עו"ד אבי בלום
כ"א אלול התשפ"א
השליחים לא מפסיקים להתדפק על דלתו וההצעות הולכות ומשתדרגות ככל שמועד העברת התקציב הולך וקרב. כבר לא מדובר רק בהצעה לקדנציה מלאה בראשות הממשלה, אלא גם בהצעה יצירתית שתאפשר לנתניהו לכהן במשרה ייעודית בכנסת – שלא במסגרת הממשלה. גם המועד שהוצע להקמת הממשלה החלופית בראשות גנץ, הוא לאחר העברת התקציב, כך שלא יאפשר לנתניהו כבעבר, למנוע את העברת התקציב ולהביא להפלת הממשלה.
גנץ שומע את הקולות, נהנה להקשיב להצעות ואפילו דואג ליידע בעקיפין את חבריו לממשלה בדילרים הנואשים שצרים על לשכתו, כמו אפגנים על שדה התעופה בקאבול. ואף על פי כן, נכון לעכשיו בני גנץ לא ממצמץ – ולא משום שהוא מעריך יתר על המידה את ביצועי הממשלה הנוכחית. בנתניהו הוא ראה, רואה ויראה שקרן כרוני שאי אפשר לסמוך על מילתו, אך גם כיום – ערב המראת בנט לוושינגטון, גנץ מלא הערכה ליכולותיו בתחום המדיני והצבאי של ראש הממשלה לשעבר, ולא זה המכהן.
הערכתו של שר הביטחון לראש הממשלה, קטנה אף יותר מזו שבנט רחש לגנץ כרמטכ״ל צוק איתן. ״סוס עצל, לא יצירתי״, כינה אז בנט את גנץ, כשר לא מחויב השש אלי קרב בישיבות הקבינט. אם להשתמש באותו עולם הדימויים מן האורווה, הרי שגנץ רואה בבנט כיום – חמור שעלה לגדולה.
״זו לא ממשלה עם שישה ראשי ממשלה אלא עם חמישה״, אמר לי השבוע הח״כ בעל הלשון המתגלגלת ומגלגלת דודי אמסלם. ״עבאס, לפיד, איווט, גנץ וסער – הם ראשי הממשלה. בנט לעומתם הוא רק בובה. אני כבר לא מדבר רק על מעשה ההונאה שלו כשלקח שישה מנדטים מהימין וסחט איתם מהשמאל את תפקיד ראש הממשלה. אני מתמקד בכישורים וביכולת נטו. זה גדול עליו באלף מידות. האיש נמצא בלחץ עצום, הוא לא מתפקד, הוא מזיע, מדבר שטויות ושוכח דברים בסיסיים. לא סתם אמרתי שהוא לוקח קלונקס. לי מהצד זה נראה שהאיש חי על כדורים״.
צריך לומר בכנות שגורלו של בנט גרוע מזה של קודמיו, בכל החזיתות. בניגוד לראשי ממשלה בעבר שכוחם הפוליטי אפשר להם לגזור קרדיטים, אצל בנט המציאות הפוכה. כל עשייה שראוי להתגדר ולהתגנדר בה נלקחת מתחום אחריותו ומנוכסת לאחד מהחמישה. כל מטלה כפוית טובה, נשארת בגבולות הגזרה של לשכת ראש הממשלה. הצ׳ופר של צילום ממלכתי עם הנשיא האמריקאי הוא הפינוק היחיד שנותר בחלקו של בנט בתחום יחסי החוץ – שיאיר לפיד לא הצליח ליטול מידיו.
מבין חמשת ראשי המפלגות הדומיננטיות בקואליציית בנט, גנץ הוא היחיד שלא דופק נפקדות. בניגוד ללפיד ולאיווט שבורחים מאחריות ולא מסוגלים לשהות בסביבתו של בנט לישיבות ארוכות כשהם מעדיפים לשגר את השרים הנתונים למרותם, הרי שגנץ לא מפספס אף ישיבה. הוא מגיע לישיבות הקבינט המדיני-ביטחוני ודואג לא לפספס גם את ישיבות קבינט הקורונה. בשני התחומים, גנץ עומד נדהם לנוכח חדלות האישים של מי שמתיימר להנהיג את המדינה.
חרף התובנות הברורות כלפי יכולות ההנהגה הרעועות של בנט, גנץ דבק במשימה ונותר בממשלה. מי שמחפש את הסיבה האמיתית לכך צריך ללכת אחורה, לימים בהם כיהן כראש ממשלה חליפי, עם כל הטקס והשיירה. כבוד מדומה אמנם היה בצד המשרה, אך ההפגנות מול הבית, הבוז שספג מהבייס, חיצי הלעג בתקשורת והפניית הגב של החברים – הפכו את החוויה לסיוט.
