"גאווה. גאווה. גאווה" 

לא אצל כולם שנת הלימודים החלה 

1.

המילים 'שלום כיתה א" כבר לא אקטואליות. פתיחת שנת הלימודים, גם אליבא דא' אלול וגם אליבא דאחד בספטמבר, מזמן אחרינו. אבל בעוד הילדים של רובנו מסיימים עם קשיי ההתאקלמות ומקצרים משמעותית את זמן הפרידה מההורים בכניסה לגן, ישנן משפחות שנמצאות עמוק-עמוק בעונת הרישום של שנת הלימודים הנוכחית. הורים, סבים וסבתות, אחים ואחיות שהופכים את העולם בניסיון לגרום למוסד החינוכי לקבל את הילד או הילדה שיושבים בבית. אבל במוסדות החינוך זה כבר לא הנושא. ההנהלה עסוקה עמוק-עמוק בליהוק תלמידים לשנת הלימודים הבאה – תשפ"ד. ואז, תוך כדי מרתון שיחות הטלפון של הרשמים השונים שמנסים לשכנע אברכים צעירים לרשום את ילדיהם דווקא למוסד החינוכי שלהם, מתקבלת, מדי פעם, שיחה מהורים 'נודניקים' שמזכירים לרשם את העובדה שעדיין לא הסתיימה עונת הרישום לשנת הלימודים הנוכחית.

2.

אני לא מדבר על העוול המתמשך של אפליה על רקע עדתי. האפליה הזאת ראויה להיות על סדר היום וכאן בעיתון 'משפחה' מדוברת תדיר (מי לא זוכר את שער המגזין רייכמן – כן. אזולאי – לא?). אני מדבר על מונופול הרישום שנמצא בידיים של אנשים שבחרו בעיסוק הזה לא בגלל חינוך, לא בגלל שליחות, לא בגלל 'הבל פיהם' ובוודאי לא בגלל דוגמה אישית. רק בגלל מונופול. ומונופול, תשאלו כל אדם מהעולם העסקי, קשה לפרק. כשאתה נחשף לתחרות המדומיינת בין מוסדות החינוך השונים ולמחיר שמשלמים הילדים ומשפחותיהם, אתה מבין שיש מצב שהפתרון בכלל לא נמצא בידיים של משרד החינוך. מדובר בתחרות שצריכה טיפול של הממונה על ההגבלים העסקיים.

האם אין שליחות בתפקיד וזה הכול ביזנס? לא. ודאי שיש שליחות. אבל יש המון כוח. וכוח, לא משנה כמה חזק הוא, תמיד מחליש את השליחות. כשהאנשים הדומיננטיים ברישום הופכים, בין-רגע, לדמויות מבוקשות בדרג של הרב פירר, זה שכרון כוח. למה בעצם? למה אנחנו מתקשרים אליהם והופכים עולמות כדי למצוא 'קשרים', להגיע לליבו של מנהל/ת המוסד החינוכי? נכון, יש לו מוסד מצליח. נכון, יש לו תפקיד ואחריות גדולה לדאוג לסטנדרט תורני מסוים שתואם את המוסד. כל מי שמכיר את המגזר לגווניו ולתתי גווניו, יודע שצריך לקבוע קריטריונים ברורים את מי אפשר לקבל ואת מי לצערנו לא. אבל עדיין, סיפור ההצלחה של המוסד לא אמור לאפשר למנהלים לסחור בילדים ובהוריהם. והאמת, כמה שקשה למנהלים לעכל את זה, סיפור ההצלחה הוא לא של המוסד. הוא של הציבור שברוך השם גדל ומתפתח. כן, מחפשים אותך כמו את הרב פירר, לא בגלל שאתה מומחה נדיר לחינוך ולשיבוץ מתאים של ילדי ישראל, אלא בגלל הריבוי המבורך של ילדי המקום.

3.

מה הדליק אותי? כדי לא לחרוג מגבולות העמוד הזה, אני תוהה מה מבין סיפורי הרישום שאליהם נחשפתי לאחרונה, הוא סיפור מייצג שנכון להעלות אותו על הכתב. לפני שאני בורר סיפורים, צריך לספר שוב ושוב את הסיפור (בה"א הידיעה) הגדול: המון ילדים נמצאים בבית, משקיפים מידי בוקר מחלון ביתם בחבריהם צועדים לבית הספר עם הילקוט שעל גבם. הדילמה של ההורים (שאלתי), היא בעצם השאלה האם דוחין נפש מפני נפש: מצד אחד, יש להם רצון לסיים את הסאגה בכל מחיר, כולל לשלוח את הילד למוסד שלא מתאים לו (כי להישאר בבית, עוד יותר לא מתאים לו). מצד שני, יש להם עוד ילדים במשפחה, וכניעה למונופול תקבור סופית את האפשרות של הבאים בתור להתקבל למוסד החינוכי ("למה שלא תשלחו אותם לאיפה שהילד הגדול לומד?").

