ברוכים הבאים לחֶלֶץ

בחור ישיבה צעיר ניצב בצהרי יום השבת בתוך פחון לוהט שבו דחוסים אחים אהובים מהגולה, ויש לו מסר ברור

זה קרה בדיוק לפני 65 שנים. הייתי אז נער צעיר, תלמיד ישיבת 'קול תורה' הירושלמית. באותו יום חמישי קיבלתי פנייה מ'חבר פעילי המחנה התורני', הגוף שבעיתונות המאוחרת יקראו לו בשם המקוצר 'הפעילים' (שלימים יתגלגל ל'יד לאחים'). מי שניהלו אותו בימים ההם, היו שלושה בחורים נמרצים מישיבת פוניבז'. הראשון רבי שלום בער ליפשיץ זצ"ל, עימו הרב אברהם רביץ זצ"ל, שלימים הקים את תנועת 'דגל התורה', והשלישי שיבדלחט"א הרב מנחם כהן, ראש הוועדה הרוחנית של עיתון 'משפחה'.

מישהו שם שמע עלי והחליט לרתום אותי למשימה. "אנחנו רוצים שתצא בשבת הקרובה אל המושבה 'חלץ'". באותן שנים היישוב הזה – שלא שמעתי את שמו קודם – היה מעברה של עולים מתימן שהוקמה על אדמות הכפר חוליקאת ובסמוך לכפרים כאוכבה ובריר, שעליהן התנהלו קרבות קשים במלחמת העצמאות.

מה יכול נער בן 16 לעשות לבד בשבת פרשת ויקהל-פקודי והחודש, במעברה של תימנים? "תלך, תנאם, תעודד את רוחם". לא יודע מאיפה נטלתי את האומץ, אבל למחרת השכמתי בבוקר, לקחתי איתי מעט אוכל מהישיבה ויצאתי לדרך שעברה בגלגול בין כמה אוטובוסים.

כשהגעתי למקום, התחלתי לקלוט. בכל ה'מושב' לא היה אפילו בית אבן אחד. רק פחונים ואוהלים שספגו את פגעי מזג האוויר. מישהו קיבל את פניי בשמחה, ויצאנו אל בית הכנסת שהיה פחון ריק מרהיטים. המתפללים כולם ישבו על החול. בלילה היה קפוא ובבוקר לוהט.

תפילת שחרית החלה בשעה שמונה. הכל בהברה התימנית ובניגון המענג. סלסולים וניקוד שלא הכרתי. עשרות יהודים מבוגרים יושבים על החולות ומתפללים. ואז הגיע מעמד קריאת התורה. 'בימה' לא הייתה. רק שני לבנים זו על גבי זו. עליהן הניחו את 'ספר התורה', שלא היו לו 'עצי חיים' והוא נראה כמו מגילת אסתר. יריעות קלף ארוכות ומחוברות.

בצד אחד ניצב הקורא, קורא את הפסוק. מיד אחרי שהוא מסיים פסוק, העומד ממולו – קורא שוב את אותו פסוק – אף על פי שהוא רואה את הכתב בהיפוך. וכששניהם מסיימים, אחד הילדים שיושב בצד הצריף, קורא את התרגום הארמי של אונקלוס הגר. כך כל פסוק, שניים מקרא ואחד תרגום, בנעימה ובסלסולים.

ומכיוון שהייתה זו שבת שבה קוראים גם ויקהל, גם פיקודי וגם פרשת החודש, הלך המעמד והתארך שעות ארוכות. וכל הקהל יושב בצריף הלוהט, כולם סובלים בדומייה לכבוד התורה. רק לקראת השעה אחת בצהריים, עמדה התפילה להסתיים.

ועכשיו תורי לדבר…

הכנתי איתי מראש נאום יפה, הבאתי את הספר 'גבורות השם' של המהר"ל מפראג, כאשר אני משייף כל הדרך את הרעיון שאותו אומר לאחינו התימנים. אלא שהשעה המאוחרת והחום הלוהט, גרמו לי לשקול את הרעיון מחדש.

ואז אני קולט מראה מצמית. ליד הדלת הפתוחה של 'בית הכנסת' הסתובב בחור צעיר. לא היו לו 'סימנים' – פאות מסולסלות. גם לא כיפה. ואם חסר משהו, בעוד אביו ומשפחתו מתייסרים על התורה והתפילה – הוא עישן סיגריה והפריח עשן בהתרסה. המארח שלי התנצל והסביר: "זה בן של אחד החברים. מסכן, יצא לתרבות רעה, מחלל שבת בפרהסיה".