גנץ יודע כי ברגע שבו יחצה את הביביקון בחזרה, הוא יחטוף את כל מה שספג אז בתוספת ריבית והצמדה. ולכן, בין הברירה להישאר חבר בממשלת מחדל שהוא בז לעומד בראשה, לבין האלטרנטיבה של ישיבה על כס ראשות ממשלה בקואליציית ימין-מרכז, גנץ מעדיף לעת עתה את האופציה הראשונה. בסך הכל, מה שהוא רוצה אחרי קדנציה קצרה ומתישה, זה לחזור הביתה בשלום. נכון להיום, לא רק שהוא צולח את המשימה, אלא שבמדד הפופולריות הוא חוזר מדי יום לראש-העין כשר הפופולרי בממשלה, עם שישים אחוזים של שביעות רצון במשאלי דעת הקהל.
כוח סוס
לממשלה הזאת הגיע גנץ עם משימה ברורה – שלא לחוות שוב את חיצי השנאה של הבייס והלעג התקשורתי. והתובנה הזאת רק מעצימה את השאלה, איך נפל גנץ במלכודת הדבש של אישור הפנסיות התקציביות בצה״ל. האיש בעל האופי המנומנם, הפך שולחן ודרש למסד את הסעיף הבלתי חוקי למחצה המכונה ״הגדלת הרמטכ״ל״, ולקבוע כי בסמכות הרמטכ״ל להעלות את שיעור גמול הפנסיה לאנשי הקבע.
גנץ לא ויתר ודפק על השולחן, ולא רק כמטאפורה, עד שהכוסות רעדו והחברים זעו באי נוחות. הממשלה הזאת מלאה בסוחרי סוסים, אך גנץ הוכיח השבוע שלמרות החזות המטעה הוא יודע להתמקח ולעמוד על שלו, בנושאים הנוגעים לליבת קיומו. הפנסיה התקציבית שנגוזה מן העולם בשירות הציבורי, קובעה ומוסדה השבוע בעבורם של פנסיונרים צה״ליים צעירים, כאלה שעד לימים האחרונים לא היו זכאים בפרישתם לחיסון השלישי.
כמי שנכווה ברותחים ונזהר גם במים קפואים, גנץ לא התרגש מהסערה התקשורתית. את הנימוקים על כך שמדובר בצו השעה כדי להוות תחרות לשוק הפרטי, הוא משמיע ברמת אמון עצמית של בנט והבטחה ליבתית. ולמרות זאת, גנץ שמעדיף להישאר שר ביטחון ולא ראש ממשלה, רק כדי שלא לספוג את האש התקשורתית, יצא למערכה הזאת ללא חשש ומורא.
האיש שמחזיק את הממשלה על בלימה ומחמיץ פנים במכוון בכל ישיבה, סרק את הזירה והבין שבממשלה הזאת – הוא יכול לעשות הכל ולצאת בלא כלום, כל עוד יישאר בצד הנכון של המפה. השבוע נזכר אחד מבכירי האוצר, בעליהום שחוללה התקשורת לשר האוצר כץ, כשיצא בפומבי נגד עמדת ראש אגף התקציבים שאול מרידור. הורדוס הם כינו אותו, ולא העניקו לאיש יום אחד של חסד בתפקיד. והנה כיום, כאשר איווט משתיק את אותו בעל תפקיד בישיבת הממשלה, ואפילו לא מאפשר לו להשמיע את התנגדותו לפרוטוקול, אין פוצה פה, מצפצף או מצייץ.
שלא לדבר על האיש בעל אלף ההבטחות נפתלי בנט, שרץ לבחירות על כנפי ההבטחות הכלכליות – ובמרכזן ההבטחה הליבתית לחסל את הפנסיות התקציביות. הטייס במילואים מתן כהנא אף התפאר והסביר כי הוא מעלה את הדרישה לראש סדר היום, חרף העובדה שגם הוא אישית ייפגע מהמהפכה. בישיבה השבוע, שרי ימינה כמובן וראש הממשלה בנט בראשם, תמכו בעמדתו של גנץ. אלה גם אלה יודעים, שהתקשורת אולי תתקוף את המהלך כדי לצאת ידי חובה, אך ביום המחרת, תדאג להשכיח כל זכר לשערורייה.
