ישראל יוסקוביץ
י"ד חשון התשפ"ד
בזמן ששלוחת הנאציזם בעזה מנהלת לוחמה פסיכולוגית על דעת הקהל הבין־לאומית בניסיון לעכב את התמרון הקרקעי, ישראל יוסקוביץ ביקר בבתי החטופים בנחל עוז, תיעד את מראות הזוועה ממרחץ הדמים ופגש את חברו, תושב הקיבוץ, שניצל מהתופת עם בני משפחתו. "אני לא אדם שומר מצוות", אומר ל'משפחה' אמיר תיבון, "אבל באותו יום אירעה לנו שורת ניסים" אל מול פני הרוע
1.
כל השערים ננעלו, חוץ משער הדמעות
כל המלחמות דומות זו לזו. עשן סמיך, רעש ארטילרי מחריש ודממת מוות בעורף החזית.
כל המלחמות דומות זו לזו, לא לשואה כמו זו.
כביש 232, עורק התחבורה הראשי בנגב המערבי, שובת ממלאכה. מלבד האמרים צבאיים, זלדות מיושנות ופגרי רכבים ששרדו מהתופת, לא נראה בו דבר.
כוחות חי"ר עדיין מטהרים את השטח, נעים רגלית בשדות ובשולי הדרכים. אתמול, שבועיים אחרי, אותר כאן מחבל תשוש. מחר יימצא אחד נוסף, סמוך לגדר המערכת.
לאורך הציר, יישובים. מפלצות מוריקות; גן עדן פסטורלי בשערי הגיהינום.
פעמי תש"ז, שובה, סעד, יושיביה, שרשרת, בית הגדי.
והנה היישוב תקומה. מייסדיו, ניצולי שואה ממזרח אירופה, תקעו בו יתד. ביקשו לקומם את שארית הפלֵטה; להבטיח שלעולם לא עוד. 76 שנים אחרי, האירוניה יצאה למתקפה רצחנית בסביבה.
דקות ספורות ליעד, עצירה. הפוגה קלה בתחנת ריענון הומה אדם. מרביתם חיילים, מיעוטם בלבוש אזרחי. קבוצת דיפלומטים מתגודדת בחצי גורן. ליאור חייט, דובר משרד החוץ, מוביל אותה לכפר עזה.
מתחת לברזנט מרושל סדורות בשורה עורפית עשרות תבניות, עמוסות מזון ביתי. אחת לפרק זמן, מגיח רכב ופורק סחורה. "הכל בשביל החיילים", אומר לי איש חביב שלקח פיקוד על מבצע החלוקה.
מילואימניק חרדי, תושב בית שמש, ניגש לקראתי. הוא משרת ביס"ר מטכ"לי, יחידה עילית של הרבנות הצבאית, האמונה על איתור חללים ונעדרים.
מלאכת הזיהוי מעולם לא הייתה מורכבת יותר. "כל מה שסיפרו לך", אמר, "מדויק". הוא שולף את הנייד ומראה לי תיעוד שצילם בזמן אמת. "הגזרה עדיין לא נקייה", הוסיף. "יש לנו יותר ממאה נעדרים".
אתמול חצו את גדר המערכת; נשלחו לאסוף ממצאים.
תוך כדי שיחה, עדכון: ממצא נוסף אותר. נחסוך מכם את התיאור.
הדיפולט ברור ומתבקש: לא לראות, לא לשמוע, לא לדעת. עדיין, זה לא פוטר אותנו מחובת הזיכרון.
בימים האחרונים, אני נזכר בסבא. בכל שיחה שקיימנו חזר לימים ההם. לאושוויץ, מיידנק וטרבלינקה. כנער, אחר כך אברך צעיר, לא תמיד הבנתי מה בוער כל כך לשתף את הדור שלא ידע. היום אני מבין: אם אנחנו נשכח, העולם ישכח.
"כן", אומר לי המילואימניק, "גם על המשרפות של אושוויץ החיות האלו לא ויתרו… גם זה היה".
את התאים החליפו משאיות; חומר הבערה היה צמיגי הרכבים שחנו על יד הבתים.
לפתע, פיצוץ אדיר. "שלנו, שלנו", כורזים החיילים במנגינה קבועה, עולצת משהו.
שלנו, הכוונה לירי תותחים מתנייע. תומ"ת הם קוראים לו.
מאה ממאה
צומת סעד. מחסום משטרתי מונע כניסת אזרחים פנימה. סמוך לו, מתגודדת קבוצת אימהות. ממתינות ליציאת הבנים. ידיהן עמוסות בכל טוב.
