בתוך ההסתרה

העם היהודי הוא העם היחיד בעולם שבימי האבל הכי קשים שלו, בנקודות הכי חשוכות, כשהכל נראה סגור ומסוגר – מסתתרת גם נחמה גדולה ותקווה גדולה.

כן, גם בעיצומם של תשעת הימים, שבהם אנחנו מציינים את חורבנות שני הבתים – הגדולים בסדרת האירועים שהובילה אותנו לגלות שנמשכת כבר אלפיים שנה – מסתתרת נחמה גדולה. הבטחה שהימים האלה יהפכו לימי ששון ושמחה.

אנחנו יודעים היטב, וחיים היטב את התחושה הזו, שהימים האלה יהפכו לנו לששון ולשמחה. שמכל הגלות הזו עוד נצא מחוזקים בגאולה שלמה. יהודי יודע שאין דבר כזה מציאות של חושך מוחלט. אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה. אפילו כשיש דרך אפלה, שנראית לעיתים נצחית, תמיד מגיעים אל האור.

דומה שלא לחינם הפך השיר המבוסס על מילותיו של רבי נחמן מברסלב זי"ע, לסמל התקופה: "אֲבָל בֶּאֱמֶת אֲפִילּוּ בְּכָל הַהַסְתָּרוֹת וַאֲפִילּוּ בְּהַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה בְּוַדַּאי גַּם שָׁם מְלֻבָּשׁ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ". התקופה שלנו מסמלת גם את ההסתרה הגדולה, אבל לא פחות את מציאותו של הקב"ה בכל מקום.

והתחושה הזו, שצרובה בקולקטיב היהודי, היא לא רק סוד הקיום של העם העתיק בעולם. היא גם סוד הקיום של כל אחד ואחד מאיתנו. התפיסה הזו צריכה ללוות אותנו בכל אתגר ומשבר בחיים, אישי כציבורי.

נכון, החיים מלאי עליות ומורדות. אבל בסופה של כל ירידה גדולה, אחרי כל משבר גדול – מצפה לנו ישועה גדולה לא פחות. ככה בנוי סדר היום היהודי.

טיל מונחה

קשה לברוח מהתחושה הקשה במגזר החרדי בשבועות האחרונים. תחושה כללית של דכדוך שחוצה את המחנה מצד לצד.

אף אחד לא אוהב להפסיד בשום תחום, בטח לא בפוליטיקה, בטח לא לטיפוסים הציניים שרימו במשחק לאורך כל הדרך, והקימו כאן ממשלת תחבולות נטולת מוסר וחסרת לגיטימציה שלטונית.

השבוע, התברר שהתחושה הקשה היא לא רק בגלל ההפסד בהרכבת הממשלה. זה לא סתם שהפסדנו במשחק ספורטיבי. זהו הפסד שפוגע במודע ובסדיזם מכוון בקדוש והיקר לנו. והממשלה הזו, כמו שכבר הבטיחה בתחילת דרכה, באה לעבוד – ומהר.

ההחלטה על ביטול ההנחה לאברכים במעונות היום, היא הרבה יותר מעוד גזירה כלכלית. מי שגזר אותה – ידע היטב שהוא מערער את יסודות המשפחה החרדית. מדובר בטיל מונחה שמשוגר באופן מכוון הישר לבטן הרכה של המגזר החרדי: ציבור האברכים שנלחם במלחמת הישרדות-כלכלית יום יומית.

במשפחות רבות, תשלום מלא עבור המעון, שמגיע ל-2,500 ש"ח בחודש, הוא בבחינת שיעלו לרקיע. מאיפה יש להם סכום כזה מדי חודש? לעיתים הסכום הזה גבוה מהמלגה של אב המשפחה בכולל.

מה שיקרה זה אחת משלוש האופציות הבאות: הפעוטות יועברו למסגרות פרטיות, לא מפוקחות, בלי ביטחון תזונתי ואפשרויות נאותות להתפתח. לחלופין, אשת האברך, שמכניסה גם כך סכומים קטנים בהרבה מעמיתתה החילונית, תפסיק לעבוד מחוסר כדאיות ותגדיל עוד יותר את העוני.

