ברית פוליטית? יותר נכון: ערכים משותפים

המפה הפוליטית אינה נחלקת לימין ולשמאל, אלא לאלו שמסורת ישראל חשובה עבורם, ואלו שלצערנו לא. אם חלילה נפנה להם עורף, תהיה כאן בכייה לדורות

אולם הכינוסים במוזיאון ישראל היה מלא מפה לפה. ישבו שם מאות אנשים, במרכזם, ראשי ומנהלי האגפים לתרבות תורנית ברשויות המקומיות, מכל רחבי הארץ. מי שארגן את האירוע היה משרד החינוך, שהעניק לו את הכותרת: "מדינת ישראל, מדינה יהודית, או מדינה של יהודים?"

גם נשיא המדינה באותם ימים היה שם. הוא התבקש לשאת דברים ולהביע את עמדתו בסוגיה. והוא, בסגנונו המחוספס, ניגש היישר לנושא: הוא ציטט את דברי הפסוק "עם נבל ולא חכם" (דברים לב), תוך שהוא מעניק פרשנות מחוצפת על דבריו של גדול הנביאים שקמו לעם היהודי.

הנשיא כמעט המשיך למשפט הבא, אך לפתע קמתי מתוך הקהל, עסקן צעיר כבן שלושים, וצעקתי: "של נעליך מעל רגליך לפני שאתה מדבר על משה רבנו!"

האולם היה כמרקחה, כמה יפי-נפש צעקו לעברי: "איך אתה לא מתבייש לדבר כך אל הנשיא?"

אך אני לא התכופפתי למולם, ושאלתי אותם חזיתית: "אתם מגינים על הנשיא, אבל היכן אתם בשעה שצריך להגן על כבודו של נשיא הנשיאים של עם ישראל, כבודו של משה רבנו?"

הנשיא שהיה עד להתרחשויות, עמד עוד דקה ושתיים על הבמה, לא המשיך בדבריו, אלא הפסיק ואמר: "טוב, אני רואה שאתם לא רוצים", וירד מהבמה.

עד מהרה יצא הסיפור מכותלי האולם ותפס כותרות בעיתונות הארצית. כאן חשוב לציין לזכותו של הנשיא, שהוא לא התחפר בטעותו, וכבר למחרת ניצב בפני ערוץ תקשורת ציבורית ואמר: "סליחה, טעיתי".

עבורי הייתה זו טבילת אש ראשונה בזירה הציבורית והתקשורתית. בסך הכל הייתי עסקן מקומי, מבית שמש, שבאותם ימים הייתה עיר קטנה ולא מפותחת, אבל למדתי מכך את הפער העמוק שיש בין התפיסות. אז עוד לא דיברו במונחים של 'ישראל הראשונה' ו'ישראל השנייה', השיח היה בסגנון 'מרכז' מול 'פריפריה', אבל המשמעות הייתה זהה: הפער האמוני בין הציבורים השונים בארץ קיים מאז הקמת המדינה.

כיום בכנסת אני שומע נאומים של חברים מסיעת הליכוד, אנשים שלא חובשים כיפה, אבל אתה רואה עליהם את המסורת, אתה מרגיש איך הם שותפים איתך לנושאים כמו שמירת שבת; הכותל המערבי; גיור אורתודוקסי ועוד. אלו אנשים עם ערכים אחרים שיותר קרובים לעולם הרוחני שלנו. מהסיבה הזו, מי שחושב במונחים של 'שמאל' 'ימין' – טועה. זה לא שמאל או ימין, אלא יהדות או לא יהדות.

כאן, למרבה הכאב, שגה נפתלי בנט כאשר מכר את כל הערכים האלו בעד נזיד עדשים, ובכך גם שרף גשר בין הציבור המסורתי לציבור שאותו בנט אמור היה לייצג. כיום, כשאני שומע את הציבור המסורתי, אני נחשף לעוצמות הכאב, הם מרגישים שאת כל המסורת ואת כל הכבוד ליהדות עליהם חונכו, מקריבים על מזבח ממשלת 'השינוי', 'הריפוי' ו'השיסוי', שמביאה איתה חילולי שבת, גיור רפורמי ורמיסה של כל רגש יהודי.

• • •

כמי שנולד בשיכון ד' בבאר שבע, וכמי שהגיע לשיכונים בבית שמש לפני כ-35 שנה, אני מכיר היטב את הלבבות ואת רוח הדברים. אני מסתובב בציבור המסורתי, שותף עימם בהרבה אירועים, ואינני חושב שנכון יהיה לומר שיש 'ברית פוליטית' בין הציבור החרדי לבין הליכוד. אלו ערכים משותפים יותר מאשר ברית פוליטית. הציבור המסורתי ומכבד הדת נמצא בליכוד, הציבור שמגיע לקברי צדיקים, שמגיע לרבי שמעון בר יוחאי נמצא בליכוד, הציבור שאכפת לו מקדושת הכותל המערבי נמצא בליכוד.

זה אולי יישמע מוזר למי שלא מגיע מהעולם הזה, אבל בבית שמש ישנה קבוצה של כ-30 חבר'ה, רובם הגדול לא חובשי כיפות, אבל בכל ראש חודש הם נוסעים לקברי צדיקים בגליל; מספר פעמים הם קראו לי להצטרף אליהם לנסיעות ולומר להם דברי תורה. זר לא יבין את זה. אנשים, חלקם בעלי מפעלים, עוזבים הכל ונוסעים לקברי צדיקים, הכל מתוך אמונה טהורה ותמימה.

חשוב לא ל'זהם' את הקשר הזה עם פוליטיקה. יש כאן מכנה משותף גדול, שהבסיס הוא אמונה ואהבת התורה. אכן, לא כולם מצליחים לתרגם את זה לחיי המעשה, אבל האמונה שלהם בוערת, ואת הברית הזאת עלינו לשמר לא בשל אינטרס כזה או אחר עבורנו, כמו הידיעה שככל שנבסס את הקשר הזה, כך נוכל לקרב יותר את הנוער גם לקיים בפועל חיי מצוות. אם חלילה נפנה להם עורף, תהיה כאן בכייה לדורות.

• הכותב הוא חבר כנסת מטעם סיעת שס. כיהן בעבר כראש העיר בית-שמש