני השבט. היה נדרש חשבון נפש יומי תחת השאלה הנוקבת האם מילאנו ייעודנו ביתר שאת וביתר עוז כפי שעשו החיילים בחזית.
עלינו לחדד ולדייק את ההבנה כיצד צריכה להיראות הנהגתו של יהודי חרדי 'בין אדם למקום' ו'בין אדם לחברו' בזמני שגרה, ועל אחת כמה וכמה כשחרב המלחמה מונפת בחזית. זה מחייב אותנו כציבור ביצירת דפוסי חיים שונים. קשה לכתוב זאת, אך עם כל הצער הגדול אנו מוכרחים להודות: בחלקים גדולים מן הניסיון שהונח לפתחנו, לא השגנו תוצאות טובות בבחינה ולא עמדנו ברף הציפיות הגבוה הנדרש מבני שבט לוי.

גלה כבוד מלכותך
בימים אלה אנו מייחלים לכל הטוב השמימי הנגלה, שיורק עלינו משמיים בזמן שמחתנו, ויוביל לתיקון ונחמה על אירועי שמחת תורה של השנה שעברה. נחזור לריקודים שנגדעו ולבחינה הגבוהה של 'לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל'. רבנו בעל ה'אור החיים' הקדוש זי"ע מסביר, כי לגודל אהבתו של הקב"ה את ישראל הוא אינו רואה בהם כל אוון. ויתרה מכך, הוא אף אינו רואה כל 'עמל' בחדשו בכל יום את מעשה בראשית כולו על כל המשתמע – הכלת האנושות תוך השפעה עליה מטובו – משום שהוא עושה זאת עבור 'ישראל'.
בהמשך הכתוב נאמר: "ד' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו". מחד גיסא, מבאר רבנו בעל האור החיים, ד' אלוקיו עימו, נמצא ושוכן יחד עימו, ואז מקבל העם את כוח תרועת המלך ואת השלטון בעולם, שניתן לתלמידי החכמים ולצדיקים. אך מאידך גיסא, הפסוק גם נקרא מסופו לתחילתו: גם כאשר 'תרועת מלך בו', כאשר עומד על עם ישראל מלך רשע הסורק במרקות של ברזל את בשרם, עדיין הרי הם כרבי עקיבא וחבריו בשעתם, שלא היו מוכנים לוותר על הקרבה והאהבה הגדולה ומסרו את נפשם על קדושת שמו יתברך, והרי זו בחינת 'ד' אלוקיו עמו'.
ברור לכולנו שבני הישיבות, עמלי התורה, מחזיקים בשרביט המלוכה. אך 'תרועת המלך', רעת השלטון, ננעצה כביכול בציפור נפשם.
עם זאת, בחג הסוכות, שבו מתגלית אהבתו של הקב"ה כלפינו, אנחנו מייחלים ומתפללים שהטוב והחסד יושפעו עלינו באופן גלוי, לעיני בשר. שנזכה הן ל'ישמח ד' במעשיו', והן ל'ישמח ישראל בעושיו', וכל ילד, גדול כקטן, יוכל לראות כי הקב"ה אוהבנו, בלי שנזדקק לחסדים מכוסים.
אזי, כשנזכה לראייה זו, יתגלה כבוד מלכותו מהרה, ויופיע וינשא עלינו לעיני כל חי, לאמור: "הן גאלתי אתכם אחרית – כראשית".