מהאופק מגיחים חיילים צעירים. כמעט שלושה שבועות לא ראו את הבית, התגעגעו לאוכל של אמא.
נציג דו"צ רותם שבירו מאפשר לנו להמשיך. חמש דקות מהצומת, חמש דקות לתופת.
הדרך המתפתלת לקיבוץ נחל עוז מאובקת. סופת חול ממסכת את שדה הראייה. כאן, על השביל הזה, נעו חיות הנוחבה מחמאס.
עיקול חד, חומה מבוטנת, עטופת כרזה אופטימית. "עד התלם האחרון", נכתב עליה.
לשמאלי, שדה צחיח. מאות חיילים פרושים בו, מתרגלים תמרון.
אני יורד מהרכב וניגש אליהם.
יש מהם מכל הסוגים: צפונבונים, מזרחיים, דתיים. אחדות הגורל חזקה מהכל. אם מישהו דאג ללכידות, מומלץ לו להתפנות לנושאים אחרים.
אחים לאחים אחים.
המורל בשמיים. "אנחנו רוצים כבר להיכנס, מוכנים מאה ממאה", אומר לי אחד מהם. אחרים, בתפקידי פיקוד, משדרים, ללא מילים, קוצר רוח. להבנתי, הם חוששים מצניחת מתח שלילית.
בכניסה לקיבוץ ניצבת דרוכה יחידת לוחמה. קני הנשק שלהם מכוונים אל דרך העפר, דרך שבימים אחרים משמשת לטיולים של רוכבי אופניים. ירי פצמ"רים נשמע מפעם לפעם. איש לא מתרגש.
נחל עוז הוא קיבוץ נפלא. אחד הקיבוצים שהשכילו לשלב קהילה צעירה עם דור המייסדים.
אני צועד בין השבילים ולא יודע להיכן להוליך את הזעם. בחצרות הבתים, לא הרחק מהרכבים השרופים, עדיין ניצבות סוכות. גם משחקי ילדים ודגלי ישראל.
המרכז הקהילתי הושחת. חלונותיו מנופצים ואבק שחור פורץ דרכם למרחב הפתוח.
כלל התושבים פונו. מלבד יו"ר הקיבוץ שמתנייד בקולנועית ורשימה בידו. התושבים מבקשים ממנו להציל מזוטו של ים. הוא עושה את המיטב.
בחלק מהבתים, אלו ששרדו מהתופת, התמקמו חיילים. המשפחות נרתמו לפתוח את בתיהן.
בצידה השני של הרחבה, שביל צר ומוריק. מפלס דרך בינות לבתים השרופים, רימונים ושיירי אר-פי-ג'י שמפוזרים על הארץ.
3.
שריד ממשפחה
והנה קו המגע הראשון: הבתים הסמוכים לגדר; הסמוכים למוצב צה"ל.
במקום הזה, הכל התחיל. בבוקר שמחת תורה השתלטו עשרות מחבלים על המוצב. אחרי שרצחו את מרבית החיילים שהיו בו, המשיכו פנימה.
שני הבתים הראשונים, הסמוכים מטרים בודדים לגדר, ספגו את מכת הרוע הראשונה. בקיצוני שבהם התגוררו הצלם יניב זוהר ומשפחתו. מרביתה נרצחה בדקות הראשונות למתקפה. היחיד שניצל הוא הבן, אריאל.
דקות ספורות לפני כן יצא לריצת בוקר. בדרך, פגש אותו רבש"ץ הקיבוץ – שעודכן במתרחש ויצא להזעיק את כיתת הכוננות. בלי הרבה דיבורים פתח את דלת ביתו ודחף אותו לחדר הממ"ד שבו הסתתרה משפחתו.
הרבש"ץ, אילן פיורנטינו, נפל בקרב. במותו, זכה להציל חיים; שריד יחיד למשפחה שלמה שנכחדה.
בעוד שבוע אריאל יחגוג בר מצווה. לבקשתו, מתנדבי זק"א נכנסו תחת אש וחילצו את התפילין שלו ושל אביו.
הפוגרום בבית, הוא גלעד זיכרון לזוועה שהתחוללה בו. הכלבה שנורתה עדיין כאן; טרם הספיקו לפנותה.
ממול התגורר שלמה רון. בן 85 היה בנפילתו. כשהמחבלים פרצו לביתו, מיהר עם משפחתו לממ"ד. בשלב מסוים, כשהבין את המתרחש, הלך לסלון והעמיד פני ערירי. בכך הציל את אשתו, ילדיו ונכדיו.
