שמעון ברייטקופף
ט"ז ניסן התשפ"ה
- עם השנים אתה לומד שהטקסטים הכי אקטואליים נמצאים בתורה ובתקופות השנה. אין חדשות יותר אקטואליות ממה שמספרת לנו התורה הקדושה, והחיים? הם חוזרים על עצמם כמעט במדויק.
ועכשיו, ערב חג הפסח, כשלומדים קצת על יציאת מצרים, צפות לא מעט תובנות שעשויות לסייע לנו בהתמודדות היום יומית עם מה שקורה לנו בתקופה האחרונה.
אחת השאלות הכי בסיסיות שתוקפות כל בר דעת בנושא של יציאת מצרים היא שאלת הרציונל.
מצרים מתוארת לנו החל מגן הילדים כמעין מחנה עבודה נאצי. יהודים אומללים שמעליהם נוגשים מצריים אכזריים, כאלו שמענים אותם בחומר ובלבנים, בעבודה קשה. עינוי פיזי ועינוי נפשי, שמטשטש את כל אפשרויות הקשב. עינוי שלא מאפשר להם אפילו לשמוע את בשורת הגאולה של משה.
מקום שכל אחד היה שמח לברוח ממנו בשנייה שהוא יכול.
אבל לא זו המציאות.
מי שמתבונן מעט בפרשת יציאת מצרים, מבין שהמציאות הרבה יותר מורכבת. אפילו מבלבלת. היהודים לא רק סובלים במצרים, הם גם מתמכרים לסבל. עובדה, רבים-רבים מהם לא מסכימים לעזוב את מצרים. בכלל לא רוצים להיגאל. אם לצטט את דברי חז"ל, הרי שהנתון מזעזע – קרוב לשמונים אחוזים מבני ישראל בכלל לא רוצים לצאת ממצרים. הם נשארים שם. נקברים בחושך.
וזה לא נגמר. גם 20 האחוזים שיוצאים לא כל כך שלמים עם עצמם. רגע אחרי שהם יוצאים, מתואר כיצד המסלול שנקבע להם מטרתו למנוע מהם לחזור למצרים. "ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים, כי קרוב הוא, כי אמר אלוקים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה". לא ייאמן.
וזה לא נגמר כאן: הכמיהה למצרים ממשיכה לפעם בקרב היוצאים שנים לאחר מכן. כל פעם שמשהו משתבש במדבר, אנחנו שומעים את הגעגועים למצרים של פעם. "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים". אפילו אחרי שמגיעים לארץ ישראל אסור למלך להרבות סוסים פן ישיב את העם מצרימה.
זה נתון מדהים. רק תחשבו על האנלוגיה, אם היום היינו צריכים להזהיר ניצולי שואה לא לחזור לבוכנוולד.
איך ייתכן הדבר?
- חז"ל ביארו את העניין הזה בהבנה של יסוד נפשי עמוק. נכון שהיה במצרים סבל רב, אבל מצרים סיפקה גם אזור נוחות. היה שם הרגל. אנשים, כך מסתבר, פוחדים מסבל, אבל פוחדים הרבה יותר מהבלתי נודע.
נכון, אתה עובד יום שלם בפרך. אתה מתייסר וסובל. אבל בלילה יש לך לאן לחזור. יש לך קרקע להניח עליה את הראש ויש לך תקרה להסתתר תחתיה. ומעל הכל יש לך פת – גם אם לחם צר ומים לחץ. אז נכון שאפשר לשאוף ליותר. אבל למי יש זמן למותרות. בוא נשמור על העיקר.
אנחנו נמצאים כבר אלפי שנים אחרי מצרים. אבל בעומק נפשנו יש לנו הדפוס הזה של גלות מצרים. יש בתוכנו איזו הסכמה לתנאים קשים, העיקר שהם לא מאתגרים אותנו יתר על המידה.
אנשים יעדיפו לאכול קישואים ובצלים במצרים, ובלבד שלא להיות תלויים במן אלוקי שיורד מן השמיים. יש לאנשים אשליה שהקישואים הם בטוחים. המן, הרוחניות, מרגיש לנו לא מספיק בטוח. קשה לנו כל הזמן לפנות, להתפלל, לצפות לשפע.
