עו''ד אבי בלום
י"ד אלול התשפ"ה
“מזל שאין לחות'ים ממשלה מנופחת כמונו, אחרת ההישג לא היה כל כך גדול", אמר לי בציניות אחד משרי הקבינט, אחרי שהתבררו תוצאות התקיפה המדויקת בצנעא שבה חוסלה הצמרת המדינית של החות'ים: ראש הממשלה, מזכיר הקבינט, ראש הסגל של ראש הממשלה, שר החוץ, שר המשפטים, שר הכלכלה והמסחר, שר הנוער והספורט, שר החקלאות והסביבה,
שר הרווחה והעבודה, שר ההסברה ושר התיירות, לידיעת כל מי שתכנן חופשת שורשים.
ארבעה שרים בלבד בממשלת החות'ים נותרו בחיים כאודים מוצלים מאש חיל האוויר הישראלי, כשעל שר ההסברה, אפשר להחיל את ההלצה של נתניהו בפתח ישיבת הממשלה, השבוע. “אנחנו ממתינים לתוצאות חיסול אבו עוביידה ואני שם לב שהודעת החמאס קצת מתעכבת", התבדח נתניהו, “כנראה שאין מי שידברר את זה".
אין מצבי ביניים בממשלות נתניהו, הסובלות דרך קבע ממה שאפשר לכנות כ'ביבי–מאניה דפרסיה'. משברים שחובטים את ישראל בתחתית החבית, או שיאים של נסיקה, מאפיינים תדיר את ממשלות נתניהו.
זוהי תקופת המאניה שאחרי הדפרסיה, במחזוריות שלא תיגמר לעולם. אחרי שבועות קשים שבהם ישראל חשה כמי שעוברת קמפיין הרעבה מדיני, יש תחושה בימים האחרונים של עלייה מחדש על הגל.
חיסול הצמרת החות'ית, במבצע שהוכיח שליטה מודיעינית גם בזירה היחידה שבה ישראל נתפסה כבלתי מוכנה, בשילוב חיסולו של דובר חמאס שנותר כאחד הסמלים האחרונים של ה-7 באוקטובר, הפיחו בנתניהו תקווה חדשה.
מי שנפגש איתו השבוע דיווח על “נתניהו חדש", שמדבר ברורות ולא מסתתר מאחורי גבם של שרי הימין. “התדרוכים של הצבא בתקשורת פוגעים ברוח הלחימה", אמר נתניהו לזמיר, כשהפעם, את השיח עם הרמטכ"ל, ובניגוד למנהגו להמהם דבר מה ולשתוק כשאנשי הצבא מותקפים, הוביל ביבי עצמו, שהיה, כך לדברי המשתתפים בהגדרה בת מילה אחת: במיטבו.
מכת בכירים
הדממה בהזמנה. ח"כ בועז ביסמוט בוועדת חוץ וביטחון צילום: פלאש 90
על רקע גל ההצלחות הצבאי, הגיע נתניהו עם רוח גבית לישיבת הקבינט שהתקיימה ביום ראשון בערב. את ישיבת הקבינט בשבוע שעבר, עזבו נתניהו ושריו בשעה מוקדמת כדי לחגוג עם המתיישבים את הלבנת המאחזים ואישור הבנייה המחודשת בשטחים.
בישיבת הקבינט השבוע, לא נקבעו אירועי שרשרת מאוחרים, והשרים דנו שעות ארוכות בתוכניות לכיבוש העיר עזה. במישור ההצהרתי, ממשלת ישראל שועטת קדימה, חרף קולות הביקורת שממשיכים להגיע מהאגף הצפוני של הקומה ה-14 בקריה, שם ממוקמת לשכת הרמטכ"ל, מול האגף הדרומי שבו יושב שר הביטחון.
לישיבת הקבינט שאליה לא הצטרף דרעי – שעמדתו לא התקבלה – הגיע נתניהו חדור רוח קרב. הוא יצר סדק בין הרמטכ"ל אייל זמיר לסגנו ידעי, שדיבר בחום על היעד של כיבוש עזה ולמחרת נאלץ לפרסם הבהרה ולפיה אי אפשר להכניס בינו לבין הרמטכ"ל סיכה. “הייתי בישיבה, ואת הסיכה בבלון שניפח הרמטכ"ל הוא בהחלט נעץ", אמר לי אחד השרים.
אבל לא רק בתחום הצבאי יש אווירה של תפנית. גם באגף המדיני, התחושה היא שהדהירה להכרה במדינה פלסטינית, נעצרה. ממשל טראמפ לא הסתפק בווטו המסורתי, ושלילת ויזות הכניסה לארה"ב לבכירי הרשות הפלסטינית לקראת כינוס עצרת באו"ם, בשילוב הלחץ הכבד שהופעל על מדינות המערב, נותן את אותותיו.