הנה סיפור אחד: יחיאל (כן, שם בדוי), סיים בהצטיינות כיתה ח' באחד מתלמודי התורה בירושלים (גם שם העיר בדוי). על אף הישגיו, לא היו ליחיאל חלומות גרנדיוזים ללמוד בישיבה עם 'שם'. הוא ביקש להתקבל לישיבה קטנה שמתאימה לו. ראש הישיבה הוא אדם צעיר מאוד יחסית למעמדו. כשבחן את יחיאל, הוא התרשם מאוד, אבל ביקש מהתלמוד תורה לשלוח תלמיד נוסף, כדי לכונן 'מערכת יחסים' עם הישיבה. עד שלא נמצא תלמיד כזה, יחיאל לא קיבל תשובה. לא תשובה שלילית ולא תשובה חיובית. חבריו הסתדרו בזה אחר זה בישיבות, והוא, למרות שהצליח במבחן, ממתין למוצא פיו של ראש הישיבה – שממתין למוצא פיו של מנהל התלמוד תורה – שממתין למוצא פיו של תלמיד פוטנציאלי, כדי לדעת האם גם הוא בכלל מעוניין ללכת לאותה ישיבה. זה נשמע סיפור לא מורכב שניתן לפתור. אבל יחיאל לא היה מסוגל ללכת לתלמוד תורה ולפגוש את החברים שלו ששובצו בישיבות. גם לבית הכנסת בשכונה הוא לא היה מסוגל לצאת. בעצם, לכל מקום שבו היה סיכוי קלוש שמישהו יתעניין: "לאיפה אתה הולך שנה הבאה?" – הוא לא רצה ללכת. הוריו לא עצמו עין והבית כולו נכנס לסחרור. הסיפור הגיע לאחד מגדולי ישראל שמכיר את הישיבה. אותו גדול בישראל, שפגש את התלמיד ואת הוריו, העביר בקשה מפורשת לראש הישיבה הצעיר לסיים את הסיפור – ולקבל את התלמיד ללא תנאי. הייתי בטוח שהסיפור נגמר ויחיאל יכול להתפלל 'מעריב' בשכונה. אבל ראש הישיבה הגיב שהוא 'שומע' וזה באמת הכיוון, רק שהוא צריך לשמוע את זה ישירות מהרב, כדי לוודא שהדברים הוצגו בפניו נכון. איך הוא ישמע ממנו ישירות? ובכן, הוא ייכנס אליו 'בימים הקרובים'. מי שטיפל בנושא הגיע למסקנה, שאם הרב עצמו, ממרומי גילו וגדלותו, יתקשר לאותו ראש ישיבה צעיר, יחיאל יחדש ימיו כקדם. הרב שמע את הבקשה החריגה וטרח כמובן להתקשר מייד בעצמו. ביומן השיחות של ראש הישיבה מופיעה סוף-סוף שיחה נכנסת (!) מאחד מגדולי ישראל, והתשובה המיוחלת הגיעה עוד באותו ערב. יחיאל הנרגש מיהר לצאת להתפלל מעריב בשטיבל הסמוך לביתו. "והוא רחום יכפר עוון".

מבט

גיליתי את אמריקה. כשחיפשתי השבוע ביצוע ליצירה המוכרת מתפילות הימים הנוראים 'הבן יקיר לי אפרים', מצאתי תיעוד של המלחין החסידי פינקי וובר שר בדבקות בביקור חולים את המילים האלו על לחן שלא הכרתי. חקרתי עוד, והתברר לי שיש לי חסך: אומן הזמר מענדי ווייס ('ק-ה ריבון – פאר דיר') הקליט את הלחן הזה כבר לפני שלוש שנים. מדובר בלחן ובביצוע קסום שצריך לקבל מקום של כבוד בפלייליסט של שירי ימים נוראים. אני יודע, רבים מכם מצחקקים איך עד היום לא שמעתי. אבל בגלל הסיכוי שיש עוד כמה פרימיטיביים כמוני, הנה, שיתפתי. רוצו לשמוע.

חוכמת ההמונים

"ליברמן לחוץ רצח"

אביעד ברכה