דממה היא עבודה קשה!
אם מילה בסלע, שתיקה בשניים, מלמדת אותנו הגמרא. אמירת מילה טובה שווה המון, סלע במונחים של אותם הימים, אך שתיקה – שווה פי שניים.
אבל מה עושים כששותקים?
יש שתיקה שיש בה מן ההכנעה וקבלת הדין. זהו פשוטו של מקרא "לכן המשכיל בעת ההיא ידום כי עת רעה היא", המופיע בספר עמוס. הנביא מתאר את מצבם הרוחני הירוד של עשרת השבטים, את התגובה האלוקית למציאות זו, וממילא את הבנת המשכיל בעת רעה כזו, שעוונות ישראל הם שהביאו את המציאות הזו. זו שתיקה קשה מאוד משום שבני אדם אינם אוהבים להרגיש אשמים, אבל היא מכניסה את האדם לפרופורציות של מגבלות הכוח ושל עמידה מול המראה. ואם היא אכן מתבצעת היא שווה שני סלעים.
יש שתיקה של פרקטיקה. הרי בזמנים כאלו, כשהפצע פתוח, מה שמדבר הוא הרגש, ורגש לא מנסים לפייס בהבנות שכליות. הדיבורים בשלב כזה אינם מועילים ואף עלולים להזיק. זהו שלב שמעבדים את הרגשות בכלים של רגשות. גם שתיקה זו היא קשה מאוד למי שרגיל וצריך שכל החיים יהיו בתוך תבניות.
אבל יש שתיקה שהמטרה שלה היא לפנות מקום למשהו אחר. משהו שהדיבור עלול להפריע לו.
הדיבור, מיוחד ככל שיהיה, עלול לצמצם את המחשבה ולהפנות אותה אל כיוון אחד.
יש מקרים שצריכים לשתוק כדי לקבל כיווני חשיבה רחבים כמה שיותר שאותם נוכל בעזרת השם שוב ליצוק לדיבור, אבל קודם צריך לתת להם להתבשל.
גם ממד זה היה בדממתו של אהרן כאשר מתו שני בניו. שתיקה שמעבר לקבלת הדין, מעבר לקבלת התנחומים, יש בה עבודה. שתיקה שמפנה מקום למחשבה ולתובנות.
והתובנות כמובן לוקחות אותנו ראשית לסוג של חשבון נפש כללי ופרטי.
וכאן קופצת לה שאלה, האם אנו מסוגלים לחשוב מה הקב"ה רוצה מאיתנו? האם יש בכלל דרך להבין אותו? הרי מי מאיתנו יודע חשבונות שמיים?
בין אם אנו יודעים חשבונות שמיים ובין אם לא, לחשוב ולנסות להבין אנו חייבים.
דמיינו לעצמכם שלאחר חורבן הבית השני היה מכנס רבן יוחנן בן זכאי את כל חכמי ישראל, ובאספה של כל החכמים היה מעלה את השאלה הנוקבת מדוע עשה לנו הקב"ה ככה, וחכמי ישראל היו מרימים בזה אחר זה את כתפיהם ואומרים בענווה, מי יודע חשבונות שמיים. זה נשמע לכם הגיוני?
הקב"ה מדבר, צריך להקשיב! הקב"ה מדבר בקול רם וכמעט צועק, נאטום את האוזניים?!
אבל מה יעזור לנו הניסיון להבין, אם באמת אף אחד לא מבטיח לנו שנצליח להבין מה הוא רוצה מאיתנו? אולי סתם ניתפס לדברים לא רלוונטיים?
זו גם לא סיבה לא לנסות ולהבין, שהרי ניסיון ההבנה הוא בעל ערך בפני עצמו. שני אנשים שמשוחחים ביניהם, חשוב מאוד שיבינו זה את זה, אבל חשוב לא פחות הוא הרצון והניסיון להבין, שהרי גם אם לא הבינו בסופו של דבר זה את זה עד הסוף, כל אחד הראה לפחות כמה חשוב לו להבין את רעהו, וכמה הוא לא נותן לדיבור שלו לעבור סתם כך ליד האוזן. וזה בעצמו כאמור ערך גדול מאוד.
ומכיוון שלאנשים פשוטים קשה להבין בראייה כוללת של עם – את השאלה מה הקב"ה רוצה מאיתנו כעם, כדאי אולי להשאיר לאלו שכן מבינים במבנה של עם.
אך עד אז, הפרט מגיע מן הכלל, כלומר לאדם השייך לעם ישראל יש בוודאי גם תפקיד פרטי, ואותו אסור לנו להפסיד. התפקיד הוא להתבונן מה אני באופן אישי צריך לעשות. ובין אם אבין נכון ובין אם לא, ההתבוננות עצמה היא חשובה וכל פעולה לכיוון החיובי כמובן לא תזיק.
אבל הנה בכל זאת אמירה כוללת כלפי כל העם. ומכיוון שהיא כתובה בנביא ומבוארת בדברי חז"ל אני מרגיש בנוח להביא אותה.
כמה פסוקים לפני "המשכיל בעת ההיא ידום" שבספר עמוס, כתוב אחד הפסוקים הקשים לעיכול. "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל", אומר הנביא.
האוזן לא מסוגלת לשאת את המסר הזה, הרי לשם מה כל עבודתנו אם אין לנו עתיד?
עם הכאב והקושי הזה הגיע רב יהודה לפני רבו רבי שמעון בר יוחאי. רבי שמעון הסביר לו את הפסוק באופן מפתיע. אכן אין לעם ישראל תקומה בדרך שבה הוא היה עד עתה. עד עכשיו עם ישראל היה נפעל וסביל. הקב"ה הוא שנתן להם את המצוות, הוא שבדק אותם אם הם מקיימים את מצוותיו כפי שצריך, והוא שהעניש אותם על פי החלטתו אם ראה שהם אינם מקיימים את מצוותיו כפי שצריך. בקשר כזה יש משהו חסר, מלמד רבי שמעון את תלמידו. חסרה בו ההדדיות. עם ישראל נפעל וסביל. אבל יגיע יום שישראל יעמידו מצידם קשר חדש עם הקב"ה. קשר שבו הם מראים שהם עצמם רוצים בקשר ולא רק מופעלים.
אז אולי הגיע העת לקימה חדשה כזו, קימה שתגיע מתוכנו?
הלוואי שנזכה
בשורות טובת, ישועות ונחמות
