גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים

שבועיים עברו מאז האסונות שניתכו על המשפחות הצפתיות בתאונת הדרכים הנוראה שאירעה במהלך המסע לקברי צדיקים במרוקו. נותרו אלמנות ויתומים בכל מיני גילים ומצבים. שבועיים גם חלפו מאז האסון של משפחת שמחה, שבנם, ילד חמד שתורתו חיותו, נהרג בפיגוע על יד ירושלים. קראתי כמה ראיונות עם בני המשפחות, והתקשיתי להמשיך בסדר היום.

מי שקצת לב ונפש לו מזדהה עם כאב עמוק של יהודי אחר גם בלי להכיר אותו מקרוב. כי אם אצלנו זו כותרת בעיתון עם כמה תמונות ומונולוגים – אצלם אלו החיים, שהשתנו כליל מעתה ועד עולם. כל שכול הוא נורא. בטרגדיות האלו, של ילדים צעירים שמאבדים הורים או הורים שמאבדים ילדים צעירים, מתקיים הפסוק ממגילת איכה: "הַבִּיטוּ וּרְאוּ אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי". אין באמת מילים לרפא את כאב האובדן והחסר שזועק מכל פינה, בוודאי לא בתקופה הראשונה שלאחר בשורת האיוב.

אבל אם הייתי עולה אל בתי האבלים, להביע את ההזדהות פנים אל פנים, הייתי מציע להם לדעת שיש בתוך הנפש שלנו כוחות ותעצומות שאנו לא ממש מודעים אליהם. כשהגוף נשרט האדם מתייסר, ואפילו לא יודע שמערכת העצבים מתחילה מייד לרפא את השריטה. בתחילה בצעדים זעירים אומנם, אך עם הזמן מגיעים לריפוי מלא עד שגם צלקת לא נשארת. גם בנפש זה כך. יש בפנים כוחות בלתי נראים, בלתי מורגשים, וניתן להיעזר בהם. וכמו בגוף, קצב הריפוי של השריטה תלוי באורך וברוחב ובעיקר בעומק שלה.

כשמדובר באסון כבד, ההתאוששות איטית. לפעמים נותרים סימנים לאורך שנים. אבל המסה הכבדה של עוגמת הנפש הולכת ומתקהה עם הזמן, במיוחד אם נוקטים פעולות יהודיות נכונות כדי להפעיל את המנגנון הזה, שכאמור מקנן בנו מאז ילדות ועד הנשימה האחרונה.

כללו של דבר: גם בתקופות של התמודדות לא פשוטה, דע לך שלא לעולם שחור הלילה, יש בך הרבה יותר כוח מאשר אתה חושב לך בליבך.

אני מספר לכם משהו מאוד אישי, ושיישאר ביננו…

לפני כחמש עשרה שנים נפטרה לנו בת (ילדה שנולדה אחרי חמישה בנים וכעבור כמה שנים חלתה. סיפרתי את סיפורה בפרויקט התמודדות שהופיע בגיליון פסח לפני שלוש שנים), אחרי ששהינו עימה משך שנה תמימה בבית החולים לילדים 'ספרא' שבתל–השומר.

ב'שבעה' באו לנחם אותנו הורים לילדים שהיו מאושפזים יחד עימנו. חלקם ילדיהם הבריאו, וחלקם לא.

כוחות עלומים. הרבי ה'שפע חיים' מצאנז זצ"ל

אחד מהם היה אבא של איתן, בחור בן תשע עשרה, כישרוני ונעים הליכות, שנפטר במחלקה כמה חודשים קודם לכן. האבא, יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, שקע בתהומות הכאב, וכה אמר ב'שבעה' אצלנו:

"אני מאוד מתגעגע לאיתן. שמתי את התמונה שלו על השולחן שלי במשרד. אני בכל יום(!) הולך אליו לבית העלמין. יש בי כעס על…" הוא הצביע לכיוון השמיים, "אבל אני לא אומר לו כלום, כי הוא ממילא עושה מה שהוא רוצה".

