שמעון ברייטקופף
כ"ט חשון התשפ"ב
מהפך בווירג'יניה
יאנגקין. גלן יאנגקין.
זה השם.
סביר להניח שזו הפעם הראשונה והאחרונה שאתם שומעים את השם שלו, אבל הוא לא הסיפור.
הבחור הנ"ל נבחר, ממש בשעת כתיבת השורות ביום רביעי בבוקר, לתפקיד מושל מדינת וירג'יניה בארה"ב.
ולמה כותב טור נידח בעיתון 'משפחה' מתעניין בבחירות בווירג'יניה? אתם שואלים ובצדק.
וגם אם מעניין אותו, למה הוא צריך להבריח בכוח את חמשת הקוראים שעוד נותרו לו?
אתם שואלים שאלה מצוינת.
לפני שנה, אותה וירג'יניה העניקה ניצחון סוחף לנשיא ג'ו ביידן והדיחה את טראמפ. לא על חודו של קול, אלא בהפרש של תשעה אחוזים. נראה היה שווירג'יניה נכבשה. נפלה בידי הדמוקרטים, לא תקום עוד.
גלן יאנגקין, המועמד שניצח, הוא רפובליקני גאה.
ולא סתם רפובליקן גאה, אלא ששני הצדדים הפכו את הבחירות האלה להצבעת אמון בנשיא ג'ו ביידן או להפגנת הזדהות עם הנשיא לשעבר טראמפ. שני הקשישים הללו, ביידן בן ה-78 וטראמפ בן ה-75, היו שחקנים מרכזיים בקמפיינים של המתמודדים.
גלן עבר מסע השחרה תקשורתי על היותו טראמפיסט, ימני קיצוני – כל הרפרטואר הרגיל שאנחנו מכירים גם פה בארץ.
המועמד הדמוקרטי טרי מקוליף, נהנה לעומתו בעקביות מתקשורת אוהדת סקרים מיטיבים ומפרגנים, וכמובן תמיכה אקטיבית של הנשיא המכהן ג'ו ביידן.
וכמו שכבר הבנתם, הוא הפסיד.
לא ניכנס כאן לנבכי הפוליטיקה האמריקנית, אבל הבחירות האלה בווירג'יניה שנערכות באופן מסורתי שנה אחרי הבחירות לנשיאות, ושנה לפני בחירות האמצע, הן תמיד אינדיקציה למומנטום הפוליטי בארה"ב ומצליחות במקרים רבים לנבא לאיזו מפלגה יש סיכויים טובים יותר בבחירות הקרובות.
ובכן, מתברר שהעולם לא טיפש.
המהפכה הפרוגרסיבית שהשתלטה לרגע על העולם, מסתיימת בקול ענות חלושה. בניגוד להספדים על כך שתנועת טראמפ חוסלה, מתברר שהיא חיה ובועטת.
יתרה מכך, גם אם היו כאלו שבעקבות הטררם התקשורתי נגד הרפובליקנים החליטו להישאר בבית לפני שנה, היום הם מבינים היטב שהם שגו.
הציבור באמריקה רואה בעיניים כלות את הערכים המעוותים שמגיעים לבתי הספר, את האג'נדה הניאו-ליברלית שמשטשטשת את ההבדלים בין טוב לרע ובין מוסרי למושחת – ויוצא מדעתו.
תרבות הפוליטיקלי-קורקט שהשתלטה על המפלגה הדמוקרטית וגרורותיה בעולם, שגורסת שהאויב תמיד צודק והילדים של כל עם אחר עדיפים על ילדי העם שלנו, שואפת למחוק את הלאומיות ולהפוך את כולנו לבובות מאולפות של הפקולטות למדעי החברה והמגדר – המאיסה את עצמה על העולם.
כשנגמרים הקמפיינים המקצועיים והאורות הזוהרים על הבמות מיטשטשים, מתגלה העליבות הרעיונית במלא עוצמתה. פתאום רואים איך הרעים מרימים ראש, ואיך האידיאולוגיה של השמאל פושטת רגל בשידור חי.
ולא צריך להיות איזה מומחה גדול כדי לראות את הדברים. הם זועקים אלינו מהחדשות יום-יום. ההימלטות המבוהלת מאפגניסטן, החוצפה המתגברת של איראן, והתעוזה של רוסיה וסין.
פתאום מתברר שאין בורות ריקים, ומקומות בלי משילות מתמלאים מהר מאוד בנחשים ועקרבים. תחושת הביטחון יורדת, העניים הופכים לרעבים לפת לחם, והמצב בעולם – מתדרדר.