בחלק מהמשפחות, אב המשפחה האברך ישב בבית בבקרים ויהפוך לבייבי סיטר, מה שמעקר את הקונספט הנעלה שבמסגרתו נשים יוצאות בחירוף נפש לעבודה כדי לאפשר את התמסרות הבעל לחיי תורה.

כל אחת מהאופציות היא אופציה הרסנית שמערערת את יסודות הבית היהודי-חרדי שהתפתח כאן בעשורים האחרונים. ואף אחד לא עושה את זה בתמימות.

ברית אחים

אבל למרות הגזירה הזו, והגזירות הבאות שלצערנו לבטח יבואו בזמן שהממשלה המקרטעת הזו עוד מחזיקה מעמד, יש לא מעט נקודות אור בסיטואציה הנוכחית.

דומה שאנשים לא מבינים לעומק את ההתרחשויות שקורות היום במרחב הפוליטי.

הברית האמיתית, הַכֵּנָה והאנושית שנוצרה כאן בין האוכלוסיות הפריפריאליות והמסורתיות לציבור החרדי – הוא נכס שקשה להפריז בחשיבותו לטווח הארוך.

מי שראה את זעקות הגיוועלד של שותפנו החדשים לגזירת ליברמן, הבין שהשותפות הזו, שעליה אנחנו משלמים עכשיו בדם, היא דו-צדדית. הקהל הפריפריאלי, מצביע הליכוד, המזרחי, המסורתי, פתאום מרגיש איתנו שותפות גורל.

אחים לצרות ולהפסדים. שבט אחים ואחיות.

והקהל הזה הוא רוב מדינת ישראל, שהולכת ונהיית יהודית יותר ומסורתית יותר.

זה לא תמיד היה ככה. הציבור הזה, בעבר ראה בנו סרח עודף. כאלה שלא משרתים בצבא, צווחים "שאבעס" בצמתים ומדברים בשפה שונה. אבל בהדרגה השינוי הזה קם ונהיה, והנה נוצרה כאן ברית אחים.

גם לנציגי הציבור שלנו זה לא היה טבעי וקל.

סביר להניח שגפני מרגיש נוח יותר בוועידת עיתון 'הארץ' מאשר בחגיגות מימונה בשדרות. היו שנים שהוא אפילו נתן לתחושות האלה ביטוי.

אפילו דרעי והחברים משס, שלמדו במוסדות אליטיסטיים, לא היו באמת חלק אינטגרלי מהאוכלוסייה המסורתית במדינת ישראל. הם לא גדלו בדימונה, ולא עבדו אף פעם כקבלני שיפוצים. אבל הפעם, נראה שמשהו משתנה.

שני הצדדים מבינים שאין לאחד להם זכות קיום בלי האחר.

לא מזמן, התוודה יו"ר תנועת שס אריה דרעי, במפגש סגור, על הטעות ההיסטורית שעשה כשהלך עם השמאל.

לא בגלל התוצאה. יכול להיות שהשמאל יודע ויכול לשלם הרבה יותר מהימין. לשמאל – כמו שכולנו רואים עכשיו – אין תקשורת שתוקפת אותו על כל צעד ושעל, אין מניעות משפטיות, הוא פשוט שולט וביד רמה.

אבל לפעמים שווה לשלם מחירים כבדים – לשבת באופוזיציה על כל המשתמע מכך – בשביל לכרות ברית דמים עם הציבור שבזכותו מדינת ישראל תשמור על אופייה היהודי.

נכון, הפעם קרתה תקלה: שלוש מפלגות ימין ערקו לצד השמאלי של המפה.

סביר להניח שזו תקלה חד פעמית.

היא לא תחזור על עצמה.

אבל התקלה הזו לא מערערת את הנכונות הרעיונית של החיבור לעם שבשדות. ואנחנו קנינו שותפי אמת. כאלה שיישארו איתנו הרבה אחרי שהממשלה הרעה הזו תעבור.