קנדה נסוגה מהצהרתה על תמיכה במדינת פלסטינית ובלגיה הצטרפה תוך הצגת תנאי בלתי ישים של החזרת בני הערובה. לדברי גורם מדיני בכיר, מדינות מערביות נוספות – מגששות את דרכן בניסיון להמיר את הציר הצרפתי של הנשיא מקרון בתמיכה אמריקאית של הנשיא טראמפ.
נתניהו הבהיר כמעט מפורשות, כי הכרה במדינה פלסטינית במועצת האו"ם, אף על פי שיש לה ערך דקלרטיבי בלבד ולא מעשי, תגרור מיידית החלת ריבונות ביהודה ושומרון בהתאם ל'תוכנית המאה' של טראמפ.
בבלייר האוס אחרי אותה פסגה, שמעתי את נתניהו מדבר על החלת הריבונות בישיבת הממשלה הקרובה, כך שלהצהרות מהסוג הזה יש לצרף תמיד הערת אזהרה. אבל לפי מה שמסתמן, למרבה האירוניה וככל שההתניה תמומש, יש לפתע פתאום לימין הישראלי עניין מיוחד בכך שההכרה במדינה פלסטינית תמומש.
ביבי הרגיש השבוע באלמנט שלו. אחרי שבועיים של קמפיין הרעבה בין–לאומי שהאפיל על ההישגים הישראליים, ביבי מרגיש שהצליח לשנות את השיח ולהתמקד בעיקר, ואין מי שיודע להציג את הפרזנטציה טוב ממנו.
“בתוך פחות משנתיים ומהנקודה הנמוכה ביותר", סיכם השבוע, “שינינו את מפת האזור. מחקנו את הנהגת החמאס והחיזבאללה, את הצמרת הצבאית האיראנית יחד עם עיקרי תוכנית הגרעין, את השלטון הסורי שנפל כמו מגדל קלפים ובשבוע האחרון גם את הממשלה החות'ית. למעשה, השמדנו, את כל מי שהתרברב בהשמדתנו".
אומנם ראש השנה ולא פסח בפתח, אך הנעימה שמתנגנת בראש אחרי 'מכת הבכירים' בצנעא, היא של “והיא שעמדה".
ימי התום
את שינויי המגמות כמו במדדי הוול סטריט, אפשר לראות מאז ה-7 באוקטובר בהתאם לגרף ידוע. אם ישראל היא זו שרודפת אחר חמאס לעסקה, המניות של ארגון הטרור בעלייה. אם חמאס רודף אחרי הישראלים, זהו סימן מובהק לכך שישראל בעלייה.
מי שדחף כל העת, כמעט מבוקר ה-8 באוקטובר 2023 עוד בכהונת הנשיא ביידן, לביצוע עסקאות חטופים בפעימות, זהו ראש הממשלה נתניהו, שדחה כזכור את המלצת טראמפ לפתוח את שערי הגיהינום אם החטופים כולם לא יוחזרו.
נתניהו שלח אז בבהילות את שלוחו המיוחד לוושינגטון השר רון דרמר, שהודיע בימים האחרונים על פרישתו הצפויה בעוד ארבעה חודשים, כשבסביבת נתניהו מלומדת הסחבת, מקווים כי המועדים יתארכו גם כאן, ככל האפשר.
מפגישת דרמר–ויטקוף, באה ההיצמדות המחודשת למה שכונה 'מתווה ויטקוף' אך היה למעשה “מתווה נתניהו", שהוצג על ידי השליח האמריקאי כדי לחסוך מנתניהו זעזועים קואליציוניים פנימיים מכיוונם של שרי הימין.
מה גרם לנתניהו להפוך את עורו ולהוביל כיום מדיניות אחרת, עם דרישה חד משמעית לביצוע עסקה כוללת או לחימה מתמשכת? לתשובה הזאת פנים רבות: מדינית, צבאית, אך גם פוליטית.
שרים וגורמים מדיניים ששוחחו עם נתניהו לפני כארבעים וחמישה ימים, ערב היציאה לפגרת הקיץ הארוכה בת תשעים הימים שבמהלכה אי אפשר להפיל את הממשלה, התרשמו שפניו לעסקת ביניים מהירה.
כפי שנכתב כאן בשעתו, נתניהו תכנן להעביר את המהלך בימים הראשונים של הפגרה, ולהגיע לתום שישים הימים שנקצבו לעסקת הביניים, במועד נוח פוליטית: כשלושים יום לפני החזרה למושב החורף של הכנסת.