לא רק עליבות רעיונית, גם יכולות ביצועיות. הממשל האמריקני לא מצליח להעביר תקציב שנה אחרי הבחירות. המפלגה הדמוקרטית אוכלת את עצמה במריבות פנימיות, והמאבק מי ייראה יותר צדקן וטהרן בכלי התקשורת מכלה את היכולת לעבוד בצוות.
פתאום אמריקה מתגעגעת לג'ינג'י המשוגע והמפוכח שכיהן בה עד לא מכבר.
צביעות בגלזגו
לא היינו נדרשים לא לווירג'יניה ולא לאמריקה, לולא העולם הפרוגרסיבי חגג השבוע את משבר האקלים בגלזגו, סקוטלנד.
ולא סתם אנחנו משתמשים במילה חגג, כי חגיגות צביעות כאלו לא ראינו כבר הרבה שנים.
מאות מטוסי סילון פרטיים, מזהמים במקסימום, של כל מנהיגי העולם, שייטו לסקוטלנד ונחתו היישר לשיירות רכבים הכי מזהמים שקיימים על הגלובוס.
משבר אקלים או לא, פראיירים הם לא.
וברוך ד' הם מצאו נושא להתכנס סביבו. משבר אקלים.
זו הגרסה המזוקקת למונח צרות של עשירים.
'המלחמה להצלת הכדור' לא דורשת שום הקרבה. אם אפשר לדבר גבוהה-גבוהה על פליטת גזי חממה בעוד אתה מגיע בשיירת קאדילקים שנשארים עם מנוע דלוק שחס ושלום החימום במושבי העור לא ירד בגלזגו הקרה – אז למה לא.
באופן לא מפתיע, שום החלטה שמתקבלת בפורומים האלה לא נוגעות בקצה אדרתם של עשירי ומנהיגי העולם. לא מבטלים את המטוסים הפרטיים, לא נוגעים בחברות הנפט העשירות או מאלצים את האזרחים לצמצם קצת את השימוש ברכבי הענק המפוארים. תמיד זה יחזור לשכבות החלשות. תמיד יתפסו את החוליה הכי חלשה בשרשרת ויתעמרו בה עוד קצת.
ראשי המדינות דיברו גבוהה-גבוהה על "ההזדמנות האחרונה" להצלת כדור הארץ. בפועל, רובם לא עומדים ביעדים ואף מדברים בשקט על חזרה זמנית לדלקים מזהמים.
אילו ראש הממשלה בנט היה מוותר על המרוץ ליצירת אלבום התמונות הפרטי שלו ברחבי העולם, והיה חוסך שתיים-שלוש נסיעות בחודשים האחרונים, היינו חוסכים מכדור הארץ יותר פליטת גזי חממה מכל מה שנחסוך אחרי גזירות החד פעמי.
אבל הכדור לא באמת מעניין אף אחד. הכל סיפורים של אגו ותדמיות. והקהל שפעם היה קונה את 'הדאגה' הזו בצימאון, מתחיל להבין שהוא סטטיסט בהצגה שלא שייכת אליו.
משלחת מזהמת
וכשאתה רואה את היחס המזלזל שלהם לשכבות החלשות, לאנשים הכי מסכנים, הכל מתבהר.
אבל בעוד העולם כולו שותף בחגיגות הצביעות הללו, נראה כי הישראלים שברו את כל השיאים.
המשלחת הישראלית הייתה השנייה בגודלה! מכל חברי המשלחות, אחרי ארה"ב. באופן יחסי, ביחס למספר התושבים, מדובר באלפי אחוזים.
130 ישראלים הצטרפו למשלחת!
זו לא משלחת, זה אירוע מוטס. עשרות ישראלים, כולל נציגים של 'תנועות נוער', שוטטו בדיוטי פרי, עלו למטוס מזהם לטיסה של 6 שעות, והותירו אחריהם כתם אקלימי מיותר לגמרי.
חשוב לציין, לא מדובר באירוע של יום-יומיים. הוועידה נמשכת שבועיים. קרחנה של ממש.
בעידן שאחרי הקורונה, השאלה זועקת את עצמה: למה לא יכלו חלק מהם לפחות להשתתף בוועידה באופן מקוון ולחסוך את הפגיעה הסביבתית שבהגעתם?
אם נתניהו היה היום ראש ממשלה, אירוע כזה היה פותח מהדורות. אבל כעת, יוק.
פרפרים ולא נכים
אבל זה לא הסנסציה היחידה בוועידה הזו.
למשלחת הצטרפה שרת האנרגיה קארין אלהרר.
