פעם בשבוע הייתי עוברת בשעת בוקר ליד תחנת אוטובוס ברחוב צדדי ורואה אותם: אמא מבוגרת ונער תסמונת דאון, מחכים להסעה ללימודים. עד היום אין לי מושג מיהם. הם הגיעו לשם בכל בוקר ב-7:12 בדיוק. יכולתי לכוון את השעון כשהייתי חולפת שם בגשם או בשרב.
האמא הייתה נראית שחוחה מרוב שנים. פניה חרושות בצפיפות. כשהיא הסתכלה על הילד במבט שפיזר עליו אהבה, שמש הבוקר הייתה מיותרת.
עשה לי טוב על הלב לראות אותם. תמיד הילד היה נראה מרוצה מהחיים. איך לא? מטופח ומאורגן, עטוף ומוגן. מה עוד אפשר לבקש?
אחרי שנים שהם היו חלק מהנוף, פתאום לא ראיתי אותם. ארך לי זמן לקלוט שהפתאום נפל בתאריך של תחילת שנת הלימודים. כנראה גדל הילד, חצה את העשרים ואחת ונזרק לחיים האמיתיים.
עברה יותר משנה, שכחתי מהם לגמרי, ופתאום פגשתי את האמא באוטובוס. היא ישבה בספסל שמאחוריי עם מכרה שלה. בקול מהוסה תיארה שאחרי שנה מאתגרת הם החליטו שאי אפשר יותר וישראל (הי, יש לו שם!) יעזוב את הבית. "לא חלמנו שנגיע למצב כזה… ישראל משתעמם הרבה… בגיל שלנו כבר קשה… הנשואים עוזרים, אבל לכל אחד יש את החיים שלו…"
בת שיחָהּ ניסתה להסביר לה במילים ברורות שהיא סתם רגשנית לא נורמלית. שהיא אמא אווזה מגוננת מדי. שישראל מוכרח לצאת לדירה, ובכלל איך לא מסרו אותו לאומנה מייד כשנולד?
מודה שאני הכי בעד דירות הוסטל לחריגים בוגרים. לפני עשרים וחמש שנה ביקרתי בדירה הראשונה וכתבתי עליה כתבת הלל שלם עם ברכה, שרק צעירה מתלהבת יכולה להנפיק. מאז הייתי המון פעמים בדירות שונות שמתגוררים בהן חריגים מסוגים שונים. בעיקר כשליוויתי וערכתי את המדור 'מיוחד להכיר', שבו אפרת, בחורה עם תסמונת דאון שמתגוררת במערך הדיור של 'עלי שיח', שיתפה בחיים שלה. ראיתי מקרוב את הטוב והמוטב ודעתי, הלא רלוונטית, עדיין חיובית.
לכן כששושנה בריזל, חברה ותיקה, אישיות ערכית ומיוחדת ואמא של אליהו המדהים, סיפרה לי שהם רוצים להשאיר אותו בבית ולא מעוניינים לשלוח אותו להוסטל, הרמתי גבה. ואז נזכרתי באמא של ישראל מהתחנה, ובבת השיח השיפוטית מהאוטובוס, ונשמתי עמוק.
זה אמור ללמד אותי, סתם כבת משפחה או חברה שצופה מהצד, שאני לא מבינה כלום. שום-כלום במה שלא קשור אלי. לא רק שדעתי לא רלוונטית, אני לא רשאית לחוות דעה באוזני מי שחי במציאות מסוימת. הקב"ה שנתן לו את ההתמודדות נתן לו גם את הבינה והיכולת להתנהל, את הדעת מה לרצות להחליט לעצמו. וגם אם למישהו לא נראה שמתנהלים שם נכון – עדיין צריך לזכור שהשם נתן לבעל הניסיון את הבחירה וההחלטה מה לעשות.
הכתבה החשובה 'משוועים לתעסוקה' של שרה פרדס, נולדה לבקשת אימהות שבוחרות לילדים שלהן את מה שנראה להן הכי נכון עבורם. תמיד מומלץ להיכנס לנעליים של הזולת. אבל תמיד מומלץ קודם להוריד את הנעליים שלנו.