מי שגררו רגליים והרגישו שבעים מקמפיין ההרעבה היו החמאסניקים, שמסמסו את המגעים וחזרו לרדוף אחרי ישראל בחלוף יותר מחודש ימים, כשהבינו כי כיבוש עזה הופך לתוכנית ישראל ולא נותר רק כחזון משיחי של השרים הקיצוניים מימין.
בנקודת הזמן הנוכחית, אין לנתניהו האשראי הפוליטי ללכת לעסקת ביניים. גם אם העסקה תושלם תאורטית, בשבוע הקרוב, הכנסת תחזור לפעילות בעוד כארבעים וחמישה ימים – כשבועיים לפני “ימי התום" למימוש העסקה.
אם מושב החורף ייפתח, על רקע תמונות השחרור של אסירים פלסטינים כבדים עם דם על הידיים ונסיגת כוחות ישראליים מעזה, השר בן גביר שכבר הוכיח בעסקה הקודמת כי אינו מסתפק בדיבורים, יהיה חייב לעשות מעשים. השר סמוטריץ' שמגרד את אחוז החסימה מלמטה בכל הסקרים, לא יוכל להישאר מאחור ולהיצמד לכיסאו.
החרדים ממילא יושבים מחוץ לממשלה על רקע משבר הגיוס, אך ממשיכים להחזיק באצבעותיהם את הממשלה כדי שלא להיתפס כמי שהפילו את ממשלת הימין, אך במציאות אלטרנטיבית שבה גם מפלגות הימין יקראו תיגר על הממשלה אם תיחתם עסקת ביניים, ביבי ימצא עצמו פותח את מושב החורף כברווז צולע. מול מציאות כזאת, וגם אך לא רק, בשל השיקול הפוליטי, ביבי מעדיף לכל הפחות ברמה ההצהרתית, להפוך את החמאסניקים בעיר עזה לברווזים במטווח.
מנותקים במשכן
תסכולים מהמושב האחורי. "נאום הסימנרים" של גפני בבית שמש
אי אפשר להבין מה עבר למשה גפני בראש כשהתייצב ביום הראשון לפתיחת שנת הלימודים בבית שמש, וחיטט בפצע הפתוח של אפליית הבנות הספרדיות…
דבריו של גפני על הצורך – של מי? – בהקמת סמינרים ספרדיים, נאמרו במקביל להוראה יוצאת דופן שיצאה מביתו של מרן הגר"ד לנדו לעכב את פתיחת שנת הלימודים בכיתות ט' בתיכונים לבנות, עד להסדרת מקום לימודים לכלל הבנות.
אי אפשר להבין את גפני, אבל אפשר לנסות להיכנס לראשו ולהבין שהתסכול דיבר מגרונו. ללא ההגה של ראשות ועדת הכספים גפני מרגיש כמו נוסע שחוטף בחילה במושב האחורי של רנו חבוטה.
כוותיק חברי הכנסת בבניין, זוהי ללא ספק הקדנציה הגרועה שגפני חווה, ודווקא מנקודת הפתיחה הטובה ביותר, בממשלת ימין מלא–מלא, נטולת מקטרגים וקוראי תיגר. בכל פרמטר שנבחן, לאחר כמעט שלוש שנים, נרשם כישלון. מהמעונות ועד לאופק חדש, ובראש כמובן סוגיית הסדרת מעמד בני הישיבות, הממשלה הזאת פותחת את שנת הלימודים החדשה בציון נכשל.
על רקע הדממת הכנסת מכל פעילות, כולל זו של ועדת חוץ וביטחון ששבתה בניגוד לציפיות המוקדמות, וחזרה השבוע לפעילות רק ביום רביעי, קפצה מהארכיון אמירה ישנה של גפני בשם הרב שך, על כך שכל יום שבו הכנסת מושבתת מפעילות, הוא יום של ברכה.
אם בימי עבר משמעות האמירה נבעה ממה שעלול לבוא לנו מחברי הכנסת שאינם שלוחי דרבנן, הרי שבקדנציה הזאת דומה שכל יום ללא פעילות של הנציגות החרדית, זהו יום של ברכה. למגזר.
בקדנציה הזאת, קיבלנו יותר מדי דיבורים מיותרים ומזיקים, בראיונות שניתנים בעיקר לתקשורת הזרה או המפלגתית, בלי להביא בחשבון את ההשלכות שיש לכל מילה ובלי להתכונן לשאלות מראש כמצופה משועלי קרבות.
האמירה המנותקת של גפני, בשעה שהרחוב החרדי חרד מתופעת המעצרים, ועד כה בעיקר של בני ישיבות ספרדיות, מצטרפת לדין תורה שמנהלות 'דגל התורה' ו'אגודת ישראל' על זהות הח"כ שיפנה את מקומו ליצחק פינדרוס, שמצידו ובצדק, מתעטף בשתיקה.