אני נכנס לבית הסמוך, בית משפחת אליקים. הספות מוכתמות, עדות אילמת לפציעתו של אב המשפחה, נעם.
אין מי שלא נחשף לסיפורם. בתיעוד מצמרר שהפיצו מפלצות חמאס, נראים בני המשפחה מכונסים זה לצד זה, אחוזי אימה. האב פצוע ברגלו, האם, דקלה, חובקת את בנה הקטן, מסתירה את פניו ומנסה למנוע ממנו לחזות ברוע.
הבן תומר, בן ה-15, אולץ להתלוות למחבלים. בתחילה ניסו נעם ודקלה למנוע בעדם, אך ללא הועיל. מחבלי החמאס נראים לוקחים אותו ומתחילים לעבור דלת דלת ביישוב כאשר הוא צועק בעברית ומבקש מהאנשים לפתוח ולצאת מהבתים, בהבטחה שלא יאונה להם כל רע. כך לפי דברי המחבל המחזיק בו.
שעה ארוכה נגרר בשבילי הקיבוץ. כשסיימו להשתמש בו, נטלו את חייו. מאוחר יותר נמצאה גם אימו ללא רוח חיים.
האב, האחות הגדולה והבת הקטנה נחטפו לעזה. כמה ימים אחר כך, נודע שחיות הטרף רצחו את נעם בדרכם לרצועה.
4.
"סבא הגיע"
לא רחוק משם מתגורר ידידי ועמיתי, העיתונאי אמיר תיבון.
כבר שבע שנים הוא בנחל עוז. למרות הקשיים, לא חשב לעזוב.
את נס ההצלה הפרטי שלו, לעולם לא ישכח. בבוקר החג, בסביבות השעה 06:00 בבוקר, התעוררו, הוא ורעייתו, מרעש פגזי המרגמה. כרגיל, רצו לחדר הממ"ד, שבו ישנות שתי בנותיהם. "חיכינו שהמטח יירגע ובינתיים ארזנו מזוודה…" הוא משחזר.
חולפת שעה, ובמקום רגיעה משפחת תיבון מזהה צליל אחר. "פתאום שמענו ירי מנשק אוטומטי. זה הבהיר לנו שהמצב חמור יותר.
"הבנו שיש חדירת מחבלים לתוך היישוב, אבל בשלב הזה עוד חשבנו שמדובר באירוע נקודתי של נחל עוז, ותכף יגיע הצבא ויחסל אותם. הסתגרנו בממ"ד, הבית היה נעול, והמתנו לכוחות הביטחון".
הזמן נוקף והכוחות מתמהמהים. מתישהו, החשמל נותק. תוך כדי, הירי הולך ומתקרב עד שמכוון ישירות לבית המשפחה. "בנס", הוא אומר, "הם לא הצליחו לפתוח את הבית. הם ירו לחלונות, לדלתות, ומשום מה לא הצליחו לפרוץ".
מבעד לקיר, אמיר, ששולט בשפה הערבית, שומע אותם מתכננים לפרוץ ליישובים הסמוכים. זה היה הרגע שבו נפל לו האסימון. "אז הבנתי שאנחנו באירוע חסר תקדים. משהו שלא ראינו מעולם.
"אני לא איש שומר מצוות", הוא אומר, "אבל היו לנו כמה ניסים ביום הזה. אחד מהם הוא הנוכחות של כוח מג"ב שהיה בקיבוץ. שלחו אותו לשם בערב החג, בגלל הפרות הסדר שהיו על הגדר.
"המפקד הוא בחור צעיר, חרדי, שמתגורר בשכונת רמות בירושלים. יחד עם כיתת הכוננות של נחל עוז, נלחמו משעות הבוקר. הם היו מעטים מול רבים: עשרה לוחמים, מול מאה מחבלים.
"לצערנו, קצרה ידם מלהושיע, אבל הם הצילו הרבה מאוד חיים. אחרי שיצאנו, הלכתי לנחם את משפחתו של המפקד בשכונת רמות. ישבתי עם אמא שלו. אני, עיתונאי קיבוצניק, ואמא שלו אישה חרדית צדיקה. סיפרתי לה שבנה הציל חיים של הרבה מאוד אזרחים".
ובזמן שהם מנהלים לחימה, אמיר מתקשר לאביו, האלוף במיל' נעם תיבון, ומספר לו על המתרחש.