אפשר להניח שוועידה שמאורגנת על ידי הבריטים, נעשית כהלכה.
נכותה של שרת האנרגיה לא החלה אתמול, וסביר להניח שהגורמים הישראליים עדכנו את עמיתיהם הבריטיים בכך שמגיעה שרה שזקוקה להנגשה.
ובכלל, במקום כל כך קדוש, עם אנשים שרק שלום העולם נגד עיניהם, שעוזבים את כל ענייניהם האישיים לדאוג לרווחת הפרפר שבסכנת הכחדה, במקום כזה בטוח יתחשבו בבעלי צרכים מיוחדים. מה זה יתחשבו? ישימו אותם ב'מזרח'. בראש סדר העדיפויות.
אבל נחשו מה?
השרה נאלצה לשוב כלעומת שבאה. איש לא חשב עליה. איש לא דאג לה.
ואם חשבתם שהמשלחת הישראלית תעזוב יחד איתה במחאה, בשותפות, באחווה.
נו, באמת.
תהיו רציניים.
ומה שעצוב, שהוועידה הזו מתקיימת בימים שבהם יש לא מעט נושאים שאמורים להעסיק את התקשורת הישראלית. כספים עוברים לארגונים המזוהים עם חמאס, יוקר המחיה מאמיר לשמי שמים, משפחות ברוכות ילדים נאלצות להתמודד עם גזירות שלא שיערום אבותינו.
מצוקות אמיתיות של אנשים אמיתיים. לא פרפרים ביערות אקזוטיים או בעלי חיים תת-ימיים.
איפה הכתבים והרשתות עם שידורים חיים מהמרכולים? מהמקררים הריקים? היכן כל החגיגות שראינו כאן במשך שנות שלטון נתניהו?!
הכל נעלם.
החיים פה דבש. רק נשאר לנו לשלוח מאות איש לגלזגו לדאוג לשלום העולם ולדרוך עוד קצת על המשפחות ברוכות הילדים שישלמו את המחיר.
מה זה אם לא התגשמות הפסוק 'זובחי אדם עגלים ישקון'.
מילים של אמת
היחיד שצעק את הזעקה האותנטית של מרבית אזרחי העולם היה נשיא ברזיל ז'איר בולסונארו.
הוא מזכיר בסגנונו את הנשיא טראמפ. הוא ישיר, תקיף, לא מתנצל ומסרב להיכנע לתרבות הפרוגרסיבית שהשתלטה על חלקים רחבים מהמדיניות העולמית. הוא עדיין מבחין בין שחור ללבן.
"עמי מוקיר את הדאגה הכנה של תושבי אירופה המערבית ליערות הגשם – רק בואו נעשה סדר בעובדות", אמר הנשיא הברזילאי.
"חימום בית פרטי ממוצע למשפחה בת 5 נפשות בסקוטלנד צורך בשנה כ-20 אלף קווט"ש
"לאף אחד מכם אין מערכת חימום גאותרמית או משאבות חום – כך שהכל מגז או מנפט או מחשמל שהופק בשרפת דלקים. לעומת זאת, ברוב ארצי אין צורך בחימום, ומיזוג צורך רק חשמל. בארצי הצנועה צורכת משפחה בת 5 נפשות בממוצע 5,000 קווט"ש לשנה להכל – מיזוג, תאורה וגם רמקולים להשמיע מוזיקת סמבה.
"אני קורא לגרמניה, שבדיה, צרפת ושאר היבשת להחזיר את היערות המפוארים שכיסו את כל אירופה, ושכָּרַתֶּם בשביל הסקה ועבור אניות מלחמה לכבוש איתן את העולם כולו", המשיך הנשיא.
"ובמיוחד אני קורא לנורבגיה להפסיק להיות אחת מיצואניות הנפט הגדולות בעולם, מה שהפך אתכם מכפר דייגים מוכה שחין למדינה עשירה וצדקנית.
"אני נשיא ברזיל, ואני אדם מפוקפק למדי, אבל את האמת הברורה לא תוכלו לטשטש גם עם צבא של מיליון גרטות (נערה הולנדית שהעלתה את נושא האקלים לראש סדר היום העולמי). אתם רוצים שנשמור על יערות הגשם? תשלמו, המון. אל תעזו להטיל עלינו מכסים, רק תשפכו עלינו בחזרה קצת מהכסף שעשיתם מארצי ומשכנותיה ב-500 שנה של קולוניאליזם".
ולו בשביל לשמוע כמה מילים של אמת, היה שווה את הכל.