אם לראש הממשלה היו קוראים נתניהו ולשר האוצר כץ, המהדורות ודפי העיתונים היו מתמלאים במשך ימים ארוכים בזעקות העצמאים הנאנקים. ולמרבה האבסורד, נתניהו הוא זה שעומד לדין בימים אלה על סיקור חיובי. זוהי סדום.
הברכה והקללה
סוחר הסוסים העצלים בני גנץ, גילה השבוע פן נסתר באישיותו. בדרך להעברת ׳הפנסיות התקציביות׳ בממשלה, נלקח גם ׳חוק הגיוס׳ כבן ערובה. למרות העובדה שהורדת גיל הפטור מ-24 ל-21 מופיעה בקווי היסוד, גנץ דאג להבהיר מראש כי בכוונתו להתנגד לחוק. ״אני לא מבין איך חתמתי על זה״, הוא אמר כשנשאל, והסביר – בעגה הגנצית – שזו לא הייתה חתימה ליבתית.
כשהפנסיות עברו ואושרו בממשלה – הוסרה במפתיע גם ההתנגדות להורדת גיל הפטור. המודל המדורג של הורדת גיל הפטור ל-21, עם העלאה לגיל 22 בעוד שנתיים ולגיל 23 בעוד שלוש שנים, הוכלל בחוק הגיוס. בסופו של דבר קיבלנו את ׳חוק הגיוס׳ של ליברמן במתכונת שונה, לתשומת ליבם של ח״כי אגודה שהבהירו בשעתו, כי ״את החוק של ליברמן בכל מקרה יהיה לנו״. אז זהו, שלא. חוק הגיוס בכללותו טרם אושר, אך כבר כעת ניתן לקבוע עובדתית, כי בכל הנוגע לגיל הפטור, הסעיף שאושר שונה מהותית מזה שליברמן ביקש להביא בשעתו.
האם השינוי לברכה או לקללה? תלוי את מי שואלים. מעצם העובדה שיוזמי השינוי הם חברי הממשלה הנוכחית, אפשר להבין לבד שטובת החרדים לא עמדה לנגד עיניהם של המנסחים. רוממות תעסוקת החרדים בפיהם של אלה שפעלו לביטול ההנחות במעונות וסנדול הנשים החרדיות העובדות. ההסבר שניתן למהלך הוא כי מעתה ואילך יוכל כל מי שמוצא מפלט בין כותלי הישיבות מחשש פן יגויס, לשחרר את הישיבות מנוכחותו.
ההסבר הזה יכול להישמע תמים משהו, עד לרגע שמדברים עם הגורמים המקצועיים. ולא רק עם חברי הכנסת החרדים שממלאים פיהם מים, אלא בעיקר עם הגורמים הצה״ליים שאמונים על גיוס החרדים.
כשר ביטחון, איווט ליברמן הבהיר בשעתו שבכוונתו להגיש את חוק הגיוס שינוסח על ידי הוועדה הצבאית ככתבו וכלשונו, ללא כל נגיעה פוליטית בעמדה המקצועית. והנה כעת, בנושא כה מהותי של הורדת גיל הפטור, יודעים גורמי המקצוע בצה״ל עימם שוחחתי להבהיר כי דעתם לא נשאלה מלכתחילה, טרם ההכרזה על המהלך.
לא זו אף זו, לאחר פרסום קווי היסוד הם דאגו להבהיר לממונים בדרג הצבאי והממשלתי, כי מדובר ביוזמה הרסנית. ״הרי לא תהיה לנו שום אפשרות לגייס נער חרדי שלא משתלב בישיבה בסביבות גיל העשרים, כשהוא יודע שאם רק יחכה עוד שנה הוא יקבל פטור ממילא. כשמדברים על עמידה ביעדים, צריך להוסיף לזה גם את העובדה שמרבית המתגייסים החרדים כיום הם מעל גיל 21. ידענו מראש שתהיה לנו בעיה גם במתכונת הישנה, אבל לפי החוק החדש, לא רק שלא נעמוד ביעדים אלא שנהיה רחוקים מאוד מהטווח אז למה לפגוע? למה להרוס?״
ראש אכ״א לשעבר האלוף במילואים והשר בהווה אלעזר שטרן, הסביר לי שסוגיית הפסילה בבג״ץ לא רלוונטית. ״חוק טל נפסל בבג״ץ אחרי כעשור. אם החוק הזה יחזיק מעמד אפילו ארבע שנים ובמהלכם יתרחשו תהליכים חיוביים, גם החרדים וגם המדינה יֵצאו מורווחים״.