האב נעם לא מהסס: הוא עולה לרכב עם רעייתו, ויוצא למבצע חילוץ פרטי. כשהם מגיעים לאזור הם נתקלים בפצועים, מחלצים לאחור וממשיכים ליעד.
בשלב מסוים, כשעוד ועוד פצועים יוצאים מהקיבוץ, נעם מותיר את הרכב אצל רעייתו – שמפנה אותם לבית החולים – וחובר, עם האלוף במיל' ישראל זיו, לכוח מגלן שהגיע למקום.
"אחרי עשר שעות בממ"ד, בסביבות השעה 16:00 אחר הצהריים, אנחנו שומעים צעקות ודפיקות חזקות על חלון החדר. גלי, הבת הגדולה שלי, אמרה: 'סבא הגיע'. אז ידענו שאנחנו בחיים".
אני שואל את אמיר על היום שאחרי. "אנחנו רוצים לחזור הביתה", אמר, "אבל אנחנו רוצים לחזור בידיעה שאנחנו בטוחים. כרגע, יש לנו משבר אמון מאוד קשה – מול הממשלה, מול הצבא, מול המדינה. אמרו לנו שאנחנו בטוחים. מראש הממשלה, דרך הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד. סיפרו לנו שבנו מכשול תת-קרקעי, אין יותר מנהרות ולכן לא יכולים לחדור מחבלים. מתברר שלא אמרו לנו את האמת.
"אתה יודע איך נדע אם ניצחנו במלחמה?" הוא שואל רטורית, "אם בעוד שנה ארגיש נוח להביא את הילדות שלי בגן בנחל עוז, להיכנס לאוטו ולנסוע לעבודה בתל אביב. אז נדע כולנו שניצחנו. אם לא נרגיש בנוח, אז גם אם נחסל עוד מאה אלף מחבלים לא ניצחנו. זה המבחן".
קוממיות תשפ"ד
הזמן, נהגו לומר לנו, הוא הרופא הטוב ביותר. אני חושד שבמקרה שלנו, הוא גם יכול לסכן את קיומנו.
הוא סיכן את קיומנו כשחתרנו להרוויח ממנו כמה שיותר בין סבב לסבב, והוא עלול לסכן אותנו אם נרפה לרגע מהבנת הסכנה הקיומית שבה אנחנו נתונים.
הטבע האנושי מתעתע. בימים הראשונים בערנו, ובצדק, מתחושות נקם. פרקטית, הצבא לא היה ערוך לכניסה קרקעית. במשך שנים בנה צה"ל את האסטרטגיה שלו על חיל האוויר. אימונים בוטלו, גדודים קוצצו, והקשב הוסט לטובת טכנולוגיות חכמות, גדר מאובזרת וחימוש אווירי.
ככל שהזמן חולף הלוחמים מאורגנים יותר, מוכנים יותר, ממוקדים יותר. אבל הזמן גם מקהה את התחושות. אצלנו ובוודאי אצל מנהיגים בעולם.
בשבוע הראשון שום מנהיג לא העז להטיף לנו, עכשיו יש רבים שחוזרים לעצמם. ככל שהתמרון הקרקעי יעמיק, אנחנו צפויים לראות עוד ועוד מדינות שמגבירות את הווליום הביקורתי כלפינו.
הזמן במקרה הזה יהפוך לאויב שלנו. חיילינו יפעלו על פי תוכניות מסודרות והמפקדים יבקשו זמן להשגת היעדים. אבל בחוץ, ההנהגה שלנו עלולה להיות פחות זועמת ויותר קשובה לקולות הביקורת.
לכן, ראוי לשוב ולהזכיר: זאת מלחמת קיום. מצמוץ קל, ואין לנו מדינה.
האמירויות, בחריין, מרוקו, צ'אד, עומאן ועכשיו גם סעודיה, לא רוצות איתנו נורמליזציה מאהבת מרדכי. אפילו לא משנאת המן. הן רוצות להישען עלינו, כי הן האמינו שאנחנו החזקים ביותר בסביבה. טכנולוגית, צבאית, מודיעינית. בעיקר מודיעינית.
והמחדל, כמה מקומם ומתסכל, היה בעיקר מודיעיני.
אם לא נעשה הכל כדי להשיב את ההרתעה, הן יתרחקו מאיתנו. יחד עם מצרים וירדן.
ולא רק הן, גם מדינות במערב.
הרחוב שלהן מעולם לא אהד את ישראל. הן נאלצו לספוג הפגנות זעם ולסכן לפעמים את שלטונן – למען היחסים איתנו. הן עשו זאת כי האמינו במטרייה הביטחונית שלנו. שלנו ושל ארצות הברית.