"הוא עושה מה שטוב", ענינו לו במקהלה אני ומי ששהה אז בבית. "ומה שטוב זה לא בדיוק לפי החשיבה של בשר ודם כאן בעולם הזה".

אני לא יודע מה היה עם האבא העצוב הזה בהמשך. אני מאוד מקווה שמנגנון הכוח שיש לנו, היהודים שבכל דור, מול אסונות ציבוריים ופרטיים, פעל גם בתוכו. השקיעה העמוקה בתוך השכול מדכאת את המנגנון הזה. הידיעה והאמונה שהוא קיים הן שמפעילות אותו, והוא עושה נפלאות לא רק במצבי קיצון של אסונות ושכול, הוא שייך לכל קושי שאנו חווים, בכל רובד של החיים יש בנו כוח להתמודד הרבה יותר ממה שאנו יודעים וחושבים.

לפעמים אנו פוגשים אנשים שעוברים ימים קשים, קושי אמיתי או פרשנות קשה שהם נותנים למה שעובר עליהם, והם נראים שבורים ומיוסרים, מאוכזבים ומיואשים. נדמה לעולם שלעולם ישלוט בהם שחור הלילה ואף פעם לא תחזור להם המוטיבציה ושמחת החיים, אך כעבור זמן פוגשים אותם והנה פניהם מאירות והכל בסדר. בשעת מעשה הם חשבו שמבחינתם סוף העולם בא, אבל כוח הריפוי שברא השם יתברך בתוך הנפש, הכוח הזה שחבוי בנו ליום פקודה, משך אותם כלפי מעלה, חילץ אותם ממצולות, משה אותם ממערבולות המים הזידונים אל ארץ החיים.

זה בעצם הסוד של חנוכה. כוחות רוחניים פנימיים שאנחנו לא תמיד מספיק מודעים להם. גם החשמונאים – היו שניסו לרפות את ידיהם, השמיעו זמירות נוגות של היגיון על כך שאין סיכוי להתמודד כנגד הצבא האדיר של יוון ולנצח. לא מנסים להילחם נגד כוחות שחזקים מאיתנו בעליל. זמננו תם, והברירות הן לברוח אל זרועות הייאוש או ליישר קו עם מרשיעי הברית. להתייוון.

אבל יהודה המכבי וחבורת אנשי הרוח שעימו ידעו את סוד הכוח הפנימי של יהודי, שלא פועל לפי היגיון החומר. אנחנו יהודים וההתנהלות שלנו מול קשיים שונה משל אומות העולם. יהודים לא מאבדים תקווה, הם מכוונים אל הכוחות הרוחניים, אל הנקודה האלוקית שבנו. גם אם היא כרגע זעירה, חבויה, חסומה, היא קיימת! וצריך להתמקד בה, להפעיל אותה.

חבל מאוד לעבור סתם כך את ימי החנוכה, בלי לשאוף אל תוכנו את המסר הזה. יש לנו כוח, הרבה מעבר למה שנראה לנו ברגעי הקושי. כשנכיר בו נזכה גם אנו, כל אחד בהתמודדות שלו, ל'גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים'.

שנזכה ונחיה ונראה! 

מילה בסלע

כאן המקום להעלות שוב את הסיפור על הרבי ה'שפע חיים' מצאנז זי"ע, שהיה נכנס אל היכל המתיבתא בקריית צאנז לעריכת הטיש עם ערמת ספרים ענקית בידיו. במענה לשאלה איך זה שלפני המלחמה התקשה לשאת אפילו גמרא אחת בגין חולשת גופו (בחור היה מחזיק בעבורו את הספר), ואילו עכשיו למרות שעבר שואה כה איומה הוא מסוגל לסחוב לבדו ערמת ספרים כבדה, הסביר: "לפני השואה לא ידעתי כמה כוחות גוף ונפש טמונים בי. בשנות המלחמה, כשהתעניתי במחנות העבודה, התוודעתי לתעצומות הגוף והנפש ששוכנות בי ובכל יהודי".