החיבור הזה שמשלמים עליו כעת בדם הוא נכס לטווח ארוך במדינה שנהיית יהודית יותר ומסורתית יותר.

וזה האור שיש לנו גם בתקופה החשוכה שלנו.

תרבות שלטונית

וצריך להגיד משהו על הדרך של הממשלה החדשה.

במשך עשור שלטון נתניהו, הקמפיין המרכזי נגדו היה ערכי. המילים שחזרו על עצמן שוב ושוב היו שלטון דורסני, מפלג, מסית. הטענה הייתה כי נתניהו לא לגיטימי בגלל שהוא "משסה" את החברה הישראלית. סיפורי השחיתות כביכול, הגיעו רק אחרי זה.

ואנחנו כבר התחלנו להשתכנע. אולי באמת השלטון מתעמר יתר על המידה באופוזיציה. גם הם לגיטימיים, למה לשפוך את דמם? למה להדיר אותם ממוקדי קבלת ההחלטות? למה לכנות אותם "חמוצים"? יש מאחוריהם ציבור גדול.

השיא היה בהקמת הממשלה הפריטטית, שהפכה מבחינתם לסמל השחיתות השלטונית.

והנה, הקבוצה הזו רק קיבלה את הגה השלטון לידיה, ובימים אלו הולך ומתברר שהם גרועים מהדמון שאותו הם מגדפים כבר עשור.

מתברר שהכל היה עניין של פוזיציה.

הם משחקים בחוקי יסוד בלי למצמץ, הקימו ממשלה מנופחת ובזבזנית, והחוק הנורווגי שהם העבירו, שמן יותר מהחוק המושמץ שהוביל נתניהו בקדנציה האחרונה.

כעת הם גם מתכוונים להוסיף ג'ובים לשרים נוספים בתוך משרדי ממשלה. לאמור, שר במשרד החינוך מתחת לשר החינוך. וכן הלאה.

וזה לא נגמר כאן.

בוועדות הם מבצעים טבח שלא היה כמותו וחוטפים כאחוזי בולמוס מכל הבא ליד כשהם מותירים לאופוזיציה פירורים.

ועדת הכלכלה למשל, מאחז אופוזיציוני מסורתי זה כנסות רבות. לא הפעם.

נראה כי עת פורענות ירדה לעולם.

מתברר שכל המוזיקה על "תרבות שלטונית" שהליכוד הברברי לא היה מוכן לאמץ, היו צביעות מתחסדת וצינית. איפה הם ואיפה התרבות השלטונית. כל הדיבורים על זכויות המיעוט, על חשיבותה של אופוזיציה במדינה דמוקרטית, נמחו מעל פני האדמה.

אבל זה הרבה יותר חמור ממה שאתם חושבים.

האופוזיציה בישראל היא הגדולה ביותר אי פעם, והקואליציה היא החלשה ביותר אי פעם.

היתרון המוסרי של הקואליציה לשלוט במדינה מתבסס על חודו של קול. לא מדובר בניצחון ענק שמספק לגיטימיות לשלטון הרוב לעשות ככל העולה על רוחו. זה לא רוב. זה תעלול פוליטי שאפשר להם לשלוט.

הדורסנות הבוטה כלפי מיליונים במדינה, ששלחו את נציגיהם לכנסת, היא וולגריות שלטונית שלא ראינו כאן מעולם, שלא לומר דיקטטורה שלטונית.

והם אלו שרוממות המוסר בגרונם, וביקשו לסלק את נתניהו שאותו הם השוו לארדואן.

וככה נראה כל סל הטיעונים שלהם. לא שחיתות, ולא דורסנות ולא פלגנות.

תאבי שלטון, שאינם טובים ונעלים מבחינה מוסרית משלטון הימין, שהתעטפו באצטלה צדקנית.

אז אנחנו עכשיו בצד המפסיד, אבל בע"ה לא להרבה זמן, וכשנחזור בכוחות מחודשים, לא נשכח ולא נסלח.

ואנחנו בשם השם נזכיר.