כשרואים את מצבורי האנרגייה שמוקדשים לסוגיות כה אזוטריות בשעה שעל סדר יומנו נושאים כה אקוטיים, אי אפשר שלא להתמלא דכדוך, גם ללא תחושת הפלצות של חודש אלול מבית מדרשם של בעלי המוסר.
אלול במתינות
“שמעתי על זה ברדיו", השיב לי החבר החרדי בוועדת חוץ וביטחון, על משקל התשובה הפולקלורית של בחור ישיבה שנתפס בהפצת ידיעה שפורסמה בתקשורת הכלכלית והשיב: “שמעתי באוטובוס".
הח"כ החרדי התייחס לפרסום תוכנית הביניים של יו"ר ועדת חוץ וביטחון בועז ביסמוט. על פי הפרסום, שעליו שמעו הח"כים החרדים בדיעבד, הציע ביסמוט לקבוע ב'תקנת חירום' למשך שנה, כי צה"ל יגייס את החיילים בהתאם לצרכיו, ובמקביל יוקפאו גם סנקציות האכיפה שהוחלו בהנחיית היועמ"שית וגם המעצרים.
הרעיון בעיקרו מתבסס על הבעת אמון ברמטכ"ל שמתגלה עד כה כגורם האחראי ביותר במערכת. ערב היציאה לבין הזמנים נכתב כאן בשמו כי בשיחות סגורות הבהיר הרמטכ"ל שאין בכוונתו להפוך את צה"ל לשחקן פוליטי ולבצע גל מעצרים המוני שלא יוביל לגיוס לוחמים בפועל.
שבוע לתוך חודש אלול אפשר לומר בפה מלא שהרמטכ"ל הוכיח כי לפחות בפן הזה הוא אינו התקפי. המעצרים הספורים, ללא מבצע ייעודי והמוני כפי שדרשה היועמ"שית, הוכיחו שהרמטכ"ל זמיר יודע לעמוד בנחישות על דעתו גם מול היועצת המשפטית ולא רק מול שרי ממשלת הימין. המתווה של ביסמוט, אמור אפוא להסתמך על שיקול הדעת של הרמטכ"ל, בהנחה שלא ישתף פעולה עם מהלך גיוס המוני של בחורי ישיבות שיעדיפו להיעצר ולא להילחם.
עד כאן ההסבר הרציונלי, ככל שישנו למהלכי הממשלה. מעשית, ברור לכולם שהוראת השעה לא תחזיק מעמד אפילו שנייה, ובהקשר הזה, היא המשך ישיר למהלכים המשפטיים השלומיאליים שמובילה הממשלה, כמו החלפת היועמ"שית שנתקלה השבוע בבלוק של תשעה שופטים בבג"ץ.
סולברג שאפשר את השימוע, הפציר בממשלה שלא לשנות את הכללים תוך כדי משחק, והציע למנות שר חלופי שאינו שר משפטים לשעבר – לוועדת גרוניס שהממשלה הסמיכה בעבר. אבל לוין התעקש בתהליך שתוצאתו ידועה מראש, להעביר את המהלך באמצעות הוועדה הממשלתית שהקים.
הדחתה השלומיאלית היא בבואה למהלכי הממשלה. אם אפשר ללכת ישר, לוין ושות' יתורו אחרי דרך עקלקלה. העברת חוק גיוס נראית גם כך כמהלך בלתי אפשרי, אבל כל פלופ נוסף, שעולה על סדר היום ונגוז כלעומת שבא, רק גורם נזק נוסף ומטה את העגלה מהדרך שאמורה להסליל חקיקה.
בניגוד להבטחות נתניהו בסיום כנס הקיץ, ועדת חוץ וביטחון התכנסה השבוע רק בפעם השנייה מאז מינוי ביסמוט ליו"ר, כדי לדון בחוק הגיוס. רשמית, נענה ביסמוט לבקשת עובדי הכנסת להימנע מקיום דיונים בשבועות שבהם הכנסת מצויה בתקופת “הדממה".
“לא הופעל לחץ אמיתי לקיים דיונים", אמר לי אחד מאנשי הכנסת שמכיר את הנפשות הפועלות. “אני לא יודע אם בועז לא לחץ מספיק, או שביבי לא באמת ביקש, אבל יודע שאם היה רצון אמיתי לקדם ישיבות בפגרה, זה גם היה קורה".
כמו תמיד, על השאלה “מה ביבי רוצה", לאיש אין תשובה. זה נכון לכלל התחומים: פוליטי, מדיני וצבאי, ורלוונטי אולי לפני הכל, בזירה החרדית.