וזאת בדיוק הגאולה הגדולה ממצרים. היכולת להשתחרר מזה. להיחלץ מאזור הנוחות. להתחיל להרים עיניים כלפי מעלה, לבקש, להתחנן, לשפר את המעשים, להאמין בחי עולמים ולזרוע.
- מדי שנה לקראת חג הפסח היה מקפיד הרבי הקדוש רבי אברהם יעקב מסדיגורא לספר את הסיפור הבא: בכפר קטן ליד העיירה קולבסוב שפולין חי יהודי ששכר מסבאה (קרצ'מע) מהפריץ.
ובסיפורים כמו בסיפורים, העסק הסתבך. החוכר היהודי לא עמד בתשלומים, ובוקר אחד מושק'ה נכנס לקרצ'מע שלו – ועיניו חשכו. ממפעל חייו לא נותר דבר. הכל הרוס, הפוך ומנותץ. המכתב שהונח על ההריסות לא הותיר לו מקום לספקות: אם החוב לא ישולם – אשתך תהפוך לאלמנה וילדיך ליתומים.
אישה הייתה לו למושק'ה בבית, חנה'לה שמה. אמונת חכמים תמימה בערה בה. היא ארזה לבעלה חבילה קטנה וציוותה עליו ללכת לעיירה הסמוכה, קולבסוב, שם ישב הצדיק המופלא גדול מרבן שמו רבי העשל, שלימים הוכר בעולם כולו כרבי מאפטא.
תוכניות טובות יותר לא היו לו. לקח מושק'ה את הצרור הקטן, עלה על הכרכרה ונסע ל'שבת הגדול' אצל הרבי. מצא אכסניה זולה והתמקם.
מושק'ה לא היה מדקדק גדול במצוות, אבל במצווה אחת הוא הידר בלי שום פשרות – שינה בשבת תענוג, ומתוך הידורו במצווה הוא קם מאוחר והגיע באמצע הדרשה של הרב.
כשמושק'ה הופיע בפתח בית הכנסת, רענן כולו מהשנ"צ, זה מה שהוא שמע: "בתפילה יש שתי ברכות על גאולה. הראשונה לפני תפילת העמידה – אז אנחנו אומרים גאל ישראל בלשון עבר, והשנייה היא בתפילת שמונה-עשרה, אז אנחנו אומרים גואל ישראל, בלשון הווה.
"אתם יודעים למה, יהודים קדושים?" שאל הרבי הקדוש מאפטא. "כי הקב"ה לא רק גאל אותנו בעבר, אלא גואל אותנו בכל רגע רגע. כל יהודי שיש לו צרה, הקב"ה גואל אותו ממש עכשיו".
מושק'ה לא ידע את נפשו מאושר. אם הרבי הקדוש אומר שהקב"ה גואל אותו בכל רגע ורגע, ודאי שגם יציל אותו מהידיים של הפריץ האכזר. את הדרך הביתה הוא עשה בצעדי ריקוד: "הרבי אומר: גואל ישראל – עכשיו!"
ביום ראשון שלח הפריץ את המשרתים לבדוק איך היהודי שלו נערך לתשלום החוב. הם חזרו בפנים מכורכמות: "היהודי השתגע סופית", הם אמרו לו. "במקום לנסות לגייס כסף ולהציל את חייו הוא רוקד בבית שלו כמו משוגע, כנראה איבד את שפיות דעתו".
הפריץ, שהבין שהוא חייב לחתוך הפסדים, ביקש לקרוא ליהודי אליו הביתה. מושק'ה הצוהל, שהיה חדור אמונה, הגיע אליו בצעדי ריקוד: "מושק'ה", אמר לו הפריץ, "אתה זוכר שבשבוע הבא אני עומד להרוג אותך".
"זוכר גם זוכר", הוא אמר לו בחיוך. "אבל אין לי פרוטה לשלם".
"טוב", אמר לו הפריץ, שהבין שמהיהודי המשובש עם הפרצוף הזורח לא תצא לו פרוטה. "אני נותן לך צ'אנס אחרון. לך למזקקה בקולבסוב, תיקח כמה חביות בהקפה, תעשה קצת רווח ותשלם מה שתוכל".
מושק'ה הלך בצעדי ריקוד למזקקה, לקח את החביות, ובימים שנותרו עד פסח עשה כל כך הרבה כסף, שנשאר לו גם לצורכי פסח, גם לתשלום החוב וגם סכום לשמור בצד.