לא הרבה פעמים בחיי חשתי פיזית כמין צביטה חזקה בלב כמו זו. הפער בין הדורות היה מוחשי כל כך ומכאיב. המחשבות התהפכו.

ואז צדה את עיניי מודעה על דלת הפחון. בכותרת סמל של 'ועד הפועל של ההסתדרות'. אחת ממחלקות העלייה מארגנת טיול לבני נוער בגליל העליון. יראו להם את ה'מקומות הקדושים', טבריה, צפת, הכינרת ומירון. והכל חינם אין כסף. חלק מסל הקליטה. הטיול נועד לימים חמישי, שישי ושבת. כך יתכוננו לחג הפסח.

הפיתוי היה עצום. אין אבא שיוכל למנוע מילד שלו להשתתף בטיול שכזה, כאשר האלטרנטיבה היא להישאר תקועים במעברה. חילול השבת של הילדים, היה ברור לי, לא יסתיים אחרי הטיול הזה. הנה, נער אחד מעשן כבר יש לנו. עכשיו צריך לחשוב על חבריו ובני גילו.

באותו רגע החלטתי. סגרתי את ספרו של המהר"ל. הוא ודאי יסלח לי. הרעיון של 'גבורות השם' לפסח יידחה. הקהל מסיים את התפילה, ובסבלנות בלתי נתפסת מתיישב להאזין לנער הצעיר מירושלים.

אני מתחיל לדבר על הפרשה שרק עכשיו קראנו שניים מקרא ואחד תרגום, מזכיר להם את הפסוקים המפורטים; את קלעי המשכן, את קרסי הזהב, את יריעות העיזים וכך את כל רשימת המשכן. ולפתע בתוך כל אלו, מופיע פריט אחד מוכר. "ועשית את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים".

יש כאן ה"א הידיעה. 'הקרשים'. וגם 'הבריח התיכון'. מדוע יש לנו כאן ה"א הידיעה? מאיפה אנחנו מכירים את הקרשים הללו?

התחלתי לספר להם את דברי המדרש שמובאים ברש"י. סיפרתי להם על סבא יעקב אבינו, שירד למצרים והביא עימו עצי שיטים. הוא שתל אותם שם, ורגע לפני פטירתו ביקש מבניו שכשהם יוצאים מכאן, שייקחו אותם עימם.

הוספתי סיפור קדום יותר, שמובא בתרגום יונתן בן עוזיאל. הוא מספר שאברהם אבינו הגיע לבאר שבע ונטע 'אשל'. מהו האשל הזה? עץ ארז ענק, שלימים הפך לבריח התיכון של עם ישראל במדבר. הקרשים הללו, עברו איתם את כל הדרך המפרכת. הם ברחו איתם ממצרים, עברו את הים ושרדו לאורך המסע במדבר.

ואני שואל רבותיי, אמרתי, למה היו צריכים להתאמץ כל כך הרבה? הרי הכל היה להם שם, במדבר. הקב"ה סידר להם מן, הוריד להם שליו, גלגל להם באר מים חיים. ורק כמה קרשים למשכן – צריך לעקור ממצרים ולסחוב כל הדרך?

השתררה שתיקה, ואני המשכתי: יש לנו כאן לימוד גדול. את הכל אפשר להוריד מן השמים. מן, תחשים, עורות אלים ואפילו מים חיים. אבל כשאנחנו מבקשים להעמיד את היסודות להשראת השכינה, אנחנו חייבים להביא את היסודות של ההורים שלנו. אלו שהם נטעו איתם. אסור לנו לשכוח אותם, אף שקשה לסחוב אותם.

אחים יקרים, הוספתי, באתי אליכם מירושלים עיר הקודש, לראות את שלומכם ולהודיע לכם שאתם לא לבד. יש המון יהודים ששמחים בבואכם. אתם עכשיו מתחברים איתנו ומקימים את הבית שלכם בארץ. אבל כדי שהבית שלנו יהיה בית יהודי ויחזיק מעמד לדורות – חייבים שיהיה מושתת על היסודות שהניחו האבות הקדושים. רצף הדורות הוא תנאי הכרחי ליישוב הארץ ולהתנחלות בה.