עניין החטופים הוא כבד משקל. אין מה לקנא במקבלי ההחלטות. הם מבינים שמעבר לשלב הבא עשוי להקפיא את המגעים לשחרורם. האמריקאים לוחצים להמתין, בתקווה שניתן יהיה לקבל חטופים נוספים. בסביבת רה"מ מתעקשים: אנחנו לא צד בעניין. כשנחליט להיכנס, ניכנס.
ברגישות הנדרשת, נצטט שר בכיר בקבינט: "אנחנו יכולים", הוא אומר, "להמתין פרק זמן מאוד מסוים ולראות אם יש תזוזה נוספת. יש לנו דד-ליין ברור. צריך לזכור שאנחנו נתונים לאיום קיומי על ההרתעה שלנו. בלי מיטוט חמאס, כולנו נהיה חשופים לסכנה".
6.
עזה כמבוא
מתישהו, תגיע הכניסה הקרקעית. אין לי שמץ של מושג אם זה יקרה השבוע או בעוד כמה שבועות. מה שכן ניתן לומר הוא, ששאלת העיתוי תוכרע על פי המשולש הבא: לגיטימציה, עורף, מוכנות.
מכל השלושה, הלגיטימציה חשובה מכולם: כשהעולם רואה שארצות הברית בצד שלנו, לא מעט מדינות מפנימות. גם ידידותיות וגם אויבות. הידידותיות מצטרפות ותומכות; האויבות נרתעות.
נוסף על כך, התמיכה האמריקאית באה לידי ביטוי גם בסיוע הביטחוני. יש, למשל, משמעות אדירה בהימצאותן של שתי נושאות מטוסים באזור.
ההבנה היא שלא מדובר במלחמה מול עזה, אלא במלחמה מול איראן. יש להם פרוקסי, שלוחות, בצפון ובדרום. הם מבינים שהם הולכים לאבד בשלב כזה או אחר את הפרוקסי שלהם בדרום. זאת הרי מטרת המלחמה.
בהתאם לכך, לא בטוח שהם רוצים לנקוט צעדים שיגרמו גם לחיסול הפרוקסי שלהם בצפון. אז הם משחקים בגבולות הגזרה.
בירושלים ובוושינגטון קיימת תמימות דעים שכדי להשיג את יעדי המלחמה, יידרשו חודשים ארוכים. זה לא יבוא ביום אחד. בהתאם לכך, כדי לשמר את הלגיטימציה לאורך זמן, קבינט המלחמה, בהתייעצות עם משרד ההגנה, מתאמץ למצוא את הנוסחה הנכונה.
הכניסה לעזה תגבה קורבנות נוספים ורבים מקרב כוחותינו. והזמן, שוב הזמן, ישכיח מאיתנו את האבדות הרבות שספגנו בעורף. ואז, בל נתפלא אם נתחיל לשמוע ביקורת שתדחק בכוחות לסיים מהר ולצאת.
וזה, עוד לפני שדיברנו על הביקורת הבין־לאומית נוכח התמונות שיצאו מעזה.
שלא תהיה טעות: ההחלטה היא להיכנס קרקעית, נקודה. המאמצים המטרימים, נעשים לצורך הגדלת מסגרת האשראי וטווח הזמן.
בינתיים, הכתישה האווירית נמשכת במלוא העוצמה. היא מתמקדת בצפון הרצועה, במטרה לנקות את השטח מאוכלוסייה אזרחית – כך שבעת הכניסה יישארו בה מחבלים בלבד. זה יצמצם את האבדות אצלנו ואת הפגיעה ב"אזרחים" אצלם. בכך, נרוויח לגיטימציה פנימית ובין־לאומית.
שני במדרג, נמצא העורף.
הממשלה פועלת למצוא מקומות דיור הולמים למפונים, מתוך הבנה שהם לא יכולים לשהות במלונות לאורך זמן. הם צריכים בית, והממשלה צריכה לדאוג להם לכך.
זאת ועוד: אזורים גדולים בעוטף אמורים להפוך לשטחי כינוס. זה אומר עשרות אלפי חיילים שנדרשים למיגון הולם ומתאים. גם זה אורך זמן.
המעכב השלישי, המצומצם יותר, הוא המוכנות: לא של הכוחות אלא של דרג מקבלי ההחלטות. חלק ממנו עדיין משוכנע שטרם מוצו המהלכים הנחוצים לכניסה אידיאלית.
זה יקרה, הם מבטיחים, אבל נדרש זמן נוסף.