ועדיין אי אפשר להבין, הכיצד אלה שדגלו בהעברת הניסוח לגורמים הצבאיים, נטלו מצה״ל כיום אפילו את זכות התגובה. אלא שבשאלה עצמה, כך דומה, טמונה התשובה. חוק הגיוס הוא אחד מכלי התעמולה המרכזיים של יש עתיד וישראל ביתנו.
הטמנת מוקש חקיקתי שיתפוצץ לכולנו בפנים בעוד ארבע שנים, היא בסך הכל הבטחה עתידית שאחד מנושאי הליבה הפוליטיים של לפיד וליברמן לא תיגנז מן העולם. ולא רק שלא תיעלם, אלא תפציע בדיוק בזמן הנכון, בערב הבחירות הבאות, עם כל תופי ההסתה, המריצות והקללות הנמרצות. כך נראית ממשלה שהפכה את התעמולה לכלי עבודה.
זכות קיום
את הטור הזה שגדוש בטר״ש, אי אפשר לסיים מבלי להעניק צל״ש לרמטכ״ל לשעבר בני גנץ. תעלה המשואה.
גנץ היה זה שהתעקש להכליל בקווי היסוד את הקמת ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון מירון. דיוני הוועדה שהחלו השבוע הוכיחו את החשיבות הרבה של מסירת המושכות לידי אישיות שישבה שנים על כס השיפוט, חקרה עדים וניהלה דיונים סבוכים.
התפאורה הייתה עלובה, ללא הפרדה כיאות בין חברי הוועדה לבין הקהל והעדים, מבלי להסדיר אפילו עניינים טכניים פעוטים כמו רמקול שניתן להנמיך ולהגביה – בהתאם לגובה הנחקר. כל האירוע נראה מהצד כמו חלטורה מירונאית טיפוסית.
אבל המהות רבותיי, הייתה שיפוטית לחלוטין. החבר החרדי מוטל׳ה קרליץ הגיע מוכן, ולא אפשר למפקד המחוז שמעון לביא להתחמק מהשאלות הנוקבות ולהשיב בקלישאות. הוא עימת אותו עם תנאי השטח ודרש תשובות.
גם האלוף ינאי הפתיע לטובה, אך מעל כולם בלטה דמותה של הנשיאה בדימוס מרים נאור, שבאה מוכנה והפכה כל אבן – וכשמדובר במתחם הקבר, זוהי משימה שמשקלה בסלע. נאור ניהלה את הדיונים באווירה שיפוטית קרה. מבלי לשאת פנים למפקד או לרב.
הפרק המעניין יהיה כשהפוליטיקאים יעלו על הדוכן, או כשיגיע הרגע – אם יגיע – שבו אחד מהנחקרים ידרוש מהשופטת הנכבדה להסביר מדוע פסקה כפי שפסקה, כשדנה בשעתו בסוגיית ההפקעה.
אפשר למצוא פגמים גם בוועדה הנוכחית אך כבר בתום שני ימי דיונים ניתן לקבוע, כי חברי הוועדה – בראשות הנשיאה – באו מוכנים, לא פחות ואף יותר מהעדים. לוועדה הזאת יש שיניים ולפחות לפי דיוניה הראשונים היא מתכוונת גם לנשוך. כבר כיום כמה מהנחקרים מעוכבים מלצאת מהארץ. על הנחקרים בוועדות חקירה ממלכתיות, ניתן לומר בשינוי קל, את דברי המשנה באבות על הבורח מן הכבוד: כל הבורח מהאחריות, האחריות רודפת אחריו.
יש בשופטת נאור משהו מתכונותיו של החבר מוטל׳ה קרליץ שמטעה בתגובותיו המתונות. מי שנכח בדיונים שניהלה נאור בעבר בשבתה על כס הנשיאה, למד לזהות את השאלות הטכניות לכאורה שהיא טומנת לעדים, את הנימה העניינית שמסתירה על מוח חריף ואת סימון המטרה בכל חקירה ושאלה. מוקדם להניח מה תהא התוצאה, אך מהלך הרוח ההתחלתי אפשר כבר לומר שהוועדה הזאת לא תסתפק בהמלצות עמומות, נטולות מסקנות אישיות. בתקווה שהצדק ייעשה וגם ייראה, לזכרם של הנפטרים ולמענם של בני משפחותיהם החיים עימנו, נותר רק לאחל לוועדה הצלחה בתפקידה.
אם יש קטגור לחובת הח״כים החרדים שנלחמים כאריות באופוזיציה, הרי שזוהי העובדה שבמשמרת הקואליציונית שלהם, הוועדה לא קמה. אם יש לממשלה הזאת זכות קיום יחידה בערב יום הדין, הרי זוהי הקמת ועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון. תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה ולקחיה.