ומה עשה מושק'ה עם הכסף שנשאר? רץ לרב'ה ר' העשל, שם לו את הכסף על השולחן ואמר לו: "הכסף הזה שייך למי שגואל ישראל עכשיו".
הסגולות של הימים הקדושים שבפתחם אנו נמצאים לא נעלמו ביציאת מצרים. הסגולה שלהם היא ממש עכשיו. רק לפתוח את העיניים ולראות את האמונה בחוש, ובעיקר לא להתמכר לחלאת ההרגל, למוכר והרע, לא לוותר אף פעם על ההזדמנות לצאת לחופשי, לחירות עולם.
- ואם מדברים על ההווה והעבר, אי אפשר שלא להביא את דבריו המרוממים של הרבי הקדוש מאיז'ביצא, ששואל על הפסוק שכתוב במכת בכורות: "ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם" – מיהו המשחית? שואל הרבי, הרי אנחנו יודעים שהקב"ה בכבודו ובעצמו הכה את בכורות המצרים? על מי כותבת התורה 'משחית'?
אומר האיז'ביצר: לכל אחד מאיתנו יש 'משחית' בתוך הלב. מלאך מוות פרטי שמסתתר בין חדרי הלב. מחשבה על העבר היא המחשבה המשחיתה ביותר. הדבר היחיד שעומד בפני יהודים רבים שרוצים להתקדם בעבודת ה' הוא הטעויות של האתמול.
מלאך המוות אומר לנו, איך אחרי כל מה שעשית אתה בכלל מעז לנסות להתקרב לקב"ה? וזו הקליפה של המשחית שבה עלינו להיאבק.
הרבי מקוברין זי"ע אמר על כך דברים מבהילים: אם יהודי שעבר את העבירה החמורה ביותר בתורה אינו יכול לאחריה לשפוך את ליבו בתפילתו נוכח פני ה' – הרי שלא דרך על מפתן היהדות.
גם ביחסים בין בני אדם המשחית הזה הוא התחלואה הגדולה ביותר. לעיתים תכופות, בני זוג מגיעים לשערי בית הדין כשהם יכולים לחיות חיי משפחה נהדרים לאורך שנים טובות. בעיה אחת יש להם: הם לא מסוגלים לשכוח את טעויות האתמול. אנשים מוכנים לוותר על כל ה'מחר'ים' הנהדרים שיכולים להיות להם, רק בגלל שהם לא מסוגלים לשכוח את מה שקרה אתמול.
חג הפסח הוא החג שבו נהיינו לעם. הוא 'חג החגים'. למה? כי הקב"ה לימד אותנו בו לימוד עצום: בשביל להתקדם ברוחניות חייבים לשכוח את הטעויות והחטאים של העבר ולהתמלא בקדושה האדירה של היום.
זו גם הסיבה שחג הפסח נקרא חג החירות. אנחנו מקבלים הזדמנות להשתחרר מכל שעבודי האתמולים של החיים שלנו ולהתרכז בקדושה שירדה עלינו לעולם. ממצרים יצאנו "בעצם היום הזה", בזכות העובדה ששכחנו לרגע את מאות שנות העבדות, את החטאים, את מ"ט שערי הטומאה, והתמקדנו בגאולה הגדולה ובקדושה הגדולה.
אם נפנים את ההבנה הגדולה הזו שירדה אלינו בחג הפסח, נביא את הגאולה.
בגמרא בסנהדרין מסופר שרבי יהושע בן לוי פגש את המשיח ושאל אותו "מתי אתה בא?" אמר לו המשיח: "היום". אחר כך שאל רבי יהושע את אליהו הנביא – מדוע שיקר לי המשיח, הרי היום עבר והוא לא הגיע? השיבו אליהו הנביא, "היום – אם בקולו תשמעו".
מסביר רבי נחמן מברסלב את הגמרא: המשיח יבוא ביום שנפסיק לחשוב על אתמול, על העבירות שעשינו בעבר – ונתרכז בהיום, בקדושה שאנחנו יכולים להביא היום.
בלב אוהב אני מאחל מכאן לכל הקוראים שיזכו לצאת לחירות עולם, לשכוח את האתמול, להתרכז בעכשיו ולהאמין בכל הלב: גואל ישראל. עכשיו ממש.
חג שמח, יהודים, היום הזה יצאתם ממצרים.
